בית הנוצרי: טלנובלה ישראלית עם נגיעה מטפיזית

בשעה שעלמה ודורון נמו את שנתם בביתה של הציירת מיכאלה בעין־הוד, ציירה המארחת את בני הזוג במשיכות מכחול מהירות ובצבעים עזים. למרבה הפתעתם, מאחרי גבם בציור הופיעו כמו צלליות "שתי דמויות מטושטשות ללא קווי מתאר" (211), והעניקו גושפנקה לתחושתם המטפיזית, שסיפור האהבה האסורה שלהם הוא מעין התגלמות, ואולי גלגול, של סיפור אהבה אסורה מן העבר, אסורה ושנויה במחלוקת לא פחות מזה שלהם.

שעות אחדות קודם לכן שאל דורון את בעלה ההיסטוריון של הציירת האם ידוע לו על מקרים שבהם העבר ניסה "לנוע קדימה בממד הזמן כדי לחזור ולספר דברים שלא תועדו ולא סופרו". ההיסטוריון לא ידע כיצד להשיב, אולם כמדומה שהציור של אשתו העניק מענה לשאלה חסרת הפשר הזו לכאורה.

"בית הנוצרי", רומן הביכורים של ליאת רוזן פליישר, נע שישים שנה לאחור בממד הזמן כאילו מדובר בדבר טבעי; משנת 1993 לתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. סיפור אהבה שעבר והווה נמהלים בו עד שכמעט אי אפשר להפריד ביניהם. "משהו נפרץ בסדר הקוסמי" (137), מכנה רוזן פליישר את מסעה הספרותי במכונת הזמן.

עלילת "בית הנוצרי" מתרחשת במושב צפוף בלשונות רעות ובדברי רכיל, אבל לא חיי המושב עומדים במרכז העלילה אלא חיי האהבה, והתנועה בממד הזמן. הרומן עוסק בשתי נשים בנות דורות שונים, שהולכות עד הסוף כל אחת עם סיפור האהבה שלה, למרות רגשי האשמה הכבדים שפוקדים אותן בגלל נטישת ילדיהן. הרובד המטפיזי מעניק משמעות עמוקה יותר לא רק לקשר בין עלמה ודורון, אלא גם לרגשי האשמה ולרומן עצמו. וזהו אולי המותר של "בית הנוצרי" על ספרים מהסוגה שלו.

הראש נגזר מהתמונות

תקציר העלילה: עלמה, עורכת דין באמצע שנות הארבעים לחייה, נשואה ליריב כבר יותר מעשרים שנה. הוא אדם פרקטי ויציב, ואילו היא אישה רגישה וטוטאלית מאוד בהליכה שלה עד הקצה. בגיל 17 אף ניסתה להתאבד, ומאז היא מתויגת בקבוצת סיכון. בעלה הוא עוגן השפיות והיציבות בחייה. אלא שעלמה מואסת במקצועה, ועולמה מתערער עליה כשיריב מחליט לקנות נחלה במושב שלא על דעתה, ומבלי שהוא יודע שבמושב רווחת האמונה שעל הבית הזה רובצת קללה עתיקה. עלמה, עכברת עיר טיפוסית, מתקשה למצוא את עצמה במושב ונתונה במועקה. בתה נוסעת ללמוד בארה"ב, בנה השמיניסט מקורב יותר לאביו, ואילו היא מתרחקת מעצמה.

עלמה מחפשת נחמה בכתיבה, ושואפת לכתוב ספר. הבית הנטוש הסמוך לבית שהם בנו, בית שהיה שייך לקשישה ערירית שנפטרה בשם יהודית לוסטיג, מעורר את סקרנותה. היא נשאבת בהדרגה לתוך סיפורו ומנסה לגלות את סודותיו. אלא שהסודות האלה יטלטלו את חייה ויפרקו את משפחתה, כשם שפירקו את המשפחה שהתגוררה שם בעבר.

עלמה מגלה אלבום תמונות משפחתי שמצולמים בו זוג הורים וילדה, אלא שראשה של האישה נגזר מכל התמונות. היא מנסה לגלות מיהי בעלת הראש הגזור, עד שהאישה הזו, הניה שמה, וסיפורה החריג לתקופתו, הופכים לה למעין אובססיה. למרות סימני האזהרה הרבים, עלמה אינה מצליחה לעצור ומאפשרת לעבר להשתלט על חייה כליל. במסגרת חקירותיה היא נפגשת עם דורון, גבר גרוש המתגורר במושב, שמתעניין אף הוא בעברו של המושב ומסייע לה לנבור בארכיון המקומי כדי לחפש מידע. דורון הוא קצין שהשתחרר משירות קבע, אבל בעברו סיפור כאוב. הוא התייתם מהוריו, גודל על ידי אחיותיו, ומצא משפחה רק בצבא. הסצנה שבה דורון יושב מול הים ופורק שם בבכי את כל תסכוליו ובדידותו, היא מהיפות ברומן. גם זו שבה בעל המכולת מעלים עין מהגניבות שלו מתוך רחמים עליו, ולאחר מכן אחותו של דורון מפצה את החנווני על כל מה שאחיה הקטן גנב. "שיהיה לו מתוק בפה… כל כך מר לו בנשמה", היא אומרת.

בבגרותו דורון הקים משפחה, אבל אשתו מאסה בו ובבגידותיו, עזבה אותו עם שני בניו והיגרה לאוסטרליה יחד עם רופא. כשהוא פוגש את עלמה הוא מפתה אותה לבגוד בבעלה, כאילו מדובר בשרשרת של בגידות שלא ניתן לעצור. השניים חושפים בהדרגה את הסודות של משפחת לוסטיג, ובמקביל מפתחים ביניהם קשר חשאי שהופך אף הוא לסוג של סוד. הם גם ייצאו בהמשך למסע גיאוגרפי ברחבי ישראל בעקבות האהבה מן העבר, שמקרינה עליהם בכשפיה.

בית שלוש הדתות

כשמדברים על סיפור של בגידה עלול להצטייר הרושם שמדובר ברומן שהוא טלנובלה פשטנית, אך לא זה המקרה שלפנינו. אולי אפשר לכנותו "טלנובלה מטפיזית". בעלמה נכנס מעין דיבוק של הניה, האישה כרותת הראש מן התמונות הישנות, ואילו בדורון נכנס הדיבוק של הגבר שבו הניה התאהבה אז, המכונה "הנוצרי".

"הנוצרי" היה גברתן אוקראיני, שלא ניתן לו שם על ידי הכומר שגידל אותו וייעד אותו להיות ממשיכו של ישו, בזכות העובדה שנולד בכנסייה בבוקר חג המולד וצלב אור נצרב על חזהו בשעת לידתו. אבל כשמלאו לו חמש־עשרה נמלט הנוצרי מן הכומר המתעלל ויצא לנדודים, עד שבשנת 1912 הגיע לארץ הקודש. הוא מתחיל לנדוד בה בעקבות ישו, ואז בונה לו בית על הגבעה שמשקיפה על המושב, בעקבות אות שקיבל משמיים. הנוצרי מגדל בנחלתו מטע עם פירות נדירים, שזוכה להערכתם של גואל האדמות יהושע חנקין ושל הבוטנאי והאגרונום אהרון אהרונסון, שנפעם תמיד מ"הדברים שהנוצרי גילה לו". בסצנות הללו, ולא רק בהן, רוזן פליישר נוטעת את עלילתה בתוך אירועים היסטוריים, כדי ליצור את הרושם שהנוצרי והניה היו אכן דמויות היסטוריות ממשיות.

הנוצרי חי לבדו, איש בודד הממעט בדברים. עד שהוא פוגש את הניה, אשת איש, שעוזבת למענו את בעלה החלוץ ישראל, שמאכיל אותה מרורים ("היא לא רוצה הסברים על תקומת העם היהודי המתקרבת, היא רוצה בעל בבית"), וכן את בתה יהודית, ועוקרת לביתו של הנוצרי, שהופך למקום מפגש של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. אבל חברי המושב רואים בו "אשמדאי שעלה מן הגיהינום לקחת את הניה". הניה לא נלקחה בכוח אלא הלכה מרצונה בעקבות האהבה ונגד הרוח המוסרנית של תקופתה, ולבסוף שילמה על כך מחיר כבד. בעלה, המאמין שהיא התנצרה, מכריז עליה כמתה כיוון שנטשה אותו. לאחר מותה, דווקא הנוצרי מתעקש על כך שיקברו אותה כיהודייה.

רובד העבר נחשף ברומן בהדרגה, כמו חרסים עתיקים בחפירה ארכיאולוגית. ברובד ההווה, עלמה פוסעת בשביל שהניה סללה עבורה. היא נוטשת את בעלה למען אהבתה לדורון, וגם משפחתה מתפרקת. את השניים פוקדים אירועים מטפיזיים שונים ומשונים, והרומן מקבל את החותמת המיסטית־מאגית שלו כאשר העבר מתערבב בהווה, הקלפים מתערבבים, המציאות נמהלת בבדיה, ואירועים לא מציאותיים לכאורה משתלטים על העלילה, עד שהשניים חשים שהם כמעט מאבדים קשר עם המציאות. אבל אין רע בלי טוב. סיפורם של הניה, הנוצרי והבית שלהם, מעניק לעלמה את האנדרנלין הדרוש לחייה וגם לכתיבתה. "סוף־סוף מצאתי תכלית לתשוקה לכתוב. הסיפורים של הבית צריך שייכתבו".

הקבלות שקופות

רוזן פליישר אורגת בתוך העלילה סצנות שבהן עלמה מתארת מהרהורי לבה את סיפור חייהם של הניה והנוצרי. בכל פעם שהיא ודורון מבקרים בבית הנטוש על הגבעה הם חשים באיחוד הנשמות ביניהם, וגם באיחוד הנשמות שלהם עם הזוג מן העבר. וכל הנשמות האלה צרורות בצרור הספרות. תוך כדי המסע שואלים עלמה ודורון את עצמם האם הבית של הנוצרי הוא שמספר להם את הסיפור, או שהמתים עצמם מספרים אותו.

"בית הנוצרי" אינו נקי מפגמים. בין שתי העלילות יש השקות, אך ההקבלות בין רובד העבר לרובד ההווה הן לעיתים שקופות ואף מאולצות מדי, כאילו עלמה ודורון פשוט צועדים בעיוורון בעקבות העבר ואין לדמויותיהם עצמאות מספקת. וכך סיפורה של עלמה מקביל לזה של הניה, ואילו סיפורו של דורון מקביל לסיפורו של הנוצרי. הקבלה גם בין שתי אהבות אסורות.

גם השאלות המטפיזיות שמועלות בספר, כביכול מתוך ניסיון לתעתע בקורא, לעיתים אינן מספיק מחודדות מבחינה פילוסופית, כך שבסצנות הטובות פחות של הרומן, הרגשתי כאילו הספר מתעתע גם בעצמו. אבל ליאת רוזן פליישר מתגלה בסך הכול ככותבת רגישה מאוד ובעלת יכולות, ומי שאינו נרתע מסיפורי אהבה הכתובים אחרת, יוכל ליהנות מרוב פרקי הרומן הזה.