אדם לא ראה את אחותו תשע שנים. חשב שהיא מתה. בכה בהלוויה שלה. ופתאום הוא מגלה שהיא בחיים. לא ירצה לפגוש אותה? בטח ירצה.
הלום קרב מקים כת סודית, משליט טרור על חבריו וממציא סם הזיה קשה. יום אחד, רגע לפני שהוא מצליח להגיע להישג חסר תקדים, הכול נגמר. כולם בורחים, יריות, משטרה. לא תרצו לדעת מה איתו? בטח תרצו.
בחורה נזרקת על ידי בן הזוג שלה. בורחת לסוף העולם ובדרך מקרה נתקעת בג'ונגל עם רוקחי וסוחרי סמים. לפתע הוא מופיע מולה, הם מדברים, לא תשאל אותו מה לעזאזל עבר עליו? נו בטח תשאל.
הסדרה הישראלית המדוברת "בשבילה גיבורים עפים", התחילה עם הבטחה גדולה והסתיימה בקול ענות חלושה, עם פרק סיום העונה המאכזב ביותר שנראה כאן. הוא לא היה מאכזב כל כך אם ההתחלה לא הייתה טובה כל כך. פרק הפתיחה היה דרמטי, מרתק, נוגע ללב ואמין. סצנת הטנק הייתה בלתי נשכחת, הליהוק המצוין והפיצוח של כל אחת מהדמויות סיפקו לצופים עונג צרוף.
הדרמה לא נשארה רק בתחומי העלילה המתפתחת. מאחורי הקלעים באולפני "קשת" נפתחה מערכה מול אויב אימתני לא פחות מקרטלי הסמים בקולומביה – "האח הגדול". פיצול ערוץ 2 הכניס את התעשייה להיסטריה, וקשת החליטה למוטט את המתחרה שלה, "רשת". סדרת הדרמה שתתה את הרייטינג לאח הגדול, המשודר במקביל, והותירה את הריאליטי המוכר במצב אנוש, כי מי יתחיל לצפות בו עכשיו (ובכלל)?
בתוך פחות מחודש קשת שרפה סדרה שתיאורטית הייתה יכולה להיות משודרת עד תקופת החגים, ולסגור להם יופי של פינה מדי שבוע. אבל במלחמה כמו במלחמה, יש גם אבידות. ובמקרה הזה כיבוש היעד היה חשוב יותר, אפילו מהכסף.
במאבק הענקיות קשת vs רשת, גיבורים vs האח, המנצחים הגדולים באמת היו הצופים. שלא הספיקו להגיד "יעלי!" והופ, נגמרה להם העונה. חובבי הבינג' ישר־לתוך־הווריד אפילו לא היו צריכים להתאמץ, והסקרנים לא נאלצו לחכות יותר מדי זמן כדי לקבל תשובות לתעלומות. נו, אז כולם מרוצים, לא?
לא ממש. או יותר נכון ממש לא. הדרמה שהתעוררה בתחילת העונה רק הלכה ונחלשה. הטיפול בסיפורים של כל אחת מהדמויות היה מרושל, לא מתוחכם, ובעיקר לא עד הסוף. אם היוצרים היו משאירים פתח לעונה נוספת, הייתי אומרת מילא, אבל אפילו את זה הם לא עשו. הרי הם יכלו לזרוק איזה רמז למה שקרה עם אלישע אחרי הפשיטה של המשטרה. היה אפשר להבריח את בוארון או את אחד החיילים שלו ליערות עם אחד הארגזים. היה אפשר אפילו להשאיר בחיים את הימלר, שגם ככה עמד למות, ולתת לנו טעם של עוד.
ודובי? אוי. הסיפור של דובי נגמר הכי גרוע. קודם כול, כי הוא לא פגש את אחותו. אין לו מה לומר לה? אין לה מה לומר לו? הרי בגלל שהוא שילם כסף למשטרה הקולומביאנית הופסקו החיפושים והיא הוכרזה כהרוגה. בגללו ההורים שלה ישבו עליה שבעה. בגללו הקימו לה מצבה עם שמה. למה היוצרים לא חשו צורך לסגור בשבילנו את הסאגה המשפחתית הזאת? ובמה הם כן החליטו לטפל במקרה שלו – דווקא בסיפור הדתל"שיות. הם עשו את זה בצורה לא מנומקת, לא אלגנטית ולא אמינה. דתי מוריד כיפה – פם־פם־פם. די נו, אנחנו כבר לא שם.
בשבועות האחרונים הביקורות החמיאו בלי סוף ליוצרי הסדרה, גם מעל דפי עיתון זה. אבל בתום העונה, מוכרחים לומר שמדובר באכזבה, שהייתה יכולה להימנע אם יוצרי הסדרה היו מתאמצים בשבילנו קצת יותר.
