יש כבישים בישראל שהנסיעה בהם היא יותר מסתם חוויית המתנה אחת ארוכה בפקקים אינסופיים. בכביש 60 ובסעיפיו השונים ביהודה ושומרון, החוויה היומיומית של נהיגה ארוכה משתלבת עם תודעה היסטורית כשהגלגלים פוגשים עפר שאברהם אבינו ודוד המלך התאבקו בו, וגם עם הידיעה המוחשית שמישהו, מתישהו, עלול לנסות לרצוח אותך. כל עומס תנועה בכל כפר יכול להפוך ללינץ', וכל גבעה היא בעלת פוטנציאל להיות עמדת יידוי אבנים.
בתוך המציאות הזו, בין מאות אלפי אזרחים שמתגוררים מעבר לקו הירוק, הוקמה קבוצת הירי בהר חברון: חבורת נשים שהבינו שרק הן אמונות על יכולתן להגן על עצמן, על תחושת הביטחון שלהן.
את הקבוצה הקימה רינה אריאל, שהתחילה לפתח את הרעיון לאחר הרצח של בתה, הלל אריאל, בשנת 2016. "הבנתי כמה המצב באזור מורכב, ואיזו חשיבות יש ליכולת שלנו להגן על עצמנו. עבר עוד זמן עד שהרעיון הבשיל, ולאחרונה כשהמצב הביטחוני נעשה קשה יותר, חשבתי שוב כיצד אפשר להעצים את הנשים בסביבה. המצב הקשה לא תמיד מתואר בתקשורת – זריקות אבנים בכביש 60, ירי אקראי שפוגע בבתים או בכלי רכב. לאחרונה הירי הזה פגע בנערה תמר אהרון בקריית־ארבע, אז פתאום כולם שמעו על התופעה. אבל אלו אירועים שקורים כל הזמן. המחשבה הייתה שכנשים, אנחנו צריכות להיות חזקות יותר".
רינה: "אין סיבה שנשים לא ירגישו בטוחות בעצמן ויהיו תלויות במישהו אחר. נשים עובדות, משכילות ומלמדות, גם יכולות לדאוג לביטחון שלהן. בטח באזורים שלנו"
הקבוצה מונה כעשרים נשים, כולן בעלות רישיון לנשק. היא התגבשה לפני כשמונה חודשים ומאז חברותיה נפגשות אחת לחודש לצורך אימון מסודר, שבמסגרתו מתורגלים תרחישים שונים המאפשרים לנשים לשכלל את יכולות ההגנה שלהן כדי שבמצב חירום הן יוכלו למנוע את הגרוע מכול. לאחרונה הצטרפנו לאימון כזה, כדי לבחון את התופעה מקרוב.
האימון מתקיים במטווח מעון, בלב הר חברון. במורד השביל הסלול למחצה של המטווח, מוקף בנופים טבעיים יפהפיים, צועדות הנשים שהגיעו כדי לשכלל את יכולות הירי וההגנה העצמית שלהן. בפתח האימון אבי קפון, מנהל ארגון "קפון דיפנס", שמעביר עם הצוותים שלו את ההדרכות האלה בהתנדבות מלאה, מציג את מדריכי הירי: "מי שמעבירים את האימונים הם לוחמי ישראל, בוגרי ימ"מ ויחידות מיוחדות שבדרך כלל מלמדים ענפים שונים בכוחות הביטחון להשתמש בנשק באופן נכון ומדויק".
בכל פעם שחברות הקבוצה נפגשות ניתן דגש על תרחיש ביטחוני אחר, והפעם התמקד האימון בהגנה עצמית מתוך רכב. לטובת תחילת הפעילות קפון מבקש שאחת הנשים תנדב את הרכב שלה, "בתקווה שלא תתנפץ איזו מראה או משהו", הוא צוחק.
השיעור מתחיל בהסבר על התרחיש המסוים הזה: "הגנה עצמית מרכב נכונה לנהג ולאלה שיושבים לצידו באותה המידה. בדרך כלל אנחנו מגיעים למצב של שימוש בטכניקות האלה כשהרכב מנוטרל ואין אפשרות לברוח או לדרוס, למשל כשאנחנו בכבישים ויש עומס תנועה ומתחילה תקיפה שיש בה סכנת חיים מוחשית ומיידית. אם אפשר ללחוץ על הגז ולברוח זו האופציה העדיפה אבל אם לא, חשוב שתדעו מה לעשות".
אחת המשתתפות באימון היא מעלָה נחשון (26) מהיישוב אדוריים שבדרום הר חברון. היא נושאת נשק מגיל 21 והוציאה רישיון מתוך חשש לתרחיש כזה בדיוק. "רק לאחרונה בעלי התגייס, אז לא היה לו נשק. הרגשתי שיש בזה צורך, בעיקר בכבישים. אין ספק שנשק הוא מסורבל וצריך להתרגל להתארגנות איתו, אבל לאט־לאט הוא משתלב בשגרה של החיים, והוא משמעותי מאוד לתחושת הביטחון בדרכים".
האימון נפתח בתרגול שליפת האקדח והחזקתו, עמידה נכונה, טעינה וירי. בהזדמנות זו הן מתרגלות את השימוש בפאוץ' שקיבלו במסגרת הקבוצה כדי שיהיה להן נוח יותר להסתובב עם האקדח. "מי שמחזיק נשק בדרך כלל נושא אותו על החגורה", מסבירה נחשון, "אבל זה לא מסתדר עם שמלות. חשבנו שהפאוץ' יהיה פתרון טוב והתלהבתי ממנו. זה האימון ראשון שלי איתו ואני רואה שלא הכי נוח לשלוף אותו אבל אולי עם קצת תרגול זה בכול זאת יהיה טוב".
מבחינת קפון, אין הבדל בין התכנים שהוא מעביר לקבוצה הזו לאלו שהוא מעביר לכל קבוצה אחרת, אך "מה שכן, אנחנו נותנים כאן מעטפת מיוחדת: יש שלושה מדריכים על כל ארבע מתאמנות".
רעות: "זו כל המהות של הקבוצה – לא רק לרכוש אקדח, גם לתרגל. אני מתפללת שלא אצטרך להשתמש בו לעולם. אבל אם כן, אדע מה לעשות"
ההבדל לא נגמר במספר המדריכים, מסביר קפון. "מבחינה סטטיסטית, הכוח הפיזי והקואורדינציה של גברים גבוהים יותר משל נשים. אבל יחסית לנשים אחרות, החברות בקבוצה הזו ברמה טובה מאוד". עד כמה הרמה גבוהה גילינו ממש כמה דקות לאחר מכן, כאשר בתרגול הירי מתוך רכב כמה וכמה מהמתאמנות הצליחו לפגוע במטרה עשר פעמים מתוך עשר.
"יש גרף התקדמות", הוא אומר, ומעיד שחל שיפור בביצועים של הנשים. גם נחשון מעידה שהיא מרגישה את השפעתם של האימונים. "אני עושה את כל זה בשביל האוטו. אחרי הכול, בדרכים אני לבד. אז ממש חיכיתי לאימון כזה. אבל באופן כללי זה משמעותי, בהתחלה הבהיל אותי מאוד הרעש של הירי, אבל בכל אימון אני מתקדמת. עכשיו אני כבר לא זזה מההדף".
החשש שמתארת נחשון גורם לנשים רבות להעדיף שלא להתעסק בכלל עם נשק. זו אחת הסיבות שקפון רואה חשיבות באימון ובמפגש. "כל דבר שלא מכירים מעורר חששות, אבל ברגע שהן ייכנסו לאיזו סדנה ויודרכו בצורה מקצועית ונכונה, הן יפתחו מיומנות שמקטינה חששות. ובמצבים מסוכנים, בלי נשק, היכולת שלך להגן על עצמך כמעט לא קיימת. לכן, לנוכח המצב, אני חושב שמי שרוצה להגן על עצמה ורשאית לשאת נשק, לא נכון שלא תהיה לה האפשרות להגן על המשפחה שלה".
רק לאחרונה עלה עניין הנשים שנושאות נשק לכותרות כאשר אילה בן־גביר, אשתו של יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן־גביר, הצטלמה באירוע לנשות ראשי הקואליציה הנכנסת, והעדשה קלטה אקדח על מותנה. התמונה עוררה תגובות רבות נגד נשים חמושות, והרשת התמלאה במשפטים בסגנון "זה בטח אקדח צעצוע" ו"אין מצב שאישה יודעת לתפעל נשק", וגולת הכותרת הייתה חיקוי שלה בארץ נהדרת. בתגובה לביקורת שהוטחה בבן־גביר, היא צייצה: "גרה בחברון, אמא לשישה מתוקים ונוסעת בכבישים מוכי טרור ונשואה לבעלי שהוא האיש המאוים במדינה, וכן, יש לי אקדח. תתמודדו".
כל הנשים בקבוצה מכירות את העיסוק בתדמית של אישה חמושה, שלא עוברת לכולם חלק בגרון. רעות גורדצקי (37) עברה מרמלה לכרמל לפני שבע שנים, אז החליטה להתחיל להסתובב עם אקדח על אף שרוב השכנות שלה אינן חמושות. "בעלי לא היה בקטע. הוא היה לחוץ מהמחשבה שיקרה משהו לילדים בבית, אבל לי היה חשוב יותר להגן עליהם בחוץ. חוץ מזה שבאופי שלי אני כזו – אני במד"א וב'ידידים', מראש זה הכיוון שלי".
מאז, רק התחזק אצל גורדצקי הצורך בנשיאת נשק. "היום אני מבינה שצריך נשק בכל מקום. כשאני נוסעת לבאר־שבע ומסתובבת שם במרכז קניות, האקדח לא פחות חשוב".
ואת רואה שהאקדח משפיע על תחושת הביטחון שלך ושל הילדים?
"במקרה שלי, ודאי שכן. אני לא יודעת אם זה נכון לגבי המשפחה. לאחרונה היה אצלנו ביישוב פיגוע ירי, שמעתי עליו בזמן אמת במכשיר הקשר של מד"א וגם כי אני בצוות חירום יישובי. האינסטינקט הראשון שלי היה לקחת את הנשק ולצאת, אבל כשהילדים שלי שמעו שיש אירוע ירי, ויש פצוע, ואני באה לצאת ובעלי עוד לא חזר, הם חששו. הם הבינו שאני יוצאת רק כי אני חמושה, ובהפוך על הפוך זה הפחיד אותם. בסוף החלטתי שכל עוד יש סכנה, עדיף שאני לא אצא".
לפני שמתחילים את שלב הירי החי, כולן מצטיידות באוזניות. המדריך מחדד שוב את ההוראות ליורות ולשאר הנוכחים ומכריזים: "מטווח חם".
גורדצקי, שהכניסה את הרכב שלה למטווח ודרכו הנשים מבצעות את הירי, עולה לירות ראשונה ומשיגה תוצאות שגורמות גם למדריך הקשוח להתפעל: "בואו לכאן", הוא קורא, "תראו מה זה רוצחת! תראו איך היא הבינה על מה אני מדבר! היא פגעה עם עשרה כדורים מתוך הרכב עם חגורת בטיחות".
גורדצקי חוזרת מהרכב גאה מאוד. "אבי אמר שהוא ייקח אותי לימ"מ", היא משתפת. "הוא באמת הדריך טוב ואני תרגלתי את עקרונות הירי הנכון. זו כל המהות של הקבוצה – לא רק לרכוש אקדח, גם לתרגל. אני מתפללת שלא אצטרך להשתמש בו לעולם. אבל אם כן, אדע מה לעשות".
גם מלכה חייקין, שנכנסה לרכב אחרי רעות גורדצקי, לא החטיאה אפילו פעם אחת. היא נושאת אקדח מאז שעלתה לארץ מארה"ב, כבר כמה עשורים, וזה לא מדריך הירי הראשון שנשאר פעור פה מול היכולות שלה. "לפני שנים רבות הגעתי לחידוש רישיון במטווח בירושלים", היא משחזרת. "היו שם קבוצה של שוטרים וכמה מהם זלזלו בי וצחקו, אישה נמוכה וקטנה עם שלושה ילדים שמחכים בחוץ. נכנסנו למטווח וכל אחד ירה את הכדורים שלו, הייתי צריכה לברך 'הגומל' שלא נהרגתי מהכדורים שלהם. כשיצאתי והם ראו את דף הפגיעות שלי, הם כל כך התביישו. לא היה שם שוטר אחד שהגיע לתוצאות דומות לשלי. יותר מזה, לא אישרו אותם, הם היו צריכים לעשות מטווח שוב כי הם פשוט לא פגעו".
קפון דיפנס עוסקת בעיקר בעבודה עם כוחות הביטחון, ובנוסף לעבודה השוטפת הם גם מנהלים מספר פרויקטים אזרחיים ללא רווח. קפון, שמתגורר באפרת, שמע על הרצח של הלל אריאל והחליט שהוא רוצה לעשות משהו. הוא יצר קשר עם רינה והודיע לה שכל דבר שהיא תצטרך, הוא והצוות שלו יגיעו בחינם.
מבחינת קפון הרעיון של קבוצת אימון ירי לנשים התאים מאוד. "אמא של אשתי, שרה אסתר בלאושטיין, נרצחה בפיגוע בשנת 2001, וכל המוטיבציה שלי לאמן אזרחים נובעת משם. רציתי שאנשים יוכלו באמת להגן על עצמם".
הוא מסביר שהחזקת נשק לבדה לא תספיק. "יש היבטים חוקיים רבים שצריך להיות מודעים אליהם. הרבה פעמים בעיות נובעות מחוסר ידע או מפירוש לא נכון של מצב במציאות, והאימונים אמורים לדייק את העניין. למשל, בטיחות מבצעית ושליטה בנשק כדי לא לפגוע בחפים מפשע. קומה נוספת היא לדעת מתי מותר על פי חוק לירות באדם אחר".
הרעיון הפך למציאות לפני שנתיים, כשרינה פתחה קבוצה שהתחילה להתאמן מספר פעמים בשנה. "היא הייתה מורכבת מנשים מהר חברון וקריית־ארבע, בשיתוף פעולה עם המועצות", מספרת רינה. "אבל הרגשנו שזה לא מספיק. כדי להיות מיומנת באמת, צריך משהו אינטנסיבי יותר".
לדבריה, זה לא כל כך שונה מסוג אחר של רישיון: "אם מישהי למדה נהיגה אבל לא נוהגת בפועל, היא לא יודעת לנהוג. זה שעשית קורס לפני שלוש שנים לא משנה. איך אנחנו יודעות לנהוג? כי אנחנו כל הזמן בכבישים. התחושה היא שהיום המון אנשים מסתובבים עם כלי נשק אבל הם לא מיומנים, הם לא עשים מספיק הכשרות. זה צריך להיות רציף, להתאמן על תרחישים, זה לא רק לשלוף נשק. מה קורה אם בא מולי מישהו, מה קורה כשיש מצבים מסוכנים מאוד".
רינה החליטה לבנות קורס מתקדם, אבל העלות הגבוהה הייתה מכשול רציני. "הנשים משלמות על חלק קטן מהקורס, חלק נוסף משלמת עמותת 'כרם הלל' לעילוי נשמת הלל שלי, את ההדרכה אבי נותן לנו בחינם, וגם המועצות של קריית־ארבע והר חברון נותנות גב. בסוף המטרה היא שהמועצות יממנו את הקורס לגמרי ולא יצטרכו אותנו כעמותה פרטית".
למה צריך קורס מיוחד לנשים?
"קורס לנשים בלבד פותר את בעיית הצניעות, אבל מעבר לה, הוא מאפשר התייחסות לסוגיות נשיות בתוך עולם הנשק. למשל, מה אני לובשת כדי להסתדר עם הנשק? איך אני מסתובבת עם נשק כשאני עם הילדים? כל מיני שאלות חיוניות. פגשתי בסופר מישהי עם נשק גלוי שיכולתי לחטוף לה בשני צעדים, כי היא לא ידעה איך לשאת אותו. כל הנשים בקורס קיבלו פאוץ' במתנה כדי לתת מענה לביטחון ולנראות – ואלה דברים שגברים לא עסוקים בהם בכלל".
לדבריה, את הקרדיט לרעיון לקבוצת האימון צריך לתת גם לבעלה. "עמיחי שנים היה בכיתת הכוננות של קריית־ארבע והיה באירועים רבים, והוא לא הבין איך אני מסתובבת עם נשק בלי להתאמן. הוא אמר שזה לא הגיוני, שגם בכיתת הכוננות כל הזמן מתאמנים. ואז נפל לי האסימון שאין מצב שאנחנו הנשים מגיעות לעשות אימון רק כדי לחדש רישיון. כך זה התחיל".
את חושבת שנשים יותר בטוחות ככה? שהן באמת ישתמשו בנשק בשעת מבחן?
"אני לא יוצאת מהבית בלי נשק. ואם את שואלת אם אני מרגישה יותר בטוחה, התשובה היא כן, בטח. אם אני בחוץ בלילה או עם הבנות שלי, אני מרגישה יותר בטוחה כשאני חמושה. אולי זאת אשליה, כי הלל נרצחה למרות שעמיחי ואני שנינו עם נשק. כשיש כתובת לכדור, אין לנו מה לעשות".
שמענו טענות שנשק הוא לא נשי או אפילו לא צנוע.
"זה לא קשור לשם, כי הסיפור הוא לגמרי ביטחוני. אין כאן הצהרה כלשהי. רק לפני שלושה שבועות רונן חנניה נרצח ועופר אוחנה נפגע בפיגוע, ושבוע אחרי כן ילדה בת 13 נפצעה מכדור בלב הקריה. היא נפצעה במקום שאין אזרח שלא עובר בו פעמיים ביום, לא איזה מקום נידח או מסוכן. זה מעורר אותך לא לסמוך על הנס. אין סיבה שנשים לא ירגישו בטוחות בעצמן ויהיו תלויות במישהו אחר. נשים עובדות, משכילות ומלמדות גם יכולות לדאוג לביטחון שלהן, ודאי באזורים שלנו".
ויש היענות?
"כשהתחלנו היינו בודדות, אבל זה גדל כל הזמן. עוד ועוד נשים רוצות להצטרף. פתאום נשים מתחילות לחשוב לעשות רישיון, כאלה שעד עכשיו היו אומרות לי שהן חשבו שמספיק שבעלן חמוש. הן לא היו אומרת 'מספיק שבעלי נוהג, הוא ייקח אותי', הן נוהגות בעצמן. נכון שנדרש זמן, שצריך ללמוד ולהתארגן, כמו כל דבר, אבל אין סיבה אמיתית שלא. זה עניין של נגישות".
העובדה שהנשים הללו לרוב לא עשו צבא אלא שירות לאומי לא מציבה מחסום פסיכולוגי?
"יש מחסום, ובאותו זמן מי שחיה פה ועברה את תקופות הפיגועים אולי לא הייתה בצבא, אבל בהחלט הייתה בחזית. בשנה שהלל נרצחה, איבדנו רק בקהילת בית הכנסת בשכונה שלנו את אליאב גלמן וגנדי קאופמן, והיו עוד בשאר העיר. גם אישה שלא לחמה יום אחד בצבא ראתה יותר מהרבה חיילים. אם זה היה אפשרי, הייתי מארגנת אימון גם פעם בשבוע".
