חי אפיק מרגיש רדוף. הוא חי בתוך פצע מדמם, קרי יהודה ושומרון, והוא לא יכול אחרת. "אני נושא את הדבר הזה שנולדתי לתוכו, שנגזר עליי. אני מפה. זה לא יכול לעבוד אחרת, וזה מדהים ונורא במקביל".
בשירו "בלדה לעוזב מדבר", שהיא גרסה עדכנית־מתנחלית ל"בלדה לעוזב קיבוץ", הוא מתאר אדם שלוקח את אשתו וילדיו מהמדבר אל מישור החוף – "שם הכול שטוח ופתוח ובטוח / ולא חשים בפחד / והשמש שם נשברת בין הבניינים / לאלף כיוונים". אבל גם במישורים הגדולים אין לו מנוחה, רוחו רדופה. "יורד שוב אל הפארק / קונה סיגריה וממתק / ומרגיש איך זה נחנק / לי בגרון / גם כאן השיגעון / צועק אל האחות / אני שומע שוב קולות / אני רואה את המראות / זה גיהינום / בתוכי השיגעון". הוא שוב, אורז את אשתו וילדיו, ובורח חזרה אל המדבר.
"אי אפשר לברוח מהפצע הזה לשפלה. יש השלמה. מקבלים את הדין. אנחנו של פה, ויש פה גם נחת וטוב", הוא אומר לי בריאיון, אולי נכון יותר לדייק ולומר בשיחה החברית שלנו – כן, פה יגיע הגילוי הנאות שאנו מיודדים, מכירים כמה שנים טובות, והוא אפילו צילם לי קליפ.
את שירי האלבום שהוא מתעתד להוציא בקרוב, הוא מנגן כבר זמן רב. "אני גונז וגונז וגונז", אלו המילים הראשונות שהוא אומר לי בשיחה שביקשתי לקיים איתו לרגל צאתו לאור של אלבומו השני "שירים מהמפעל".
"הגניזה מגיעה ממקום שלא מוכן לצמצם", הוא מסביר, "זהו, זה אתה עכשיו. הטייק הזה עם הגיטרה־בס־תופים. אני מבין שזה קצת מוגזם להכליל את כל האישיות שלך בשיר הזה, ובכל זאת מתקשה לשחרר. הרבה יותר כיף לי לנגן שיר בהופעה או בחדר כשמקבלים אותי ואת הסיפור יחד. בהופעה אני מדבר, אני מרגיש שהשירים ואני קשורים לסיפור שלי, ובאולפן אין אותי פתאום. אני שואל את עצמי כל הזמן – האם אני מצליח לעשות את השיר באופן שיעביר את החיות של הלב? ואני לא בטוח שזה קורה באולפן. הקלטתי המון גרסאות לשירים. עבדתי עם הרבה אנשים. חלקם התבאסו שהמשכתי הלאה ולא הוצאתי מה שהקלטנו. ומה גם שאני לא איזה גדול הזמרים. זו לא המלאכה שלי, אני מספר סיפורים".
חי חוזר על ההגדרה הזו של עצמו כמה פעמים לאורך השיחה. "הסיפורים יכולים להיות על אחרים אבל ברור שאני מדבר על עצמי. אני יכול לספר על אישה שאיבדה את הבן שלה או על בגין והייסורים שלו. את הכאב אני מכיר".
אני מכנה את חי בוב דילן הישראלי. (ובכוונה לא מקטינה אותו לכדי "בוב דילן המתנחל"). לראשו מגבעת, בידו גיטרה, קולו צרוד וחם, והוא שר בלדות. סיפורים על החיים ביהודה ושומרון. כך הוא מספר למשל בשיר "הבן של אליעזר" על ילד שאביו נרצח בפיגוע. זה תמונה שמתארת סיפור גנרי על פיגוע גנרי כפי שחי שר – "כולם זוכרים את המקרה ושוכחים את הפנים". כתמונת מראה אומללה משתרטטת בשיר גם דמותו של נדיר, רועה הצאן מהכפר השכן שפסגת חלומותיו היא טלפון נייד. בשתי התמונות כמעט אין התרחשות ובתוך כל מה שלא קורה, יש דרמה ענקית, והיא החיים פה. "גדר התיל כה קרובה / מי יעיז להצית פה מהומה / ומרחוק כמו קול תרועה, זה לא שופר זו ניידת משטרה / וקול המואזין נבלע בצעקות של השכנה". בהרבה משיריו המעבר בין הגאולה הפרטית או חוסר הגאולה, הוא מידי. חייהם המיוסרים של הפרטים מסמלים את האינגאולה שלנו כעם.
כשאני שואלת את חי האם זו בריחה מבחינתנו לספר סיפורים דרך אחרים, הוא משיב: "לא תמיד. וגם אם זו בריחה, זו בריחה שאני אוהב. ברור שאני מדבר על עצמי אבל אני לא אומר 'בואו תיכנסו לי לתוך הווריד', אלא 'בואו תשמעו סיפור'. תמיד טוב לשמוע סיפור טוב. לומדים הרבה מסיפור, לפעמים יותר מווידוי. סיפור משאיר לשומע הרבה מקום להכניס את עצמו".
"קר על הר בלב מדבר האדמה קשה / קשה לחצוב בסלע / אז אתה שר ולא נשבר לא מאושר / ההחלטה קשה, אבל אתה זורע / כי הגפן פורייה והשקד פורח / אבל את בוכייה והתינוק צורח / אם זו הגאולה – ממה אתה בורח? / אם זו הגאולה – למה קם עליי רוצח".
אני נוסעת אל חי בכביש המתפתל לתקוע ד'. אני שומעת שירים מ"כביש 60", האלבום הראשון שלו, שגם אותו אני אוהבת, וכן, אי אפשר לטעות עם שם כזה. גם האלבום הזה עסוק לא מעט בחיים פה ביו"ש. תחושת הזרות שתוקפת אותי בשטחים שהם לא השטחים הביתיים שלי, לא חולפת, גם לא בחלוף מאה נסיעות. בתכלס אני מגיעה אל חי כי יש משהו לא מבורר ב"זהות המתנחלית שלי", והוא מדבר על הזהות הזו בשירים שלו. יש אנשים שזה מתיש אותם. אותי זה מחיה.
"אני מקשיב לגרסאות מהאולפן ובסוף לא משחרר כלום. החומר ישב אצל חבר מהלהקה. הוא שאל אותי שוב ושוב 'למה אתה לא מוציא את זה?', והחלטתי שזהו", הוא מנסה להזכיר לעצמו, "גם אם עשיתי שיר קצת מעפן – למי אכפת? חייבים לשחרר שירים, לנקז את הביוב".
ספר לי על זה. שנתיים קבור לי אי־פי שלא שחררתי עדיין. כן, שנייה, אני רק עושה הדסטארט.
"זה גם קשור כמובן למקום שגדלנו בו".
תאיר לי את המקום הזה. אולי הריאיון הזה הוא בעצם טיפול פסיכולוגי בשבילי.
"את יושבת במקום הנכון. מיטב המוזיקאים של האזור ישבו פה בכורסה שאת יושבת עליה. זה לא טיפול, זה שיח, שאני גם עסוק בו. גדלתי בבית שאהבו בו אמנות. אמא שלי מורה לספרות. על שולחן שבת ניתחנו שירים ועמוס עוז. באיזשהו מקום למדתי לכתוב שירים מאמא שלי. אני חושב שלא קיבלנו – וזה משהו משותף לחברה הדתית לאומית, ובטח המתנחלית – את המקום שהאמנות, שהאמן צריך לקבל בחיים שלו. שאומרים לו 'חשוב לפתח את זה'. תמיד היו דברים יותר חשובים. והעולם קורה שם – בתל־אביב. אז הייתי ילד שקורא את כל העיתונים ומלקט את כל מה שיכולתי מהתרבות, אבל זה היה בתוך העולם הפנימי שלי, ולצאת עם זה החוצה זה להיות בשוליים. ויש גם העניין הזה של הגיל, קודם מתחתנים. המסלול מאוד חזק. הרבה אנשים מתעוררים בגיל מאוחר. קודם כול יש את המסלול שצריך לעבור ואז אתה מתעורר ואומר 'רגע רגע, מה קורה פה? מה רציתי? מי אני?'".
אם זאת הגאולה והתינוק הצורח.
"בדיוק. זה ההמנון של האלבום. זה שיר שמחזיק הכי הרבה דברים והכי קשה לי להוציא אותו. הפקתי אותו כבר חמש פעמים. כשכתבתי אותו לגמרי כתבתי על עצמי ולא חשבתי לרגע אחד שאני מדבר פה על משהו שעוד אנשים חווים. זה היה אחרי תקופה קשה, עניינים אישיים בבית".
כולנו עוברים את זה, נשמה.
"בדיוק. אבל בחוויה שלי זה הייתי רק אני שעובר את הדברים האלו. השאלה שאני שואל שם אם זו הגאולה, כאילו החיים פה, במרחב הזה. התחנכנו שזו הגאולה".
להיות פה ביהודה ושומרון וללדת ילדים?
"אתחלתא גאולה. כאילו, זה אמור להיות מדהים!"
למה הכוונה ב"זה"?
"שיבת ארצנו. חיינו כאן. אבל יש פה פצע עצום בתוך הדבר הזה. אם זה גאולה אז למה זה לא מדהים? לאביב גדג' יש שיר שגיליתי לאחרונה. הוא אומר 'אם זו גאולה אז עדיפה גלות'. אני מנסה להחזיק משהו מורכב יותר. אני אומר – אם זו הגאולה, אז למה זה פצוע כל כך, למה אין פה שלווה? לא באישי ולא בכללי. הכול טוב אצלי, כן? יש לי משפחה שאני אוהב, אבל יש לי גם פצע. ובחיים של כולנו פה יש פצע מדמם.
"כשניגנתי בהתחלה את השירים לחברים, הם אמרו לי 'אתה כותב על הסיפור שלנו'. לא קלטתי את זה, היום אני מבין שבאמת דיברתי גם על אחרים".
באמת לא הבנת את זה?
"נקודת המוצא שלי כיוצר היא לא לדבר על הדור (מגלל את הרי"ש) או להגיד משהו של מישהו אחר – אלא 'רק על עצמי לספר ידעתי', לא הבנתי את זה בהתחלה. אבל בסוף כשאתה מספר על עצמך, אתה מספר גם על אחרים, כי אנחנו דומים, בטח מי שגדל כאן. וזה בכלל לא מדבר רק על מי שחי מאחורי הקו הירוק. כל אחד שחי בארץ חווה את זה. השאלה 'האם זו הגאולה?' נכונה לכל פינה בארץ. לא רק לפה".
אני קוראת לחיים פה ביו"ש, חיים בתת־מודע של המדינה, אבל התת־מודע הזה שייך לכל המדינה.
"לגמרי. ולכן גם מאוד קל לשנוא. כשאתה רואה משהו שמאוד קשה לך איתו – זה משהו שלך, שאתה לא מוכן לראות אותו בעצמך. במובן הזה גם לי כמתנחל קשה לראות מתנחלים. זה סיפור".
יש שנאה ששמאלנים חשים כלפי מתנחלים כי אנחנו כל הזמן מזכירים להם את הבושה של החיים פה. המתנחלים זה הפרצוף של הדיכוי של הפלסטינים. אבל אתה מדבר גם על שנאה עצמית.
"כן, גם קצת חונכנו על זה. ראינו שאנחנו לא אהובים. אבל מעבר לזה יש משהו לא מבורר בדבר הזה שנקרא מתנחלים. את כל השירים כתבתי כשגרנו בקרוון בתקוע ג', על הגדר הזאת. קראתי להם שירי גדר. כל השירים נכתבו מתוך התחושה שאני חי את החיים ומולם נמצאת הגדר הזו. בצורה שאנחנו מוצבים פה יש פער לא הגיוני בין איך שהייתי רוצה שהחיים יהיו ואיך שהם בפועל, וזה נכון לכל המדינה".
פה זה חריף יותר. זה בפנים.
"אני חושב ממקום של אמנות וקולנוע. כשאני רואה ייצוגים של החיים שלנו במקומות אחרים בעולם זה נורא בולט לי. אבל כאן אתה חייב כנראה לחיות באיזושהי הדחקה או שכחה. כשאת נוסעת בגוש את רואה שקי חול, חיילים עם נשקים. אני נוסע ואומר לעצמי: 'אלו החיים שלי?!'"
אז למה אתה פה? זו השאלה החשובה שצריכה להישאל.
"אני חי בתוך השאלה הזו. אני לא חושב שיש לי תשובה. אני כאן ולא בטוח שיש לי את ה'למה', כי הוא מאוד בסיסי, לא הכרתי, בלי נימוקים. אני נייטיב, בסוף. אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אגור בהתנחלויות. ואכן גרנו כמה שנים בצפון, אבל היה כוח שמשך אותי חזרה. אני שייך לסלעים האלו ולאדמה הזאת. מחובר אליה וכועס עליה וקשה לי איתה. אבל לא מצאתי איך החיים שלי יובילו אותי למקום אחר".
כמה היותך "מתנחל" זה הדבר שמגדיר אותך? אתה מרגיש בכלא עם ההגדרה הזו?
"ההתנחלות זה דבר מאוד בסיסי בזהות שלי. כרגע אני מאוד מתעסק בזה. יכול להיות שיום אחד אתחיל להתעסק בדברים אחרים. זו לא הגדרה שאני עומד מאחוריה באופן מוחלט כי היא מורכבת".
שמעתי בדרך את השיר הזה על כביש 60 מהאלבום הראשון שלך. לפעמים זה נשמע לי כמו 'יורים ובוכים', ובעצמי יש לי חוסר סבלנות ליצירה שלנו. כשהשמעתי לחברים שירים שלי על החיים פה, הם שאלו אותי למי אני פונה בעצם.
"ישנו ה'זאנר שפונה לקבל הכרה מהעולם. אולי בכביש 60 זה קצת היה המקום שלי. היום זו שיחה פנימית שלי עם עצמי, שיחה בין השכנים שלי. זה לא יורים ובוכים, זה יותר איך אני נושא את הדבר הזה שנולדתי לתוכו. אני מרגיש את התחושה הזו גם על החיים בכלל. קראו לי חי ומגיל קטן לא נהניתי מהסיטואציה של לחיות והיו לי מחשבות בעניין".
כן? כילד קטן? אילו מחשבות למשל?
"של למה לחיות". הוא צוחק.
זה בא עם נטיות אובדניות או בעיקר מחשבה כזו לאן כל זה הולך?
"יש כל מיני רמות של אובדנות. יש לי נטייה כזו מגיל קטן, אבל עם השנים הבנתי שזו לא באמת שאלה של למה לא להתאבד, אלא איך החיים יכולים להיות הרבה יותר עמוקים ומלאי חיים. הבקשה מהחיים שיהיו יותר ממה שאני פוגש קרובה מאוד לאזורים של המוות. כל הזמן חיפשתי מזור לכאב שנקרא החיים ומצאתי אותו בכל מיני מקומות. תקופה ארוכה זה היה בדת וברוחניות, ואיך שחתכתי מזה זה עבר לאמנות. כשהייתי עמוק בדת וברוח הדחקתי את היצירה, וברגע שהורדתי את הכיפה התחלתי לכתוב שירים. נזכרתי שבעצם אני מאוד אני אוהב קולנוע ושרציתי ללמוד קולנוע. היצירה לא מביאה מזור ואין לה תשובות כמו שיש לדת, אבל אתה לש את הדבר הזה שנקרא החיים".
חי נולד בעופרה ב־1982 לזוג הורים מורים. אמא מורה לספרות ואבא דוקטור לתלמוד, שישי מבין שבעה אחים. את השונות התחיל להרגיש כבר בשנות העשרה לחייו. "התחיל לצמוח בי משהו מחאתי. לקחתי את העמדה שאני לא חלק מכם. אעמוד בצד ואראה את כל הפגמים שלכם. גם בתור ילד מתנחל הייתי קצת ילד אביב גפן. היה משהו שרציתי למחות נגדו, ובסוף אני פה. מצחיק".
מהישיבה התיכונית בכפר־הרא"ה העיפו אותו על חוסר התאמה. "שכבתי במיטה שלושה חודשים וכתבתי על הקיר ציטוטים של מאיר אריאל. הרב צוקרמן הנחמד, באמת נחמד, אמר לי 'לא מעניין אותך לא גמרא ולא כלום – למה אתה פה?" והסיבה הייתה שרציתי את ההורים שלי. הייתי צריך שיעיפו אותי. אני קצת פאסביסטי באופיי אז לא קמתי והלכתי. כשהוא העיף אותי, הוא שחרר אותי משם".
"במקום כיתה י"ב עברתי לצפת. הייתי במכינה קדם צבאית מאוד מוזרה שהייתה כמו מכון ריפוי וגמילה של דתל"שים – והיה לי שם מדהים כי אף אחד לא אמר לי מה לעשות. התחלתי לגדל שיער, לנגן, ואחרי שנה של פורקן חטפתי את הזץ של האורות. א־לוהים התחיל לפנות אליי באופן אישי אז נאלצתי ליצור איתו שיח. אחרי שנה בצפת א־לוהים מתחיל לדבר איתך. אמרתי לעצמי 'אוקיי, יש א־לוהים וזו אמת, רק לא לימדו אותי נכון כי לא דיברו איתי על החסידות'. הלכתי על זה באקסטרים, התמסרתי לדבר הזה: טבילות במקווה האר"י, התבודדויות, ספר תהילים כל שבוע, חסידות, קבלה – זה היה מאוד אקסטרים".
איך זה עובד יחד – פאסיביסט ואקסטרימיטס?
"אני פאסיביסט בעשייה ואקסטרימיסט בנפש. פתאום לחתוך מכל החבר'ה, מהבנות, להחליט שאתה סופר־דוס ושאתה מחכה לנבואה".
איפה הנבואה תפסה אותך?
"היו כמה נבואות זעם שהגיעו בחלום. לא עשו לי טוב. החלטתי שאני לא יכול עוד להתגייס לצבא כי אני בעולם רוחני מאוד ועברתי לישיבה בתקוע. זה היה עוד מכון ריפוי, הפעם מכון ריפוי מצפת, מהקדושה, על גבול ה־OCD. בתקוע היה משהו הרבה יותר רך שכאילו ריפה קצת את האקסטרים של הדת. הראה לי שאפשר להיות מחובר אבל עם עדינות, שזה משהו שחיפשתי כנראה. במקביל לדברים שקרו בבית ובמשפחה שהיו קצת קשים, תקוע נתנה לי בית בעיתות מצוקה".
מה היה בבית?
"ההורים התגרשו וחווינו גל טרור קיצוני. דוד ובן דוד, אסף ואריה הרשקוביץ, נרצחו בשני פיגועים שונים. ובין פיגוע לפיגוע ההורים שלי התגרשו. אחרי שנתיים, כשהתייאשתי מלהיות צדיק גדול, התגייסתי. כשהייתי בישיבה אמרו לי 'אם היית מצטט אמוראים ותנאים כמו שאתה מצטט בוב דילן ומאיר אריאל היית יכול להיות גדול'. כבר אז הבליח המקום שביקש יצירה, אבל עוד לא נתתי לזה מקום".
ואז צבא.
"בגבעתי. זה היה נורא ואיום. פגשתי שם הרבה מוות. תמיד מוות העסיק אותי אבל בצבא זה היה ממש בקצה של הקצה. ראיתי את הפיגוע של משפחת חטואל מול העיניים שלי. הייתי בעמדה ויריתי במחבלים. לא הצלחתי להציל אותם. זה פצע רציני שבשנים האחרונות אני מתמודד איתו ופותח ומתעסק איתו. אחרי זה היה פיצוץ מוצב אורחן, שתפקידו היה לבתר את הרצועה לשניים בין חאן־יונס לרפיח. זה סיפור מפורסם. הטמינו במנהרת תופת עשרות בלוני גז ודינמיט, וערב אחד התפוצצנו. זה היה אחרי האירוע של חטואל, אז הייתי בעצם קצת הלום ונראה לי הגיוני שזה מה שיקרה. לא קלטתי בזמן אמת מה קרה. המפקד שלי רועי ניסים נהרג, והמשכנו את השירות עד השחרור. ומה אני יכול להגיד על זה? השתחררתי והייתי אמור לחזור לישיבה אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה בשום צורה".
ידעת להגיד מה עובר עליך?
"לא. לא שמישהו שאל. גם במשפחה. לא כל כך דיברתי על זה. חברים ידעו שהיה משהו, אבל לא התעסקתי בזה. פשוט הרגשתי שאין מצב שאני חוזר לישיבה כאילו כלום. אני זוכר יציאה של פורים מעזה לישיבה. יצאנו ליומיים ופתאום הישיבה נראתה לי כמו המקום הכי הזוי בעולם. אנשים מתנדנדים בבית מדרש. רציתי לצעוק להם 'אין לכם מושג מה קורה בעולם! העולם זה כאפה ואתם חיים פה בסרט!' הרגשתי שאני לא יכול לחזור להיות בריטואל דתי כלשהו. זה פירק את זה. המציאות כל כך חזקה עד שכל דבר של רוח מתפרק למולה.
"במזל גדול חיפשו מישהו שיטוס לבית יהודי בהודו וטסתי. עוד הייתי בווייב היהודי, והיה מדהים. שם הכרתי את רינת אשתי. וזהו, אחרי שחזרתי מהודו והיא חזרה, התחתנו ובעצם נגמרו החיים. סתם. היא עברה תהליך של חזרה בתשובה. שמוצניקית שתוך כדי הטיול פגשה בתי חב"ד, פגשה אותי, וראתה מצד אחד אדם שיש לו תשובות ומצד שני שאלות. וזהו, התאהבנו. היא הצטרפה למסע שלי ואני לשלה".
בעוד את האלבום הראשון כתב אפיק תחת העץ בחצר, ואחרי שנכתבו עשרה שירים, הוא פשוט הקליט אותו – עם האלבום השני התמהמה. "התנועה התמימה של היצירה", הוא מכנה את זה. "יש בזה הרבה חופש. אתה לא יודע מה החוקים, איך דבר צריך להישמע, ופשוט עושה. ככל שנכנסתי יותר לעולם האמנות – גם בקולנוע וגם במוזיקה – וככל שהייתי יותר באולפנים – התקשיתי יותר לברר מהו בדיוק הקול שלי".
אבל גם את האלבום הראשון הוא לא חגג. "הקלטתי אלבום, אבל כל הקטע של היציאה לאור היה קשה. קצת התביישתי להגיד שאני אמן. לעצמי לא העזתי להגיד את זה, אז לאחרים? סביבי היו כל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים. היה משהו בי שלא הסכים לראות שזה מה שאני עושה, ובטח לא הסכים לחשוב שזה טוב. ישר אחרי שיצא האלבום התחלתי ללמוד קולנוע, במקום לנסות ללכת עם המוזיקה".
ב"מעלה", על אף קשיי החיים כזוג צעיר עם ילדים, הוא פרח. "כביכול החיים האישיים היו קשים. שני ילדים קטנים ובלי כסף ורינת התחילה ללמוד להיות מורה והחיים היו מאוד דלוחים ודחוקים, ובכל זאת התמסרתי לקולנוע באופן טוטאלי. הייתי חוזר הביתה בשמונה בערב וצופה בשלושה סרטים שהיו בצפיית החובה. לפעמים יש הרגשה שלאנשים שמסתערים בגיל צעיר על אמנות אין מה לומר. אני, לעומת זאת, הרגשתי שיש לי הרבה במה להתעסק. חשבתי שאתעסק בילדוּת בהתנחלויות, אינתיפאדות ואוסלו, ואיכשהו בכל תקופת הלימודים לא נגעתי בזה. לא נתתי לזה מקום".
חי, שחי בארץ המובטחת וכועס עליה שהיא לא מקיימת, יודע מה זה להיות הבטחה ולהשתהות עם קיומה. הוא חווה הצלחה עם שני הסרטים שלו ממעלה, האחד תיעודי – "נירו ופליקה" – על אחיו נירו אבוקסיס, ילד מתנחל מעופרה שבעצם רוצה להיות רועה צאן פלסטיני, ו"המהפכה הצרפתית", סרט תיעודי קצר שהיה מועמד לאוסקר. "שני הסרטים הצליחו, זכו בפרסים ובהכרה, ואני, מתנחל כפרי, הסתובבתי איתם בעולם בכל מיני פסטיבלים. סיימתי את הלימודים כהבטחה בתחום. נפגשתי עם כל מנהלות הדרמה של הטלוויזיה ששאלו 'אז מה תכתוב לנו?'. כולם אמרו לי 'שמע, יש לך סיפור. אתה חייב להביא את הקול של הדור שלך'".
על סדרת הדרמה שמבוססת על ילדותו בעפרה הוא עבד קרוב לארבע שנים. הפרויקט התחיל לנבוט בחממת סדרות של המיזם לקולנוע בירושלים, אחר כך הוא קיבל תקציב פיתוח מ־yes, ואז המשיך לעבוד עליה לבדו אבל בשנתיים האחרונות עשה הפסקה. "בטלוויזיה עוד לא פיצחו את ההתנחלויות. קיוויתי שזה יהיה אני, אני עדיין מקווה, אבל מה שקרה לי זה שנכנסתי למסע ארוך שבמהלכו טבעתי, והגעתי לקשיים נפשיים. צללתי עמוק מדי. זה היה קרוב מדי. הבנתי שאני צריך לעבור טיפול כדי לגעת בזה, שיהיה מרחק מסוים מהיצירה. אני עוד צריך לחזור לכתיבת הסדרה, לספר את הסיפור הזה בלי שתהיה בו מוגלה שמתפוצצת על המסך ויורקת לכל הבארות, ולכן הבנתי שקל לי יותר כרגע להביא את הסיפור שלי במוזיקה".
גם הלחץ "להצליח לכתוב סדרת דרמה טובה" היה בעוכריו. "זה חוזר לפרפקציוניזם שלי. רציתי סדרת מופת, אז כל הזמן לא הייתי מרוצה. מלאכת הכתיבה קשה. תסריטאות זה קשה. זה לא שיר זבנג וגמרנו. עכשיו במקביל אני עובד על פיצ'ר שלא כתבתי, אלא חברי, יוסי סוויד. אני רק במאי ויש לי שם חופש"
