הדרך הלא קלה שעברו שי אביבי ומיכל ליבידנסקי בדרך לזוגיות במטבח המנצח

באופן מעט סימבולי, הריאיון עם שי אביבי ומיכל ליבדינסקי מתקיים במטבח שלהם, בדיוק בשבוע שבו שודר הפרק בהשתתפותם בתוכנית MKR המטבח המנצח (קשת 12). שי מתעקש לטגן שניצלים תוך כדי שיחה, ומיכל מקפידה להעיר לו מדי כמה דקות "אבל באבא, אי אפשר ככה, זה מפריע להקלטה!"

המטבח של השניים, שעל דלת חצרם הוצב השלט החביב "אביבידינסקי", הוא אלגוריה מושלמת לחיים שלהם. הוא הוצב במרכז הבית, ויש בו משהו פעיל ודינמי. "אנחנו אנשי מטבח", מודה ליבדינסקי, "לשי יש פולסים. פתאום הוא בא ומתחיל לתקתק, ואז יכול להיעלם. אני יותר סוגרת פינות. אבל כשאנחנו לא בהישרדות יש בינינו מפגש יצירתי שמחבר את שנינו סביב אוכל".

"אנחנו מאוד אוהבים לאכול וגם לבשל יחד וגם מאוד יצירתיים באוכל", מוסיף אביבי, "וזה לא עניין של השקעה, זה עניין של יצירתיות. זה שדה משותף שהוא לא סביב האכילה".

אני תוהה אם ההחלטה שלהם, זוג מפרדס־חנה עם אהבה לאדמה וסלידה מסוימת מהבורגנות להשתתף בתוכנית ריאליטי היא טריוויאלית. "אפילו לא התלבטנו לשנייה", מפתיע אביבי, שמתוודה כבר בתחילת התוכנית על היצר התחרותי שלו.

לפי הפורמט, אתם גם שותפים בחלוקת הציונים למתחרים שלכם וזה יכול לבוא על חשבונכם. באיזו אסטרטגיה בחרתם?

"בואי נאמר שהיינו קצת לוזרים בקטע הזה. קצת פרדסחנאים. אבל אני חושב שההרפתקה גברה על התחרותיות. הלונה פארק התחיל מהאפשרות של זכייה, אבל מהרגע שגם הבנו שאפשר ליהנות, ההרפתקה נשארה. פשוט נהנינו מההתחלה ועד הסוף".

ליבדינסקי: "כמובן רצינו גם לזכות, אבל היה חשוב לנו לזכות באצילות. כלומר לנצח כי האוכל כזה טעים שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו, ולא במניפולציות של ניקוד".

הם מתגוררים בפרדס־חנה כבר 13 שנה. הפרדסחנאיות הייתה גם במוקד השיחה עם הזוגות האחרים, אם כי הצצה קלה לביתם של בני הזוג מעלה שעוד נותרו בהם שאריות בורגנות. במרכז הבית יש טלוויזיה, לא כל האוכל במטבח הוא אורגני, הם אוכלי בשר אבל שותים קפה עם חלב אורז. או כמו שאביבי בוחר להגדיר את זה "אנחנו ניאו־בורגנים, וניאו־אורגנים".

"ומצד שני", מעירה ליבדינסקי בחיוך, "הגשנו בתוכנית מי מעיין שהושרו בליל לבנה מלאה. זה מספיק פרדסחנאי בשבילך?"

לגמרי.

"נראה לי שהם גם יצאו לא טעימים. אני יכולה להתפדח שהגשתי להם מי מעיין שהושרו בליל לבנה מלאה. זה נשמע נורא פלצני. אבל רציתי לעשות עניין מהמים. רציתי שיסתכלו רגע על המים בתוך כל התחרות הזאת, וזה מסר שאני רוצה ללחוש אותו. אי אפשר לצעוק אותו במגאפון. אני רוצה להגיד 'שימו לב למים שלכם'. בתוך כל הדבר הזה מים זכים ואוויר צח זה שפע".

אביבי: "בהתחלה יש את הנסיך והנסיכה, זה שלב ההתאהבות, והוא נמשך בערך עד שמופיע הילד הראשון. אחר כך רוב הזוגות נכנסים לשלב הדרקון והמכשפה, ואו שהם נתקעים בו או שהם נפרדים"

איך היה המפגש עם שאר הזוגות בתוכנית?

אביבי: "מאוד נהנינו. פגשנו שם אנשים שאני לא חושב שהייתי פוגש בנסיבות אחרות. ההתאהבות הכי גדולה שלנו הייתה ביגאל ושמחה גואטה. זה נראה כל כך רחוק בהתחלה, ואחרי זה נוצר כזה חיבור טוב. יכול להיות שהקפיצה הזאת ממרחק לקרבה גרמה לתחושה שזה הזוג שהכי נפלנו בקסמו".

במצלמות הכול נראה קצבי, זה באמת ככה גם במציאות?

"האמת, שמאחורי הצילומים זה עוד יותר לחוץ ממה שנראה. זו ממש משימה שגומרים אותה על הגחון, למרות כל ההכנות שעשינו. מה שרואים בבית עובר עוד משוכה שהיא הצילום, אבל הלחץ האמיתי הוא שהכול קורה עכשיו וזה לא תרגיל. זו תוכנית תובענית וזה חלק מההרפתקה שבה והאיכות שבה. לכן גם רצינו להגיע. המבחנים נתנו לנו בוסט לזוגיות. כל ההצטופפות הזאת יחד חודש לפני הצילומים והחזרות וההכנות למנה וקביעת התפריט וההתמקחות עליו – זה יצר עוד התקרבות בינינו".

אביבי (58), שחקן, נולד וגדל בעכו. דודו היה אלי אביבי, הידוע כ"נשיא מדינת אכזיב". הפריצה שלו לטלוויזיה הייתה בתחילת שנות התשעים כאחד מחברי החמישייה הקאמרית, ומאז הוא רושם יציבות די מרשימה עם רזומה בסדרות כמו "הבורגנים", "אהבה זה כואב", "תמרות עשן", "קיבוצניקים", ובקולנוע אף קטף לראשונה לפני שנתיים את פרס אופיר לשחקן הטוב ביותר בסרט "הנה אנחנו" של ניר ברגמן.

ליבדינסקי (50) היא תסריטאית שכתבה לתוכניות קאלט כמו "לילה גוב" ו"אחד העם". בטלוויזיה נפגשו השניים כשהגיעה להתראיין אצלו בתוכנית "מקרה לילה". מאז הם ביחד, ומגדלים את שני ילדיהם הבוגרים זהר ואיתי.

גם מחוץ לעולם הריאליטי, אביבי וליבדינסקי הולכים יחד כבר שנים על הבמה, ומזמן נחשבים לפאוור־קאפל. זה התחיל לפני כעשור, בעיצומו של משבר זוגי שבו היו, שכמעט הביא גם לפירוק הנישואין שלהם. מתוכו נולד מופע משותף של השניים, "באושר ובעושר", שמאוחר יותר הבשיל גם לספר ולהרצאה.

 

"המופע הזה נולד מתוך מערכונים שכתבתי למגירה על כאבים שחוויתי בזוגיות", מספרת ליבדינסקי, "הרגשתי את הפער הזה, שבחוץ אני רואה זוגות מסתובבים מחויכים וקונים דברים באיקאה, ואצלי בבית הלב קפוא והריבים מלבלבים. באותה תקופה אנשים לא כל כך אהבו לדבר על קשיי הזוגיות שלהם. בכלל, אני עצמי הייתי מאוד סגורה ומופנמת וחסרת ביטחון, ואז עברנו לפרדס־חנה והתחיל שינוי של 180 מעלות. למדתי תיאטרון, התחלתי לעשות עבודה קולית, למדתי ימימה, עליתי על במה בפעם הראשונה".

לדבריה, הכול קרה כמעט בטעות. "יש בפרדס־חנה כל מיני פסטיבלים, ובחנוכה החלטנו להרים אירוע שנקרא 'חנוכת בית' – שמונה מופעים, בשמונה בתים, בנר שמיני, כולם בשעה שמונה בערב. ישבנו בסלון והקראנו מערכונים מדפים בתוך הסלון הקטן שלנו. נגמר האירוע, ואנשים ביקשו עוד אחד, ואחר כך סיפרו לאנשים נוספים וגם הם ביקשו, ככה זה התגלגל".

"המופע הזה פקח לי את העיניים", אומרת ליבדינסקי, "הבנתי שכשאני פותחת את מה שקורה בינינו ומתבוננת על זה, אני בעצם יודעת בדיוק גם מה קורה אצל אחרים, כי אני מכירה אותנו. במופע כולנו יחד במצוקה הזאת, מדברים אותה וצוחקים עליה".

על מה אתם מדברים שם בעצם?

"על ריבים, התפנקסות, הרצון להיות לבד ולקחת ספייס מהחיים. האם מותר לנו כמבוגרים שיהיה לנו זמן איכות עם עצמנו? מהרגע שאנחנו נהיים מבוגרים אנחנו או בבית או עם הזוגיות או עם הילדים או בעבודה או עם ההורים שלנו. ופתאום הצורך הזה להיות לבד עם עצמי, הוא מגיע עם הרבה רגשות אשמה ותסכול. יש הרבה מערכונים במופע שעוסקים בצורך להתגעגע אליי. ובשאלה האם מותר לי להתגעגע אליי?

"אנחנו 24 שנה יחד, והזוגיות שלנו הלכה והתפתחה. המופע בגרסתו כיום גם מנסה לא רק לדבר על הכאב, אלא גם להציע מפתחות לזוגיות משגשגת. אחד המפתחות שאנחנו מציעים בהרצאה שלנו הוא מפתח האמת. כשאת שמה את האמת על השולחן ובאור הזרקורים, אז דברים מתחילים לזוז. כשהאמת קפואה בפנים ולא מדברת, הכול תקוע".

אביבי: "זה בעיקר להיות בתנועה, כי בתנועה קורים דברים. הרבה זוגות קופאים בשלב הזה. אנחנו מחלקים את המסלול הזוגי לשלושה – בהתחלה יש את הנסיך והנסיכה, זה שלב ההתאהבות, והוא נמשך בערך עד שמופיע הילד הראשון. אחר כך רוב הזוגות נכנסים לשלב הדרקון והמכשפה, ואו שהם נתקעים בו או שהם נפרדים. אחוזי הגירושין הגבוהים מעידים על כך שהשלב הזה מאוד דרמטי. מי שצולח אותו באמצעות הרבה עבודה, מגיע לפאזה השלישית שאנחנו עדיין עושים בה צעדים ראשונים, והיא פאזת המלך והמלכה. יש בהם גם את הנסיך והנסיכה וגם את הדרקון והמכשפה, אבל הם מסתכלים על הכול מאוד מלמעלה".

"זו העבודה של מיכל", הוא מוסיף, "מיכל באמת רוצה לרפא את העולם, אני יותר רוצה להצחיק. אבל היא מנסה להביא ריפוי למערכות יחסים, וחשוב לה שהמסר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים".

ליבדינסקי: "הייתי שמחה לשים את כל השיח של שמאל‏‏־ימין בצד ולהסתכל על הגוף השלם שנקרא ישראל. אני רואה את השלם כל הזמן, ולכן בחירת הלב שלי היא להתערבב עם ימנים, להתערבב עם דתיים, להסתכל בעיניים"

ליבדינסקי: "גיליתי שיש תחושה שבחוץ יש מישהו או מישהי שהרבה יותר נכונים לי, והבית נראה כזה חשוך וקר. אבל בשורה התחתונה אני גרה בבית, ואני לא באמת יודעת מה קורה אצלם, אני פה. ואני מרגישה שאני חיה בתוך טעות. הבנתי שזה מרוקן אותי ושאני מסתובבת מרירה וקורבנית. מהרגע שהחלטתי להפנות את המבט חזרה לשי, קלטתי שכשבינינו טוב, הטוב הזה הוא וואו. זה מילא אותי, והמילוי הזה לא מתפוגג מהר. הבנתי שאני צריכה להפנות את כל האנרגיות שלי ואת כל תשומת הלב שלי אליו ולזוגיות איתו, כי כשטוב לי איתו אז אני אוהבת את הילדים ואת העבודה ואני אשת קהילה יותר טובה. זה מה שהפך לי את גיל 40. הבנתי שפה המעיין, פה נמצאת מערכת היחסים שמשפיעה הכי הרבה על חוויית החיים שלי".

אביבי: "כשאישה מגיעה לגיל 40, כשהיא יוצאת מהעשור הראשון לגידול הילדים, אז הכול פתאום עומד בסימן שאלה. הבית, הבעל, יש רצון עמוק מאוד לחופש ולשחרור. עם כל הכבוד לנו, הגברים, שאומנם נושאים בעול של גידול הילדים, זה אף פעם לא יהיה כמו להיות אמא. כשזה התחיל אצלנו ראיתי את מיכל רוצה לפרוק מעליה את השלשלאות של העשור הזה שקרקע אותה ולפרוש כנפיים, ועם כל הרצון שלי להעניק לה את הדבר הזה, הבנתי שיכול להיות שאני כבר לא אהיה בתמונה, וזה מאוד הלחיץ אותי. נאבקתי בזה. הרגשתי שאני מחזיק את משקופי הבית.

"עד שהגיע ערב אחד שבו אמרתי טוב, אני משחרר. אמרתי לעצמי ולמיכל שהיא חופשייה. ליתר דיוק עזבתי את הבית לשלושה חודשים כדי לתת לה את תחושת החופש הזאת. וכדרכן של כל הקלישאות שאומרות 'אם אתה אוהב מישהו, תשחרר אותו לחופשי', במקרה שלנו זה התברר כאמת צרופה. אם אתה אוהב מישהו, תן לו את מה שהוא מבקש ותסמוך על היקום שהתנועה תהיה מדויקת גם בשבילו וגם בשבילך".

מאז, כידוע, השניים נשארו יחד, ומדגמנים זוגיות שרחוקה מלהיראות כמו פוסטר. ספרם המשותף מסתיים במילים "והם חיים בעצבים ובשמחה, בהרמוניה ובבלגן, בייאוש ובתקווה, בכעס ובאהבה, בחוסר מושלמות מרהיבה עד עצם הרגע הזה".

ליבדינסקי: "אני מרגישה שבעקבות המסע שלנו אני הולכת ונהיית מאוד דתית. אני לא אוהבת את המילה מונוגמיה, מעדיפה את המילה 'התמסרות', אבל כן, הדרך הזו הפכה להיות הדת שלי. אגב, אנחנו מופיעים גם בפני קהלים דתיים והם קרועים עלינו. הרבה פעמים הם מספרים שהדברים שאנחנו אומרים עושים להם הקבלות עם דברים מהדת. שהכול נמצא שם, רק שאנחנו מביאים את זה בצורה יותר ארצית ויותר מוחשית".

לפני המופע אביבי לא הכיר בכלל את הבמה. "אני שחקן טלוויזיה וקולנוע, הבמה לא הייתה הזירה שלי, והמסע הזה לתוך המופע העיף לי את הסכך, זו ממש הייתה התאהבות. בסופו של דבר אמנים שואפים לקחת את המשברים שלהם לתוך היצירה, וזה הטיס את היצירתיות של שנינו".

המעבר לפרדס־חנה השפיע על קצב הצעות העבודה שלך?

"אין לי מושג. תודה לא־ל הכול קורה. אני לא יודע איך זה היה קורה אם הייתי בתל־אביב. דובל'ה נבון אמר לי פעם שהוא משיג את העבודות שלו ברחובות של תל־אביב כשהוא מסתובב עם האופניים שלו, בדרך לקפה, מתוך הקשרים והדיבורים. כשאני מגיע לשם, אם אני עומד רבע שעה ברחוב אני יכול לפגוש ארבעה אנשים שאני מכיר, כי לתל־אביב יש את התכונה הזאת של רשת. אבל אני לא מרגיש שזה לא קורה כי אני לא גר שם, לא יצאתי מהסיסטם".

אתה מתגעגע לימי החמישייה הקאמרית? מה אתה חושב על הסאטירה שיש היום?

"אני יכול להגיד לך שהעשור הזה הוא העשור הטוב בחיי. אני באמת לא מתגעגע לשום דבר, כי היום אני הכי מחובר לעצמי והפכתי ליוצר. לגבי הסאטירה, אני חושב שבכל דור ודור יש את הגאונות שלו, וגם הדור הזה לא נעדר גאונות. 'ארץ נהדרת' זה גאוני, ולפניה היה את 'מקום לדאגה', שאומנם קצת פחות הכירו אבל היה נהדר לדעתי, כל דור יודע להעמיד את הגאונים שלו. אז אין לי געגוע לתקופה הזאת".

בואו נדבר קצת על הזדקנות. שי, הגעת לגיל שמתחילים לקבל תפקידים של מבוגרים. איך אתה עם זה?

"בשלושת הסרטים האחרונים ששיחקתי בהם הייתי בסימן אבהות. אני חושב שהקולנוע הישראלי ויתר על המאהב שיכולתי להיות", הוא מחייך, "אני כן מרגיש את הגוף שלי ואת הזמן מאותת שהוא מתחיל לסגור. קראתי ריאיון עם ששון גבאי מלפני עשור, כשהוא היה בן 63, הוא אמר שם שזה הזמן שהוא הכי עמוס בחיים שלו, אז נראה לי שאני בשדה פעילות שהגיל הוא לא בהכרח אויב. מה שכן, אני מתחיל להעריך את הזמן שלי ושל מיכל יחד. אני יודע שהוא כמו זהב מתכלה. אין עוד המון ממנו, וכל דקה נחשבת פה. כל יום שרבנו בו, אני יודע שהיום הזה לא ישוב".

באופן מפתיע, השניים נדלקים דווקא כשמתחילים לדבר איתם על פוליטיקה. "יש אנשים שנוח להם שאנחנו נאכל אחד את השני על שמאלנים וימנים", אומרת ליבדינסקי. "אבל גם שמאלנים וגם ימנים נמצאים כרגע בתקופה כלכלית איומה. המשכנתאות ומחירי מוצרי החלב עולים לשמאלנים ולימנים גם יחד. אני ממש בתחושה שיש מישהו שרוצה לעשות את מה שהוא רוצה, וכדי שהוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה מחזיקים אותנו, את העם, בתוך זירת אגרוף.

ליבדינסקי: "הגשתי מי מעיין שהושרו בליל לבנה מלאה. רציתי שיסתכלו רגע על המים בתוך כל התחרות הזאת. אי אפשר לצעוק אותו במגאפון. אני רוצה להגיד 'שימו לב למים שלכם'. בתוך כל הדבר הזה מים זכים ואוויר צח זה שפע"

"אבל כשאני מסתכלת על הגוף שלי – יש לי צד שמאל וצד ימין. לא הייתי רוצה שצד שמאל יהיה משותק וצד ימין יהיה מהמם, ולא הייתי רוצה את ההפך. הייתי שמחה לשים את כל השיח של שמאל־ימין בצד ולהסתכל על הגוף השלם שנקרא ישראל, שבו יש שמאלנים וימנים וחרדים ורוסים ואתיופים וערבים. אם כל אחד מהמרכיבים יהיה בטוב, נוכל לבוא לחרדים ולשאול אותם, מה אתם צריכים? בואו נדאג לכם. נשאל את הכיפות הסרוגות, מה אתם צריכים? בואו נדאג לכם. נשאל את החילונים, מה הם צריכים? ובואו נדאג לכם. אני רואה את השלם כל הזמן, ולכן בחירת הלב שלי היא להתערבב עם ימנים, להתערבב עם דתיים, להסתכל בעיניים".

אביבי: "הפוליטיקה בכללותה מיוסדת על הפרדה. אפילו המילה מפלגה מדברת על פילוג. הצ'אנס של מדינת ישראל וגם של העולם הזה הוא בחיבור. אין דרך שבה נצלח את המשבר פה בישראל וגם את המשבר האקלימי בעולם דרך מפלגות. אז בעיניי מי שקורא לחיבור הוא הפוליטיקאי שלי והמנהיג שלי, והוא יכול לבוא משני צידי המפה הפוליטית".

ליבדינסקי: "גם בשמאל וגם בימין אומרים לנו – תיזהרו מההוא. שני הצדדים עושים את אותו הדבר, שניהם מפחידים מפני הצד השני, ואני לא יכולה לשמוע את זה".

אתם מרגישים שההומור היום נשלט בידי צד אחד של המפה הפוליטית?

ליבדינסקי: "מה עדיף, שההומור יישלט על ידי השמאל אבל הארץ תישלט על ידי הימין, או שהארץ תישלט על ידי השמאל וההומור יישלט על ידי הימין?"

אביבי: "בסביבה שאנחנו מסתובבים בה לא מדברים על פוליטיקה. אצלנו מדברים על קהילה. כשאתה רוצה לעשות משהו אתה לא מסתכל יותר למעלה. במחאה החברתית אנשים הבינו שלהסתכל למעלה לכיוון אחד זה לא מספיק. כשאתה רוצה לעשות משהו יש לך רשתות חברתיות, יש לך קהילה. אם אתה רוצה לנקות איזה מעיין אתה מקים תנועה ומנקה את המעיין הספציפי. אתה לא מסתכל למעלה ואומר – תנקו לי".

אפרופו פרדס־חנה, המושבה די הייתה על המוקד בנושא של התחסנות נגד קורונה. איך הרגשתם עם זה?

ליבדינסקי: "אנחנו לא מחוסנים, ואנחנו גם לא ממורמרים. אני לא נותנת לדברים האלה להיכנס אליי. לא שוקעת בביצה הטובענית הזאת. אני שמה את האנרגיה ואת הפוקוס על מה שממלא אותי ולא על מה שמרוקן אותי".

אביבי: "ובשורה התחתונה מי בסוף צדק? יש עכשיו קורונה, אבל מה אין? אין את הפקחים ואין את השוטרים ואין את המסוקים ואין את המסכות. הנגיף האמיתי של הקורונה היה נגיף הפחד. ובלי להפחית מעוצמת הגל הראשון, שאף אחד לא ידע אז מה לעשות ואם אנשים כן צונחים ברחובות סין או לא, גם שם ההפרדה פעלה. ברגע שהמדינה החליטה שמתחסנים בכפייה או כמעט בכפייה, נוצר שם איזה פתח. והדבר הזה פתאום חלף, מה קרה פתאום? אגב, רוב חבריי התחסנו, ובירכתי אותם על כך. לא אמרתי להם אל תעשו את זה".

ליבדינסקי: "באותה תקופה, מה שהם עשו זה לשים את הנושא של שמאלנים וימנים בצד, ופתאום זה נהיה עניין של מתחסנים ולא מתחסנים. תמיד תהיה איזושהי חלוקה שבה ישסו אנשים אלו באלו. יש עכשיו חיסוני שפעת כמו בכל חורף, אבל אנחנו לא מחולקים לקבוצת אלה שהתחסנו בשפעת ואלה שלא. זה הגיע מלמעלה, וכל האמון שלי בהנהגה הפוליטית נפגע. אני לא סומכת על אף אחד כרגע שהוא בא לשרת את העם.

"אם אני רוצה להקביל את זה לזוגיות, זה דומה מאוד. כששניים גרים יחד, זה אומר כל הזמן להתחכך. הוא שונא מלפפונים ירוקים ואני שונאת פלפל אדום. הוא אוהב מזגן, אני אוהבת בלי. אנחנו תמיד צריכים להסתדר, שני אנשים שונים. אם כשאנחנו רבים אני כל הזמן מסתכלת מהזווית שלי על הריב, אני ארגיש נורא צודקת וכל הזמן אנסה לשכנע אותו שאני צודקת. אבל כשאני מתחילה להפוך את זה ולנסות להבין מה הוא אומר והוא מנסה להבין מה אני אומרת, אז מתחילה הלמידה האנושית שלנו. אני בעצם מסתכלת עלינו מהשלם שאנחנו, ומחפשת פתרון שיעשה טוב ליחד ולשלם. בשבילי ארץ ישראל השלמה זה כל החלקים השונים בתוכה, זה לא בהכרח האדמה. העבודה הפוליטית הזאת מתחילה בבית".

אביבי: "יצא לי לקרוא את יוספוס פלביוס, ואז אתה מגיע ורואה את הסרט 'אגדת חורבן', איך הרומאים צובאים על ירושלים ובתוך העיר שלוש מפלגות שונות שוחטות אחת את השנייה. ואתה מבין שלא רק שהיה אפשר לעשות שלום בין שלושתן בתוך ירושלים, אפשר היה גם לעשות אותו מול הרומאים. הם לא הגיעו לשם בידיעה שהם הולכים להחריב את הכול".

לדברי אביבי, העיקרון הזה נמשך גם כשעוסקים בנושאים כמו יוקר המחיה. "זה לא מובן לי. העולם הזה הוא גן עדן ויש בו הכול לכולם, איך זה שחצי עולם הוא עני מרוד? משהו מקולקל בהומו־סאפיינס. אין לי דרך אחרת להסביר את זה. הנושא העיקרי של הבחירות האלה היה המנדט ה־61. אני מחכה לנס בדמות מנהיג או מנהיגה שיצמחו מתוך תמיכה עממית. שיפנו את המבט לדבר הזה שנקרא החיים. כל העלאות המחירים של אֹסם ותנובה וכריתת יערות וטינופת שמגיעה לתוך הנחלים – כל הדבר הזה שמופעל בידי לא הרבה אנשים בסופו של דבר, להכול אנחנו יכולים להגיע, אבל אנחנו חייבים מנהיג או מנהיגה שיפנו את המבט לשם. אני גם לא מדבר על מודל מופרך. מהטמה גנדי, למשל, הגיע משום מקום והנהיג את הודו לעצמאות שלה ולא במחאה אלימה. זה כבר קרה בעבר".