כמו רוח רפאים שחוזרת שוב ושוב עד שתבוא על תיקונה, כך חוזרת אל המסך הישראלי פעם אחר פעם תגובת הקרב ("הלם קרב" בשמה השיפוטי). בפעם האחרונה היא קפצה לביקור בסרט "הלומים" של ארז מזרחי וסהר שביט ובמספר סצנות ב"פאודה", והנה היא שוב חוזרת בתצוגת תכלית מרשימה בסדרה החדשה והמדוברת, "בשבילה גיבורים עפים".
הסדרה מתארת את סיפורם של ארבעה צעירים ישראלים היוצאים למסע בעקבות צעירה אבודה, ומתמודדים, איש בדרכו, עם השלכותיו של הקרב העקוב מדם שבו לחמו במלחמת לבנון השנייה. איך נראית תגובת הקרב מבעד לעדשתו של עומרי גבעון, יוצר הסדרה? מוכרת, ללא פרקטיקות קולנועיות שטרם נראו בסרטים קודמים שעסקו בנושא, אך למרות זאת מטלטלת.
באחת הסצנות המכאיבות המנסות לייצג את החוויה הפוסט טראומטית (PTSD) נראה אביב (תומר קפון) כשהוא חווה פלאשבק אל האירוע הטראומטי במהלך ערב במועדון שהוא מנהל. מבעד לעיניו נראה המועדון הומה האדם, אך לפתע נעלם המועדון, ובמקומו מבזיקה תמונת חייל החוטף כדור בראשו. אביב מנסה להתעשת, אך התמונות מהקרב בלבנון מבליחות שוב ושוב, פוצעות את מראה החוגגים במועדון. הקרע מופיע גם בפס הקול, כאשר צלילי המוזיקה האלקטרונית של המועדון משתלבים בצלילי היריות והזעקות משדה הקרב.
מבועת פונה אביב אל השירותים. תנועותיו מואטות כאילו הוא מתקשה לנוע בתוך המציאות הקיימת, נתקל מבלי משים בגופם של אנשים סביבו. הוא מתבונן הצידה, ומנקודת מבטו נגלים לוחמים הגוררים פצוע תחת אש. זו, כאמור, פרקטיקה קולנועית מוכרת, המייצגת את אופייה של החוויה הפוסט־טראומטית חסרת הגבולות, שבה העבר מתפרץ אל תוך ההווה ומשבש אותו. החוויה הסובייקטיבית מכסה את המציאות האובייקטיבית החיצונית, הזיכרון משתלט על ההווה.
אביב מגיע אל השירותים. פס הקול גדוש ביריות, פיצוצים וקריאות נואשות של לוחמים. הוא שוטף את פניו, מתבונן במראה, ומגלה כי הן מרובבות כתמי דם. סדקים בוקעים לפתע את קירות המבנה, טיח ושברי אבן נושרים מהם (אולי כרמז לסדקים שפוערת החוויה הפוסט־טראומטית במרחב הלאומי).
אביב מביט מטה: שלולית דם מתרחבת למרגלותיו. קול שקט ונמוך קורא לו: "אביב, תסתכל עליי". הוא מפנה את מבטו, ומגלה מולו את צחי אזולאי (דן מור), מפקדו המת, שאותו נאלץ לנטוש במהלך הקרב. אזולאי, יושב כשגבו אל הקיר, קורא לאביב להתבונן בו, ובזאת מצווה עליו לזכור, לראות לנגד עיניו לעד את תמצית רגע העקדה הישראלי הבלתי נתפס: אדם נדרש להקריב אדם אחר כדי להציל את עצמו. בתגובה אביב מתמוטט על הרצפה, רגליו פשוקות וגבו אל הקיר, בדיוק כמו מפקדו. אולי בניסיון שווא, מאוחר מדי, להמיר את גורלו בגורל מפקדו.
השתקה בכל הכוח
הסצנה הזו טורדת את הנפש. היא מכריחה אותנו כצופים להתבונן ולפגוש מקרוב את החוויה היומיומית של רבים סביבנו. אצל צופים אחרים היא בוודאי מעלה זיכרונות כואבים. דרוש אומץ כדי להציג דבר כזה בלב הפריים־טיים של קשת, אך כדי ליצור ולשדר סצנה כזו דרושה גם מסורת טלוויזיונית וקולנועית של ייצוג תגובת קרב. מסורת כזו אכן התפתחה בעשורים האחרונים בישראל, בכמות יוצאת דופן של סרטים, עלילתיים ודוקומנטריים, שעוסקים בתגובת הקרב. למי שרואה סרט מפעם לפעם נדמה שהעיסוק האינטנסיבי בתגובת הקרב היה כאן מאז ומעולם. אך מדובר באשליה: עד שנות השמונים אף אחד בארץ, ודאי בתקשורת ההמונים, לא דיבר על הלם קרב. להפך. שיתקו אותו בכל הכוח.
ארכיאולוגיה קצרה של תגובת הקרב: בראשית ימי ארצנו הקטנטונת שררה השתקה מוחלטת של הנושא. הפסיכולוג יובל נריה מספר כיצד בילדותו, בזמן מלחמת השחרור, נאספה בקיבוץ מעלה החמישה, בעיצומה של המלחמה על ירושלים, קבוצת לוחמים הלומי קרב: "היו אלה לוחמים אשר כשלה רוחם", הוא מתאר, "ונתפסו על ידי חבריהם ומפקדיהם ההולכים אלי מוות לילה לילה כחבר פחדנים, כעריקים, ובעיקר כארטיסטים המתכוונים להשתמט מן הקרב הלילי" (החיים בצל מלחמה – היבטים פסיכולוגיים, עמ' 5).
בספרות הרפואית הצבאית בת הזמן אין כמעט כל התייחסות לנושא (שלושה מאמרים רפואיים ייחסו לנפגעי תגובת הקרב כוונת השתמטות, חולשה אידיאולוגית ו"להיטות אחר פיצויים"). פסיכיאטרים צבאיים שטיפלו בנפגעים כינו אותם "נמושות, היפוכונדרים, משתמטים, פסיכופאטים", ואילו צה"ל נמנע מלפתח תורה טיפולית לתסמונת (למרות שטיפול אפקטיבי נוצר כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה), והגיע ללא מוכנות ראויה לטיפול בנפגעי מלחמת סיני, ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. רק לאחר מלחמת לבנון הראשונה החל צה"ל ביצירת מערך טיפולי שיטתי, שהתפתח רבות מאז. השתקת הנושא בצה"ל סימנה את ההשתקה המוחלטת בחברה הישראלית: בתקשורת, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע.
יש המזהים את פריצת מחסום השתיקה בשנת 1974, בספר "יופי של מלחמה" של דן בן אמוץ, הכולל בין השאר תיאור של נפגעי תגובת קרב. ב־1979 רואה אור "חיילי בדיל על חוף ירושלים" של עמיה ליבליך, שבו מרואיין חייל המעיד על תסמיני תגובת קרב המוסיפים לרדוף אותו שנים אחר מלחמת יום הכיפורים. ב־1981 מוציאה נתיבה בן יהודה את ספרה "1948 – בין הספירות", ובו היא מתארת בגוף ראשון חוויות של הלם קרב בתקופת מלחמת העצמאות. בספר שיחתום את טרילוגיית הפלמ"ח היא תכתוב: "היו לי כל כך הרבה סימפטומים, שכבר מזמן הייתי צריכה להבין שמשהו איתי לא בסדר. אבל בתקופה ההיא, בארץ, לא שמעו על הלם קרב. לא ידעו מה זה בכלל… הבנתי באינסטינקט שיש לי משהו רע מאוד, ושכל מה שאני צריכה לעשות זה לדחוק את המשהו הזה עמוק עמוק, לעשות אותו סגור ופקוק, שלא יציץ כלום" (כשפרצה המדינה, עמ' 63־64).
באותו עשור מתחיל גם הקולנוע לעסוק בנושא. אך לפני שנדון בקולנוע, טורדת את המנוחה השאלה מדוע נמנעה החברה הישראלית מלדבר על תגובת קרב. תשובה לכך, ברמה האישית, מעניקה הפסיכואנליטיקאית ג'ודית הרמן, אשר תולה את מחסום השתיקה בקושי להתייצב נוכח הרוע בעולם, ובאתגר שבנשיאת האחריות האתית. ברמה הלאומית, חוקרים שונים העלו מספר סיבות אפשריות: ההשתקה מאפשרת לצבא לשמור על הממלכתיות שלו, פוטרת את החברה מהתמודדות מתמדת עם זיכרון המלחמה ומונעת את התחזקותו של פחד קיומי קולקטיבי. לצד זאת, ההשתקה משרתת את כלכלת המדינה בכך שהיא מגינה עליה מפני מבול של תביעות פיצויים מצידם של נפגעי תגובת קרב.
מהכחשה להכרה
לאור התנגדויות כה עזות, כיצד בכל זאת נפרצה בישראל השתיקה סביב תגובת הקרב? לטענתה של ג'ודית הרמן, התשובה טמונה בפוליטיקה. הדיונים הקליניים והציבוריים במה שכונה אז "היסטריה" נשית, ב"הלם פגזים" (shell־shock) ובאלימות במשפחה נוצרו, בהתאמה, בעקבות פעילות התנועה הרפובליקנית האנטי־דתית של המאה ה־19 בצרפת, פעילותם של מתנגדי מלחמת וייטנאם, ופעילות התנועה הפמיניסטית במערב אירופה וצפון אמריקה. נתמקד בתגובת הקרב, שהתגלתה כאמור כבר במלחמות העולם הראשונה והשנייה.
נפגעי טראומת מלחמת וייטנאם היו הראשונים שתבעו הכרה ציבורית. ארגוני ותיקי המלחמה הקימו מאות קבוצות שיחה העוסקות בטראומה הנפשית, הביאו להקמת מרכזי סיוע פסיכולוגיים ודחפו למחקר פסיכיאטרי שיטתי, אשר בסופו הוכרה הטראומה הנפשית כתוצאה של המלחמה. רק בשנת 1980 הפכה תסמונת הטראומה הנפשית למוכרת בשיח הקליני, במדריך ההפרעות הנפשיות (DSM־III, 1980). הכרה זו אפשרה ליוצאי וייטנאם לקבל הכרה, טיפול ופיצויים.
בישראל למודת המלחמות, מתארת הסוציולוגית עירית קינן, שני אירועים היסטוריים מרכזיים העבירו את שיח תגובת הקרב מהכחשה להכרה. הראשון – מלחמת יום כיפור, על הטראומה הקולקטיבית שבעקבות הלחימה הקשה ועל המספר הגבוה של ההרוגים ופצועי הגוף והנפש. השני ־האינתיפאדה השנייה, שבה היקפי ההרוגים בפיגועים במרכזי הערים הגדולות הביאו לכמות גדולה במיוחד של נפגעי חרדה רבים באוכלוסייה האזרחית. מצב זה העביר את שיח הטראומה מהמישור הצבאי אל המישור האזרחי, וחיזק את הדומיננטיות של הארגונים האזרחיים בישראל העוסקים בתגובת הקרב.
כך, לדוגמה, עמותת נט"ל שהוקמה בשנת 1998 הפכה למרכז טיפולי דומיננטי לנפגעי טראומה ולבני משפחותיהם, והעלתה את המודעות לפוסט־טראומה באמצעות כלי התקשורת. עמותת "ערים בלילה" שהוקמה באותה שנה איגדה פדויי שבי לפעולה מול אגף השיקום של משרד הביטחון. בשנת 2000 הוקמו "משפחות הלם קרב" ו"הקואליציה הישראלית לטראומה", ובסוף תקופת האינתיפאדה השנייה הוקמה "העמותה לקידום נפגעי תגובת קרב" המקדמת חקיקה ומודעות לקידום נפגעי תגובות קרב.
בעקבות פעילות העמותות, ועלייתו לשיח הציבורי של המושג "פגיעת חרדה", התפתחה הכרה הגמונית ורשמית בתגובת הקרב, שבאה לידי ביטוי פרקטי: באוקטובר 2000 הורה הביטוח הלאומי על תקנה חדשה המכירה בפוסט־טראומה לצורך קבלת קצבת נכות, ובדצמבר 2000 אושרה הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת זהבה גלאון המבקשת להבחין בחקיקה בין תגובת קרב ובין מחלות נפש. ב־2017 הוקמה בכנסת שדולה למען נפגעי תגובת קרב. לצד זאת יש לזכור כי מנגנוני ההשתקה של התסמונת הפוסט־טראומטית עדיין פועלים, ויוצרים מצב שבו רבים מהנפגעים עדיין מסתירים את הפציעה הסמויה מן העין. המדינה, מצידה, איננה יוצאת מגדרה – וזו לשון המעטה כמובן – כדי לאתר את הנפגעים הללו ולסייע להם לקיים חיים תקינים.
חשיפה בעשורים האחרונים
בחזרה לקולנוע. בראשיתם, היו הסרטים הישראליים כפופים לחלוטין למוסדות היישוב: קק"ל, קרן היסוד וההסתדרות. ומדוע? כסף. המוסדות הציוניים, משום מה, העדיפו שלא להקרין על מסכי ישראל הצעירה והיפה פצעים גופניים או נפשיים. צברים חייכניים וחזקים (ובהירים) היוו אופציה מעניינת יותר.
השתיקה המשיכה גם בעשורים הבאים, בסרטים שהציגו דמויות חיילים ישראלים מושלמים, המנצחים את אויביהם בקלות ולעולם אינם מתים (מקסימום נשארים, כאורי ב"הוא הלך בשדות", כתמונה מוקפאת לנצח). השינוי בייצוג ה־PTSD החל בשנות השמונים. יש שמוצאים את הסיבה לכך בעליית הליכוד לשלטון, שהביאה למחאה קולנועית פוליטית, ויש הטוענים כי הסיבה היא התגובה המאוחרת של רבים מהיוצרים למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.
כך או כך, מאז שנות השמונים מופיע גל של סרטים המציגים את דמותו של נפגע תגובת הקרב (דוגמאות בולטות הן הסרטים אות קין (אורי ברבש, 1982) המתאר גיבור המשתחרר מאשפוז בבית חולים למחלות נפש, מתגייס למילואים, עובר משבר נפשי קשה וננטש על ידי חבריו ליחידה ועל ידי משפחתו; חימו מלך ירושלים (עמוס גוטמן, 1987) המציג קבוצת חיילים פצועים במלחמת העצמאות, הסובלים מפגיעות קשות בגוף ובנפש; ובצילו של הלם קרב (יואל שרון, 1988) העוסק בשני לוחמים נפגעי תגובת קרב ממלחמת יום הכיפורים, שאחד מהם מנסה לשחזר את התמונה החסרה שנעלמה ממנו במהלך האירוע הטראומטי).
סרטי העשור הראשון של שנות האלפיים חושפים באופן נרחב יותר את תגובת הקרב, וזוכים להכרה והערכה בינלאומית (לדוגמה, כיפור של עמוס גיתאי, בופור של יוסי סידר, ואלס עם באשיר של ארי פולמן ולבנון של שמוליק מעוז). גם בעשור הבא אנו צופים בתגובת הקרב בסרטים כמו רוק בקסבה (יריב הורוביץ, 2013), הכל שבור ורוקד (נוני גפן, 2017) או הלומים (ארז מזרחי וסהר שביט, 2018). כל זה עוד לפני שדיברנו על למעלה מ־25 סרטים תיעודיים העוסקים בתגובת קרב, מסוף שנות השמונים ועד היום.
במהלך כמעט ארבעת העשורים האחרונים, מתמודד הקולנוע הישראלי בדרכים שונות עם האתגר שבייצוג טראומה: כיצד מעניקים ויזואליה לטראומה, אשר במהותה היא נסתרת מן העין? איך מייצגים אירוע בעל עוצמה גדולה הגורמת לו לחמוק מהמנגנונים הרגילים של התודעה? כיצד להעניק אמינות לחוויה הפוסט־טראומטית, כאשר היא מתנגדת למושגים של מציאות אובייקטיבית, ובמקומה פונה לעולמות הפנטזיה, השתיקה והטעות? לאופן שבו עונים סוכני התרבות על שאלות אלו חשיבות עצומה. הוא מעצב את התייחסותו של הלאום הישראלי לטראומות הקולקטיביות שלו – לכאב, וגם להחלמה.
"בשבילה גיבורים עפים" מצטרפת לשרשרת ההכרחית כל כך של העיסוק בתגובת הקרב, ומוסיפה לייצר שיח ומודעות לנושא החשוב שמטבעו נדחק אל שוחות התודעה. נשאר רק לקוות, להתפלל ולדרוש שהיחס האמפתי לנפגעי תגובת הקרב יחרוג משדות הייצוג הקולנועי אל מחוזותיהם של מקבלי ההחלטות, ויבטיח, באמצעות חקיקה, כי מי שנשלח לשדה הקרב וחזר כשנפשו פצועה – יזכה לחיבוק החם ביותר שמדינה מסוגלת להעניק.
אדם צחי הוא דוקטורנט לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב ומרצה לקולנוע בחוג לתקשורת במכללת הרצוג
