באוקטובר האחרון מלאו חמש שנים להולדת תנועת המי־טו, שהעלתה לראש סדר היום את נושא ההטרדות המיניות. בזמן הזה כבר הספיקו להפיק בהוליווד מספר סרטים שעסקו בנושא, אלא שמלבד כמה סרטים דוקומנטריים זריזים, עוד לא קיבלנו את הגרסה הכה־מצופה של עיר הקולנוע לסיפור שהחל את הכול – פרשיית הארווי ויינשטיין. "מילה שלה", שעלה לאקרנים בסופ"ש האחרון, הוא הסרט הזה.
העלילה מבוססת על ספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי, צמד העיתונאיות זוכות הפוליצר של הניו־יורק טיימס שחשפו את הפרשה, ומתחקה אחר תלאות חקירתן בדגש על הקושי למצוא נפגעות שיהיו מוכנות להיחשף.
אפשר להבין מדוע עבר הרבה זמן עד שהסרט הזה יצא. ויינשטיין היה אחד המפיקים החזקים בהוליווד מאז תחילת שנות התשעים, והאופן המתודי שבו הצליח לפגוע בנשים ולטשטש את עקבותיו הוא תוצר של מערכת שלמה של עובדים ועמיתים שידעו הכול והסתירו הכול. נפילתו הותירה כתם מכוער על התעשייה כולה. הוליווד הייתה חייבת לוודא שכשיופק סרט, זה ייעשה בזהירות וללא שמץ של טון רכילותי.
הבחירה לטפל באירוע מזווית החקירה העיתונאית משיגה בדיוק את זה, ואחת ההחלטות הבולטות של הבמאית מריה שרדר היא הימנעות מהמחזה כלשהי של מעשיו של ויינשטיין כמו גם צמצום נוכחותו למינימום ההכרחי. תחת זאת, שרדר מהדהדת את מעשי הפגיעה כשהיא חותכת מדי פעם לתצלומים עגמומיים של אתר הפשע – מסדרון מלון ריק, כשברקע נשמע רק קולו המרוחק של ויינשטיין שמנסה לשדל עוד אחת מקורבנותיו. ויינשטיין בעצמו נוכח בסרט בעיקר דרך קולו הנשמע בטלפון וממבט חלקי או מרוחק על דמותו.
עבודת הבימוי של שרדר עניינית ומשרתת קידום קצבי של הנרטיב. זה כמובן לא דבר רע, אבל כשמדובר בסרט שרובו מושתת על שיחות בחללים אורבניים ונסיעות, החוויה הופכת לרפטטיבית מעט. זה בולט במיוחד בהשוואה לסרטי הז'אנר העיתונאי המובילים, כמו "כל אנשי הנשיא" המונומנטלי על פרשת ווטרגייט ו"ספוטלייט" על ההתעללות בילדים בכנסייה הקתולית, שהסרט מבקש באופן ברור ללכת בדרכם. בעוד שבאלו נדרשו העיתונאים החוקרים לחבר נקודה לנקודה ולאתר מקורות עלומים תוך סיכון לעצמם, כאן עיקר המאמץ מסתכם בניסיונות השכנוע החוזרים ונשנים של נשים להיחשף.
מצד שני, "מילה שלה" מרגש יותר בשל האינטראקציות הללו, וקארי מליגן וזואי קזאן המעולות, בתפקידי קנטור וטוהיי בהתאמה, מתווכות לצופה באופן משכנע את תחושות התסכול, הזעם והאמפתיה שמעוררות שיחותיהן עם הנפגעות. עם זאת, עוצמתו המשמעותית ביותר של הסיפור הזה נמצאת ללא ספק בעצם חשיבות החשיפה ההיא ובשינויים שהיא תבעה מהחברה.
כדי לתת לכך דגש מתמשך, התסריט מנכיח לכל אורכו את חיי המשפחה של העיתונאיות – קנטור, שחוזרת למערכת העיתון לאחר חופשת לידה קשה בשל דיכאון אחרי לידה, וקזאן, כאם לשתי בנות. באמצעות החיבור הטבעי הזה בין המסע שעוברות הגיבורות לבין עולמן הפרטי, מה שהיה עלול להיראות כעוד קרב עיתונאי למען צדק מקבל משנה תוקף כמלחמה גורלית של ממש למען עתיד ילדינו.
מילה שלה ארה"ב 2022, בימוי: מריה שרדר 128 דק'
