רבים בימינו אוהבים לשתף את הציבור בקורות משפחתם, בסיפורם של הוריהם, בזיכרונות וחוויות מחייהם שלהם, באנקדוטות קלות־עוקץ אך עתירות־סמליוּת שחוו, בשמחה ובצער שבגידול הילדים וכן הלאה. הם עושים זאת בפוסטים ברשת החברתית (בדרך כלל) או בספרים שהם מוציאים לאור, בטורים אישיים בעיתון או בסיפורים קצרים וארוכים.
במסגרת הזאת נמצא, עקרונית, גם ספר סיפוריו של פרופ' רפי פרל טרבס. הם כתובים בגוף שלישי, על גיבור בדיוני כביכול, אך המחבר לא חוסך מאמץ לתת לנו להבין שאלה הם חייו, אולי בטשטוש מה של דמויות אחרות למען פרטיותן. חייו אלה אינם יוצאי דופן במיוחד; וככל שסיפורי החיים של הוריו עד עלותם ארצה מסעירים, פרקים אלה בחייהם אינם נושא הספר. לב העניין הוא דווקא חוויות שכמותן עברו או עתידים לעבור רבים מהקוראים, ובראשן הטיפול בהורים זקנים והפרידה מהם.
יתרה מכך, המחבר והדמות המצטיירים מהספר הם כמדומה בעלי פרופיל דומה לזה של חלק מקוראי מוסף זה. איש משפחה, כבן שישים, שומר מצוות, משכיל ומעורב בדעת עם הבריות והציבור. אולי עם עיסוק מעט אקזוטי, פרופסור למדעי הצמח עם התמחות מיוחדת במלפפונים ודומיהם, והתעניינות אישית עזה בחי ובצומח. לא כותב כמקצוע, לא מתפרנס מספרות, אבל בר אוריין וביטויים תלמודיים מורגלים בפיו.
כלומר, אנחנו בטריטוריה מוכרת. אבל ייחודו של הספר, וסוד חינו וכוחו, הוא הטון שלו. זהו טון נכון, מדוד. קול מספר שכובש את הקורא מתוך איזו אינטליגנציה בין־אישית־שבכתב נדירה. היא נדירה בקרב סופרים מקצועיים כמעט כפי שהיא נדירה בקרב כותבים חובבים ובעלי רשומות. יש פה חן שאינו מתחנחן, היתול הנשמר מפני הביטול. יש פה תואַם בין סגנון למהות במובן מעניין במיוחד: הבחירות הסגנוניות משדרות עמדה נפשית מסוימת של אדם כלפי עצמו ולזולתו, ועמדה זו זהה לזו העולה כלקח מן הסיפורים עצמם.
זה מתחיל מההכרעה לכתוב את הדברים בגוף שלישי. פרל טרבס נוקט טכניקה זו כדי ליצור מרחק מדויק בין עצמו כסופר ובין עצמו כדמוּת. עצמו מכונה שם בכינויים שונים, בהתאם למסופר, מ"יהודי מארץ ישראל" במעשייה הכתובה בסגנון סמי־חסידי עד "הפרופסור העגמומי שלנו", "הפרופסור" (בחיוך נמרץ), "ידידנו", "הבן" ו"הוא". זה ממשיך בבחירה בסגנון המתרוצץ בין המצחיק, המצטט והמליצי־המודע־לעצמו. וזה נגמר בסופי הסיפורים, שהם כמעט תמיד לא "פואנטה", אבל יש בהם איזו אירוניה דקיקה של השלמה.
כל אלה, דומה, חוסים תחת הגג שאפשר לכנותו הטון הנכון, ומאפשרים. הם מאפשרים לגיבור לבטא אהבה רבה אך מחויכת ולא מטשטשת פגמים כלפי סביבתו; והם מאפשרים למחבר גילוי לב שבתנאים אחרים אולי היה מעורר בקוראים חוסר נוחות. המספר המתבונן על עצמו מבחוץ ולא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, משתף אותנו כך בשיגיונותיו הקלים והחביבים, בקלונות הקטנים של השגיאות שהוא ואנחנו עושים, וחשוב מכול, בתגובותיו המאוד אנושיות לקצוות החדים של החיים ובראשן ההידרדרות המנטלית של ההורים הזקנים ומותם; תגובות שאחרים היו אולי מסתירים, או לחילופין חושפים באקסהיביציוניזם מביך.
וכך, בבחירות ספרותיות חכמות, ובאינטליגנציה רגשית ובין־אישית המיתרגמת לשיטת כתיבה, קונה המחבר את ליבנו. ובאמצעות יצירת ריחוק, הוא מעורר בנו הזדהות ותחושת קרבה נדירה.
