הישראלי שמנגיש את התרבות המרוקאית לדור חדש

בימים שלאחר השבעה על סבתו רחל, נכנס בחננאל אוחנה פחד ששלושת ילדיו ישכחו אותה. שנה בדיוק חלפה ומאז בכל שבוע הוא מעלה סרטונים לרשתות החברתיות ובהם הוא שר ומלמד את הילדים מילים שימושיות במרוקאית. יש לו כיום מעל 70 אלף עוקבים בטיקטוק, אינסטגרם ופייסבוק, וסרטונים שהעלה צברו מעל ל־600 אלף צפיות. "כשחזרנו הביתה למחרת השבעה, ישבתי בבוקר עם שתי הבנות הגדולות ולימדתי אותן איך אומרים 'שבוע טוב' במרוקאית. סתיו אמרה שזה ממש חמוד שאני מלמד אותן את השפה ומספר להן על סבתא ומוצא בכך דרך להתמודד עם האובדן ולהבטיח שהם לא ישכחו אותה. בשפה יש כל כך הרבה דברים. יש אופי ומנהגים ומסורת. השפה המרוקאית־יהודית הולכת ונעלמת, ופתאום הילדים שלי מוצאים בה עניין. החלטתי לצלם את זה ושלחתי את הסרטון להורים. אבא שלי הפציר בי להעלות את הסרטון לרשת. מהסרטון הראשון זה נהיה ויראלי ברמה מטורפת, ותוך כדי לימוד המילים התחלתי להשמיע להם מוזיקה מרוקאית ורציתי להסביר לילדים על השירים ולתרגם אותם עבורם. הם מאוד התעניינו ואמרתי שאם אותם זה מעניין, קל וחומר את הדור שלי שברובו לא יודע על מה השירים שגדלנו עליהם מדברים. התחלתי לשיר אותם ובסרטונים לצרף להם את התרגום לעברית".

• נשים למגרש: ערב בלי מונדיאל אבל עם הצלחה ישראלית בכדורגל
• "אני נוסע לפולין בכל הזדמנות ויש לי שם חברים טובים"

אוחנה (31), נשוי לסתיו, והם גרים במתחם דירות אנשי הצוות של כפר הנוער "ימין אורד" שעל רכס הכרמל. שם הוא מנהל את בית הספר לאמנויות הבמה ועומד בראש הרכב מוזיקלי של נגינה ושירה אנדלוסית. סתיו היא מורה ללשון ומחנכת כיתה י"ב. מהדירה הקטנה שבה מתגוררת המשפחה הוא מצלם ועורך את הסרטונים שזוכים לשיתופים, בין השאר בקרב אלפים מיוצאי מרוקו בישראל שמתרגשים לראות את הצעיר שמדבר בשפת הוריהם.

"כל מי שאני היום, זה בזכות סבתא", מספר אוחנה על ממה רשל, שהייתה בת 90 בפטירתה. מגיל שש התגורר בבית סבתו ברחוב הסמוך לבית הוריו. "סבתא חיה לבד, וכדי שיהיה איתה מישהו בלילות ההורים שלי שלחו אותי לגור אצלה והיא הפכה לאמא לכל דבר ועניין עבורי. מקובל בעדה המרוקאית שהנכדים הם חלק בלתי נפרד מחייה של סבתא והיא מגדלת אותם".

גם אחרי שהתחתן ונולדו הילדים, אילה (9), יסכה (8) ואיתם יוסף (4), בכל פעם שהגיעו לשבת בקריית־שמונה, הם ישנו בבית הסבתא. כך היה גם בלילה שבו נפטרה. "הסתייענו בהמשך בפסיכולוגית שליוותה את הילדות בהתמודדות שלהן", מסביר אוחנה. בזמן השיחה שלנו, כמה ימים לפני שאוחנה יצא למרוקו במשלחת של משפיעני רשת פופולריים מטעם משרד החוץ הישראלי, נשמעה התראת עדכון של הודעה נכנסת בטלפון שלו. זמרת מפורסמת במרוקו שיש לה שני מיליון עוקבים באינסטגרם גילתה אותו כשגלשה ברשת ונחשפה לסרטונים שהעלה, ומאז הם בקשר. הם גם נפגשו במרוקו בשבוע שעבר במסגרת ביקור המשלחת, כמו גם עם אנשי תרבות ורוח נוספים במרוקו.

"טעמתי בית חם, בית אוהב, בית שמלא בפתגמים. משהו שאין היום. כשבאתי לדבר עם סבתא וביקשתי את עצתה והתייחסותה, תמיד ענתה לי בפתגם"

 

במהלך המסע היה אוחנה הכוכב של החבורה, הישראלי היחיד שיודע את השפה המרוקאית על בוריה. הסרטונים שהוא מעלה זוכים לא אחת לתגובות נלהבות של מרוקאים מוסלמים שמתרגשים לראות את הצעיר היהודי מישראל. "התגובה הכי שכיחה שאני מקבל ממרוקאים היא 'דימה מררבה' – תמיד מרוקאי". הוא מספר ופורץ בצחוק. "מרגש אותם שהמשפט הזה פתאום מקבל חיים ואני הדוגמה המוחשית לו. הם מתרגשים לשמוע את הסיפורים על סבתא שלימדה אותי את השפה והמסורת".

 

המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו של אוחנה. הוא למד פיתוח קול מגיל צעיר וב"שירת הבקשות" בבית הכנסת שבקריית שמונה הוא היה הפייטן. "כילד, במקום לשחק עם החברים בחוץ ישבתי לצד סבתא ושמענו מהטייפ הגדול את זהרה אלפסיה, שייח מואיזו, סלימאן אל מגרבי ואת כל הזמרים המרוקאים היהודים שהביאו את התרבות המרוקאית לארץ. ידעתי מראש שאני הולך לעשות תואר במוזיקה ולעסוק בה". עם זאת הוא מעיד כי לא תכנן להתמקד דווקא במוזיקה האתנית ובמסורת העשירה המרוקאית, עד לפטירת סבתו. "אני רוצה להראות את הצדדים הכל כך יפים של העדה המרוקאית, אלו שנעלמו והוסתרו מאחורי סטיגמות וכל מיני דימויים שהדביקו לה. לחשוף את הפתגמים, את מילות החוכמה, את המסורת היפה כל כך שיש לנו. את המימונה והחינה. להסביר מה זה. אנחנו לא באים לשתות אלכוהול ולחפש סיבות כדי לשמוח, יש משהו שעומד מאחורי החגיגות והאירועים שאנחנו מציינים".

אוחנה מסביר שהמיוחדות בדור של עולי מרוקו היא ביכולת לומר עולם שלם בפתגמים מלאי חוכמה ותבונה. "טעמתי בית חם, בית אוהב, בית שמלא בפתגמים. משהו שאין היום. כשאני באתי לדבר עם סבתא שלי ואמרתי לה 'ככה וככה קרה לי' וביקשתי את עצתה והתייחסותה, תמיד ענתה לי בפתגם. זה בית שאני לא יכול לתאר אותו במילים, אלא רק דרך הסרטונים שאני מנסה להסביר בהם ולהעביר בהם את אותה חוויה. סבתא כבר ביום ראשון חיכתה שאגיע לבקר אצלה וכשהתקשרתי אליה, ביקשתי שהיא תברך אותי לקראת קונצרט שהופעתי בו עם התזמורת האנדלוסית. היא הפצירה בי לבוא אליה והבטחתי לה שאגיע ביום חמישי, בנר החמישי של חנוכה. הרגשתי שהיא התעצבה ואמרה לי 'אל תדאג בניני (בני), אני אחכה לך'. בערב הדליקה לכבודי נר, כמו בכל פעם שהייתי זקוק להצלחה והייתה מקדישה אותו לרבי חנינה הכהן ממרקש ומתפללת שבזכות הצדיק אצליח. כשהגענו אליה כל המשפחה, היא שמחה מאוד ואמרה שעכשיו היא יכולה לנוח. נישקתי וחיבקתי אותה ולא ייחסתי חשיבות למה שאמרה. היא לא הרגישה טוב וטענה שאכלה משהו מקולקל ובדיעבד אנחנו מבינים שזה היה סימן להתקף לב ממושך. בלילה שמעתי שהיא מסתובבת בבית וקמתי אליה ושאלתי אם היא צריכה משהו. היא סירבה וכיסיתי אותה בשמיכה והיא בירכה אותי במרוקאית ואמרה: 'אלוקים יכסה אותך ברחמיו, ואל תשכח – בעל התמימות תמיד ירוויח'. לא הבנתי מה פתאום עכשיו היא מטיפה לי בשתיים בלילה. ראיתי שהיא ממש מבוהלת והיו לה פחד ובעתה בעיניים. מעולם לא ראיתי אותה כך. היא דחפה אותי בידיה בעדינות ואמרה שלא אדאג וביקשה שאעלה לישון לצד אשתי והקב"ה ידאג לה".     בבוקר כשהתעורר ופתח את הדלת לאביו שהגיע לבקר, הם נכנסו לחדרה וראו אותה שוכבת בכורסה שלה, ללא רוח חיים.

אוחנה חש באשמה שלא שמר על סבתו ולא הצליח למנוע את מותה. בזמן השבעה צפה בסרטוני מצלמת האבטחה שהייתה בחדר וקיבל את התשובות לכל השאלות שייסרו אותו. "ראיתי במצלמה כיצד סבתא קמה מהמיטה כשיצאתי מהחדר, שמה את ההליכון לידה והלכה בלעדיו כדי שלא נתעורר. היא מתחה את הסדינים ואת שמיכת הפוך, הניחה את השלטים של הטלוויזיה והמזגן לצד המיטה וניגשה לתמונה של סבא שלי שהייתה תלויה על הקיר. היא הביטה בתמונה, התיישבה בכורסה, כיסתה את עצמה והרימה את ראשה לנשימתה האחרונה".

כשהתחיל אוחנה להעלות את הסרטונים שבהם לימד את ילדיו מילים ושירים במרוקאית, נדהם מהתגובות החמות "פתאום הבנתי שהסיפור שלי הוא סיפור של עדה שלמה. לא רק של העדה המרוקאית אלא של עם שלם שמאבד דור, הדור של הסבים והסבתות שלנו הולך ונעלם מהעולם. גם בעדה התימנית וגם המרוקאית והפרסית והפולנית – כולם מתחילים להרגיש את התרבות הזאת שמתרחקת. אני לא מצפה מהילדים שלי לדבר את השפה ולא מדבר איתם ביום־יום במרוקאית. אני מלמד אותם אחת לשבוע מילה ופתגמים ומצלם כדי שזה יזכיר לכולנו את השיחות שזכינו לעשות עם סבא וסבתא, ולדורות הבאים, שכבר לא יהיו אותן, הסרטונים תמיד יישארו".

ומה רע כל כך בזה, הרי יצרנו פה ישראליות חדשה והילדים שלי כבר לא בני משפחה תוניסאית או אשכנזית. הם ישראלים ואנחנו יוצרים פה מסורת מאוחדת של כור היתוך יהודי.

"נכון, אבל מצד שני, תראה – השורשים שלנו שמחזיקים אותנו כאן עם רגליים על הקרקע הולכים ונעלמים. הישראליות הזאת כבר מתחילה להתבחבש ולאבד כיוון. זו לא באמת הישראליות שהייתה כשההורים שלנו היו כאן פעילים בהקמת המדינה. אני מקווה שזו תנועה שתגרום לכל אחד להביא את המסורות ואת הדברים המיוחדים של העדה שלו, ולהכניס אותה לתרבות הישראלית. תראה את הסיגד של העדה האתיופית, איזה חג יפה של אור ואמונה, בלעדי עליית היהודים מאתיופיה החג הזה לא היה נכנס לישראל וחבל, כי יש הוכחות שזה חג מהתורה. עם שלא זוכר את שורשיו, הוא לא מחזיק. הלוואי שכולנו כאן נחגוג ביחד את חגי היהודים ששמרו עלינו ברחבי הגלות. שנחגוג ביחד את המימונה והסיגד ועיד אל־בנאת ואת כל המסורות שהולכות ונאבדות. אנחנו מאוד מבולגנים ומפולגים בעם וזה מזעזע אותי. זה רק מוכיח עד כמה צריך להחזיר עטרה ליושנה. לשמר את המסורת כדי להזכיר לנו מאין באנו, למה באנו ומה המטרה שלנו".

לא ברור כמה מעשרות אלפי העוקבים אחר אוחנה מכירים את סיפורו האישי ואת הפוסט־טראומה שהוא סוחב עמו. בפסח של שנת 2017 נספה אחיו הצעיר איתמר ז"ל בכינרת. הוא טבע כשנכנס למים הסוערים להציל את שני חבריו שהיו על מזרן ים ונסחפו בעיצומה של רוח מזרחית חזקה. באותו יום, במקטע אחר של הכינרת טבעו גם שני צעירים נוספים ועשרות רבות נסחפו והיו בסכנת חיים. במשך שבוע ימים חיפשו כוחות ההצלה את גופתו של איתמר. כשנמצאה, אוחנה ואביו שמעון היו אלו שנקראו לזהות אותו. "איתמר היה ילד מאוד אנרגטי ופעיל וכל הבית סבב סביבו. היה לנו קשר מיוחד ומוזר כי הייתי מצד אחד עבורו דמות האח הבכור והמחנך שאפשר להתייעץ איתו על הכול ומצד שני הייתי גם החבר הטוב שלו. המוזיקה חיברה בינינו מאוד. הוא היה מתופף על דרבוקה והיה לו קול מאוד יפה.

"הלוואי שכולנו כאן נחגוג ביחד את חגי היהודים ששמרו עלינו ברחבי הגלות. שנחגוג ביחד את המימונה והסיגד ועיד אל־בנאת ואת כל המסורות שהולכות ונאבדות"

 

"כששואלים אותי גם היום כמה אחים ואחיות יש לי, אני עונה שאנחנו שבע נשמות ושישה בני אדם. הוא עדיין איתנו תמיד בטוב וברע ומלווה את חיינו. לקחתי את המוות שלו בצורה מאוד קשה והתקשיתי להתמודד עם אובדן האח בשלב שבו בגר ונהיה גבר והיה כל כך כיף ליהנות ממנו. משהו בי נשאר מאחור, שם על שפת החוף בכנרת ומאז מסרב להשתקם".

בעקבות פטירת סבתו, כאבי הגעגוע על אחיו הצעיר שבו ועלו בעוצמה רבה יותר משחווה לפני כן. "הייתי במצב נפשי קשה מאוד. לא ישנתי בלילות והיו לי סיוטים. חלמתי שאני מזהה את הגופה של אח שלי בכל פעם מחדש ומתעורר ורואה את סבתא מתה על הרצפה. כל החלומות שלי היו רצופים בסיוטים גם סביב הילדים שלי". הוא מספר כי "עם כל הכבוד לפסיכולוג ולשיטות הטיפול המקצועיות שנעזרתי בהן, החלטתי שאני חייב לנסות לעשות משהו שישחרר אותי".

לפני כחצי שנה חבר אוחנה למלחין והמעבד אוריין שוקרון וביצעו יחד את השיר "ניגון" של ענת מלמוד. "אוריין חבר מאוד טוב שלי ומהמוזיקאים הכי מוערכים בעיניי. נפגשנו באולפני 'הצוללת' ועשינו יחד טקס פרידה שצילמנו לקליפ. לקחתי בו את התמונה של איתמר מתוך קערה עם מים והוצאתי אותו משם ושרתי לכבודו. רציתי לשחרר אותו דרך האקט הפיזי הזה. זר לא יבין זאת. הנפש שלי זועקת שאיתמר כבר לא בכינרת. הוא קבור באדמה ונח. אבל אני לעזאזל, אני עדיין בכינרת. להגיד שטקס השחרור עזר? הוא לא. נכון, כבר אין לי סיוטים בלילות אבל כשאני חושב על איתמר, הכאב הוא אותו כאב. זו התמודדות קשה. האח שלי הפך לסיוט שלי".

זה משפט קשה.

"כן, בהחלט. אין לי מה להגיד. זאת התמודדות קשה. קשה לי בלי סבתא ממה, אבל היא הלכה בגיל 90, מוות שהוא אנושי והגיוני. מוות של אח, של ילד, הוא לא הגיוני. הוא לא נורמלי ובטח בנסיבות שבהן הוא טבע. כל חייו היו לפניו. אני מאמין בקדוש ברוך הוא והאמונה שלי חזקה מאוד, ואני יודע שהכול ממנו, אבל אני עדיין בן אדם".

אוחנה מספר כי ביום השישי לחיפושים, לאחר שמצאו את שני הנעדרים האחרים ואת איתמר לא, ניגשו נציגי כוחות החילוץ ואמרו כי למחרת יהיה יום החיפושים האחרון. הם התנצלו שנגמר להם התקציב להפעלת הכוחות והאמצעים המיוחדים. "המשפט הזה לא עוזב אותי. אבא שלי מזמן לא שם אבל אני עדיין בסיטואציה שאני מבין שמתכוונים להשאיר מחר את איתמר מאחור בלב הכינרת. אם חלילה זה היה קורה אני לא הייתי מצליח לחיות. כשאני אומר קדיש ביום הזיכרון בכל שנה על אחי וכשכואב לי ואני עולה לקבר שלו כדי לפרוק, זאת התמודדות. יש לי כלים".

את מציאת גופתו של איתמר בלב הכינרת תולים בני המשפחה בתפילותיה של סבתא רשל, שציינה אז 85, בזכות היותה צדקת נסתרת. "סבתא ירדה לראשונה לכינרת ביום השביעי לחיפושים, וכשראתה את אבא יושב בחפ"ק גערה בו. היא אמרה לו 'קום בני. אני איבדתי שני בנים ובעל וגידלתי עשרה ילדים לבד. אתה ראית אותי פעם יושבת? קום מיד. הקב"ה נתן לך תיק. אל תראה לכולם שעם כל האמונה הגדולה שאתה מייצג, אתה בסוף נופל'. היא הייתה אישה מאוד חזקה. ירדנו איתה כולנו לכינרת. היא ביקשה כוס ולקחה מים מהכינרת ובירכה על הכוס ושתתה והתחילה לדבר עם הקב"ה. אמרה לו, 'חיתנת אותי בגיל 15 ולא אמרתי לך לא, כי ידעתי שאני צריכה להתחתן עם יהודי. עזבתי את הכול מאחור במרוקו ועליתי לישראל בשבילך. בעלי נפטר והשארת אותי עם עשרה ילדים, השם נתן והשם לקח, נשארתי איתך. האמנתי בך באמונה שלמה. אחרי זה הבן שלי נהרג בצבא. אני אמרתי לך תודה שזכיתי להשקות את אדמת ישראל בדם שלי. איבדתי עוד בן אחר כך מדום לב ואני אומרת לך תודה רבה שהוא זכה לראות נכדים. אני אומרת לך תודה על הרעה כמו שאומרת תודה על הטובה. אני רוצה לומר לך גם תודה שהבאת לי את איתמר ל־19 שנה. רק עכשיו הוא סיים לנקות לי את החלונות לפני פסח ונהניתי ממנו. תודה שנתת ותודה שלקחת, אבל לי אתה לא תגיד לא. הילד הזה יוצא החוצה. בזכות רבי חנינה הכהן'. באותו הרגע ראינו את הספינה מרחוק עוצרת לפתע. סבתא ביקשה שייקחו אותה הביתה ושעה אחר כך קראו לנו לזהות את איתמר".

ביום השלושים לאחיו, בזמן שחזר מגילוי המצבה, קיבל אוחנה שיחת טלפון שהותירה אותו המום. "התקשרה אליי בחורה שהזדהתה כמלהקת של תוכנית 'אקס פקטור' וסיפרה לי שרשמו אותי לתחרות והיא רוצה להזמין אותי לאודישן. כעסתי והופתעתי ושאלתי אותה מי רשם אותי לתחרות. לא הבנתי באיזה קטע צוחקים עליי כך. היא אמרה לי ששמו של הממליץ הוא איתמר אוחנה. לא הצלחתי לנשום. סיפרתי לה שזה אחי שמקברו בדיוק ירדתי ולמחרת חזרה אליי והסכמתי. עם הכאב המייסר, היה ברור לי שזו צוואה שלו שאגש לאודישן".

הופעתו בערוץ 12 אז הייתה בלתי נשכחת. אוחנה סיפר על אחיו איתמר, עיני השופטים היו רטובות מדמעות וכשהוא שר את "על משכבי בלילות" של משה פרץ והקדיש אותו לאחיו, מדינה שלמה בכתה איתו. ארבעת השופטים העבירו אותו שלב אבל במחנה האימונים, לפני תחילת התחרות, פרש ממנה. "חשבתי שאהיה גיבור אבל החלטתי יחד עם הפסיכולוג של ההפקה שאני לא ממשיך ושם זה נגמר. לא היו לי כוחות נפש לתחרות הזאת. סגרתי מעגל וקיימתי את בקשתו, קיבלתי ארבעה 'כן' מהשופטים, סיפרתי על האח האהוב והרגשתי שאני יכול להרפות".

לאן אתה עוד חולם להגיע בחייך?

"אני רוצה להיות חננאל אוחנה. לדעת לברך על הטובה ועל הרעה ולהמשיך להיות מוזיקאי ויוצר. היום אני בלי חלומות לעתיד. לפני עשור היו לי בלי סוף ורציתי להופיע בקיסריה אבל קיבלתי כל כך הרבה פרופורציות בחיים שאני לא מבקש שום דבר חוץ מבריאות. מהסרטונים של לימוד המרוקאית ומהשירים אני לא מרוויח כסף וזו הדרך שלי לבחור בחיים. אני רוצה להמשיך להיות איש חינוך בבוקר ומוזיקאי בהרכב החינות 'ממה דיאלנה' שהקמתי ולהביא לאירועים את השמחה של התרבות המרוקאית ממקום מדויק יותר.

"אתה יודע מה עוד? אני רוצה לגרום לכולם להתגאות בעבר שלהם. מרוקאים, תוניסאים, פולנים, רוסים. אני מדבר במרוקאית ואני ישראלי לחלוטין ואני לא מתבייש בסבתא שלי. ואני אומר גם לאשכנזים, נכון שהעבר, התרבות והמסורת שלכם נמחקו בשואה עם דורות שלמים שהושמדו, אז תחפרו עמוק ותחפשו ותביאו אותה. גם את החזנות ואת היידיש צריך לשמר ואני יודע שיש טרנד ללימוד יידיש ואשמח כל כך לראות סרטונים כמו שאני עושה, בשפות וממורשות אחרות. אני מאמין שאם לא היו מנסים עם קום המדינה למחוק את כל המסורות, היינו היום מחוברים יותר".