לאחרונה התקיים בירושלים ערב השקה ל"הגדת הציפורים" (בהוצאת כרמל), ספר השירה החדש של המשוררת רבקה מרים. רבקה ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה כצַפָּר ולספר על הקשר האישי שלי לציפורים, אולם ככל שהרהרתי בדבר הבנתי את גודל האתגר. הדבר דומה אולי לניסיון לתאר בקצרה קשר אינטימי ועמוק עם בן או בת זוג, או את הקשר האינטימי והעמוק עם א־לוהים. נראה לי שהמדיום המתאים יותר לתיאור כזה הוא כתיבת ספר שירה, ולא דיבור על ספר שירה. בכל זאת אנסה להביא כאן כמה שירים מספרה המופלא של רבקה, ולתאר לצידם חוויות אישיות שהתעוררו בי עם קריאת השירים הללו.
תּוֹךְ כְּדֵי הַמָּעוֹף/ חָלַף לְצִדּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר, רַק לְהֶרֶף, מַלְאָךְ/ שֶׁנִּרְגָּשׁ וְנִשְׁנַק, נֶאֱנַח וְהִסְבִּיר לוֹ, לַדְּרוֹר, שֶׁלֹּא הֵבִין מַהוּ סָח/ אֶת פֶּלֶא הַנּוֹף.
אני נזכר בפגישה הראשונה שהייתה לי עם מלאך. זה היה ב־16 בדצמבר 1982. אחרי נסיעת לילה ארוכה באוטובוס, ואז התרוצצות של יום שלם במטעי התמרים, בשדות האספסת ובבריכות המלח שמצפון לאילת. היו שם באותו יום סלעית בזלות (אז חשבנו עדיין שהיא סלעית שחורה – מין שלא נצפה מעולם בישראל); הקיכלי שחור־הגרון הראשון שהגיע לארץ – מאז נצפו עוד כמה בודדים; שקנאי מסולסל ואווז אפור. אחרי ששמרתי בתרמילי באותו יום את כל הציפורים הנדירות האלה, הגעתי שוב, מותש, אל בריכות המלח כדי לנסות למצוא עוד עוף אחד שנצפה שם ואני טרם ראיתי.
בריכות המלח הן בריכות רחבות ורדודות של מי ים. השמש האילתית מאדה את המים, והמלח שנשאר מגיע לבסוף אל שולחננו. הרוח הצפונית שנושבת בדרך כלל באילת, מרחפת על פני המים המאוד מלוחים, ויוצרת עננות קטנות של קצף לבן שמתקבצות בשוליים הדרומיים של הבריכות הללו. ושם, בדיוק בין עננות המלח, ראיתי את המלאך באותו אחר צהריים – ברווז קרח זכר, לבן כשלג. שתי נוצות שחורות וארוכות מאוד יוצאות מזנבו. על ראשו שני כתמים אלגנטיים בצבעי שחור ובז', ומקור הברווז העדין שלו צבוע באדום ושחור. הייתי נער צעיר. זו הייתה ההתגלות הראשונה שחוויתי. מאז ועד היום אני ממשיך לחזר אחר ציפורים. "משל לאדם שאבדה לו אבידה – מי חוזר על מי? בעל האבידה מחזר על אבידתו".
אזור הדמדומים
יֵשׁ מִי שֶׁמְּחַזֵּר, הִסְבִּיר הַצַּפָּר/ בִּנְקִישׁוֹת מָקוֹר, יֵשׁ שֶׁבְּנִעְנוּעֵי זָנָב/ אוֹ שֶׁבִּשְׁלַל גְּוָנָיו, וְיֵשׁ שֶׁמְּחַזֵּר/ כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְלָעַד לֹא חוֹזֵר/ וְהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת אַחֲרָיו.
נהוג לומר על הציפורים שאינן יודעות גבולות, שהרי בנדידתן הן חוצות גבולות מדיניים, בלי להבחין בחלוקה שבני האדם חילקו ביניהם את האדמה. בעיניי יש משמעות עמוקה יותר לאמירה הזו. הציפורים נמצאות כל הזמן באזור דמדומים, ללא גבולות ברורים. הן חמקמקות, וברוב הפעמים רואות ואינן נראות. גם כשהן נראות, מדובר פעמים רבות בהרף עין שהולך ולעד לא חוזר, והנפש יוצאת אחריו.
בסתיו האחרון ביליתי שעות ארוכות בסקר נדידת העופות הדורסים, שערכה קק"ל ביער חורשים. כבר מסוף חודש אוגוסט מתחילות להקות של איות הצרעים לחלוף בשמינו, בדרכן הארוכה מאזורי הקינון שלהן במזרח אירופה ובמערב אסיה, אל אתרי החריפה שלהן באפריקה. מצאתי את עצמי יושב בחום הגדול, מול שמיים ריקים לכאורה, ומנסה לגלות את להקות האיות הגולשות דרומה בגובה רב מאוד. הצלחתי לספור בימי הנדידה הראשונים של הסתיו מאות רבות של איות, שעפו על גבול הנראות, באזור הדמדומים שבין הנראה לבלתי נראה. אינני יודע כמה איות עברו מעלי ולא הצלחתי לראות. אלמלא היו איתי אנשים נוספים, אולי לא הייתי בטוח גם באלו שראיתי, שלא היו רק פרי דמדומי דמיון.
הציפורים בשבילי הן מחווני הזמן והמקום. ציפורים נמצאות בכל מקום על פני כדור הארץ. הן חלק מהסביבה בכל מקום שבו דורכת כף רגלי. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נחַתי על אדמת יבשת צפון אמריקה. את שפתה אני מבין, את מנהגיה אני מכיר. בן העולם המערבי אני. אבל תחושת זרות כפי שחשתי עם הגעתי הראשונה לארה"ב, לא חשתי בעוצמה כזו לפני כן. על המסלול בשדה התעופה קיפצו להן ציפורים שלא היה לי צל של מושג לאיזו משפחה הן שייכות. אני לא מדבר על זיהוי מין הציפור; פעמים רבות מספור ראיתי ציפורים שלא היה ברור לי לאיזה מין הן שייכות. חוסר הוודאות הזה הוא לחם חוקו של כל צפר. אבל לא להבין בכלל לאיזו משפחה לשייך אותן?! זו כבר תחושה של נחיתה על כוכב לכת זר, שמי יודע אם תוכל לנשום בו אוויר ולשתות מים.
מחוגי השעון של הטבע
מעבר למחווני המקום, ציפורים הן גם מחוגי השעון של אמא טבע. הן נוכחות בזמן האנושי וגם מעבר לו. הציפורים הן נצר אחרון לשושלת המופלאה והנכחדת של הדינוזאורים. הן היו כאן לפנינו, וסביר שיישארו גם אחרי היות האדם.
הן מנכיחות את הזמן גם בסקאלות הקטנות יותר של חיי. בכל שנה בסוף הקיץ אני רואה לראשונה את האיות, מבשרות לי שהנה מגיע חודש אלול. האיות הן קריאת ה"אייכה" שלי בכל שנה. הן גם מזכירות לי את הפעם הראשונה שבה התוודעתי לנדידתן אי אז בימי עלומיי, וגם את מי שהיה שותף אז לרגשת הנדידה שלי – יהורז שהלך ולעד לא חוזר.
וכאן אני מגיע אל הגעגוע. מיתוס הבריאה המצרי גורס כי העולם נברא באמצעות הגעגוע. על פי המיתוס, "המגעגע הגדול" – שאותו אנו מזהים עם ברווז־אווז בשם יאורית מצרית – אשר קול הגעגוע שלו נשמע בתוהו הבראשיתי, הוא שהטיל את הביצה שממנה בקעה השמש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
וְתוֹךְ שֶׁהִמְשִׁיךְ שָׁם, בַּגֹּבַהּ, לָנוּעַ/ רָאָה הֶעָגוּר, שֶׁגַּם תּוֹךְ כְּדֵי הַנְּגִיעָה/ מַתְמִידָה־נִמְשֶׁכֶת הַכְּמִיהָה/ נִמְשָׁךְ הַגַּעְגּוּעַ/ וְהַגַּעְגּוּעַ, רָאָה, פָּעוּר וּפָתוּחַ/ וְאֵין בּוֹ סָגוּר/ וְאֵין לוֹ שִׁעוּר/ וּמַרְאִיתוֹ, רָאָה/ כְּמַרְאִיתוֹ שֶׁלּוֹ, מַרְאִית הֶעָגוּר.
העולם שלי הוא עולם הגעגוע. עולם החיפוש הבלתי נגמר אחרי החולף, המרפרף, הנראה ואינו נראה. אבל הוא גם הניסיון הסיזיפי לתפוס את העושר החמקמק הזה, להגדיר אותו, לספור אותו.
ירון צ'רקה הוא הצפר הראשי של קק"ל
