אין הרבה מסעדות שהגענו אליהן עם ציפיות גבוהות כמו אל "מנרה", מסעדת השף החלבית־דגים שנפתחה בקיץ האחרון במלון שרתון. זאת למרות נקודת הפתיחה הבעייתית – מיקומה בלובי של בית מלון. אומנם לא מעט מסעדות שף ממוקמות במלונות יוקרה, ואפשר גם לטעון שכמה מהמסעדות הכשרות הטובות בישראל חולקות נתון זה. ובכל זאת, אם לא מדובר באיזה מלון בוטיקי מגניב בנחלת בנימין, זה כמעט תמיד יבוא על חשבון האווירה.
אמריקנה מתובלת בידיישקייט מודרני: הכירו את מסעדת שמאלץ
נינה ביאנכה עדיין ממשיכה לשמור על מקומה בצמרת החלביות בישראל
בסוף העולם יש בית קפה ששווה את הדרך הארוכה
והנה – הפתעה. מנרה ("מגדלור" בערבית) מצליחה לרבע את המעגל ולייצר חלל שמופרד בכל הווייתו מלובי המלון הוותיק והמנומנם, עם אווירה אלגנטית אבל קלילה ועכשווית, מעוצבת בקפידה אך חפה מגינוני נובורישיות.
קירות הזכוכית הענקיים שמוצבים אל מול הים בהחלט מזמינים להגיע לכאן בשעת שקיעה, לארוחת נשנוש קלילה של טאפאסים לצד האלכוהול, רק קחו בחשבון שהאלכוהול לא זול פה (58 שקלים לקוקטייל סטנדרטי, לא זול). זכות זו שמורה לאנשים שאינם בעיצומה של הקסבה של החיים – להלן אחה"צ של הסעות, מקלחות, השכבות – כך שמצאנו את עצמנו מגיעים לכאן בשעת ערב מאוחרת, כשהתאורה כבר מעומעמת והווליום עולה.
לפני הכול, השירות כאן הוא מהמקצועיים שיצא לנו לחוות. רמת ידענות ואירוח שלא רגילים למצוא בלבנט, שלא לדבר על מדים אחידים לצוות. יש אפילו סומליה. ועוד אישה! (איך אומרים סומליה בלשון נקבה?).
התפריט לעומת זאת סובל מאייל־שניאיות, רוצה לומר התפייטות מיותרת. לא ברור מדוע כל כך הרבה שפים אימצו את הסגנון המתיימר הזה. מלבד התיאורים עצמם הוא גם מחולק לנושאים, בלעז כמובן: איילנד – מנות פתיחה; לנד – על הירקות והפסטה; ו־Sea הוא האגף שמוקדש לדגה נאה ומבושלת.
פתחנו עם סשימי אינטיאס מצוין. טרי ובשרני, פרוס לחתיכות בעובי הנכון. הוא לווה בגספצ‘ו כתום וחמצמץ של עגבניות שרי, שאיזן אותו היטב.
פטה העיזים המשיכה את הקו והייתה מופת של פשטות מנצחת. מלבן צלוי אך לא מדי, מונח בבריכת דבש פרחי הדרים ושמן פישולין. התוצאה הייתה סחרור טעמים – פירותי ומריר, חרפרף ומתוק עד כדי ששקלנו ברצינות להזמין מנה נוספת מכל הטוב הזה.
לעומתם, סלט העגבניות היה בנאלי ומאכזב. הוא היה אומנם טעים, כי חומרי הגלם היו טריים ועמוסי טעם (עגבניות קלופות, בזיליקום, שום, שמן זית ופטה רכה) אבל בעיקר גרם לנו להתגעגע לגרסה הרושפלדית האיקונית של הסלט הזה.
אחריו עלה ובא הטורטליני. חמישה כיסוני בצק שמנמנים ורכים – אפילו החלק שמחבר בין שני הקצוות היה נימוח – במילוי ארטישוק ירושלמי ששחו בחמאת זעתר נפלאה. עדין ומובחן, עמוק טעמים אך לא מאוס.
המשכנו עם פילה בר ים מוקף עגבניות, שומר ועלי תרד מבושלים בחמאת פסטיס, שהיה עסיסי וצלוי באופן מדויק וגם הפירה שלצידו היה חמאתי ועשיר ומימש את מלוא הפוטנציאל שטמון בפירה חלבי.
לקינוח המלצר המליץ בחום על מוס הברי, שכבר מהעיון בתפריט עשה לנו חשק. כמובן הקשבנו, כמובן עפנו: זהו קינוח מבריק, מקורי ובעיקר מאוד־מאוד טעים. גוש הגבינה האוורירי הזכיר במרקם שלו יותר רפרפת מאשר מוס וטעמו נע בין מליחות למתקתקות מעודנת כשרק אחרי כמה שניות טעם הברי נכנס לפעולה. הוא נוקד בפיסות חבוש מיובש ומסוכר ושחה ברוטב ורוד שמיימי, שבני אדם קוראים לו "ציר ענבים ורוזמרין".
נמסיס השוקולד כבר נחת לספֵרות הרגילות עם משולש טראפל אחד גדול, קראמבל פקאן־קקאו וגלידת וניל ליד. בהחלט מוצלח, אבל לא משהו שלא טעמנו.
מנרה היא אולי "מסעדת דגים כשרה במלון" אבל היא הרבה־הרבה יותר מכך. ביקור חובה עבור חובבי אוכל עילי שיספק לכם ארוחה מקורית ומענגת שתלוּוה לכל אורך הדרך בתחושה כי יש מי שמטפל בכם.
