סרט קצר חדש מציף שאלות של זהות מול הורים שלא מלו את ילדיהם

הוא מל כבר חמשת אלפים תינוקות, אבל בנו שלו לא מתכוון למול את נכדו – דם מדמו, בשר מבשרו. גרשון, יוצא ברית המועצות, עבר בעצמו מילה בגיל 32 והרגיש איך "הלב שלו פתוח מעכשיו". בחגיגה לכבוד הגעת נכדו לעולם, אחרי שהוא מדבר שוב ושוב על הברית, הוא דוחף שטר לחולצה של בנו ולוחש על אוזנו "אפשר גם בגיל חודש". הבן בתגובה מטיח בו שיעזוב אותו במנוחה כי הוא "לא שייך לזה".

זו עלילת "המוהל", סרטם הקצר של פנינה גפן (41) ויוחאי רוזנברג (48). גפן, סופרת, תסריטאית ועמיתה לעיתון, מצהירה שהיא לא ביקשה להגיש כתב הגנה על ברית המילה וגם לא כתב אישום נגדה, אלא סרט שעוסק במערכות יחסים; אבל אפשר לומר שהסרט עוסק בסוגיה בחברה הישראלית: בחירתם של הורים לא למול את ילדיהם.

"יש מחשבה שמה שלא מדברים עליו לא קיים", אומר רוזנברג, במאי שותף בסרט, שמלבד היותו קולנוען תיעודי עוסק גם בהנחיית קבוצות ברשת החינוך אמית. "בעולם הקבוצות אומרים: 'מה שלא מדובר, מתנהג'. ובסרט אנחנו מנסים לשאול מה ההתנהגות הזו מספרת לנו".

הוא מכיר כמה וכמה אנשים שלא מלו את בניהם. "אני זוכר שישבתי במעגל עם אנשים שעבדתי איתם סביב איזה פרויקט בצבא, ואחד מהם אמר לי שהוא לא מל את בנו, כמשיח לפי תומו", מספר רוזנברג. "זה לא היה 'אישיו' בכלל מבחינתו. החזקתי מעצמי אדם שמכיר את החברה הישראלית, וזה הימם אותי. הרגשתי תחושת זרות, כאילו יש קיר בלתי נראה בינינו.

• בזכות גנב, בלגניסט ובר-מזל, התחלתי לשחרר שירים מהמגירה החשוכה
• כשפוטין מתקרב לאיראן, זה הזמן לנצל את ההזדמנות
• כשהרב נריה הצליח לאתר מכתב נרגש מהרב קוק לאברהם שלונסקי

"באופן פרדוקסלי, דווקא מצווה שלא מובנת ואפילו לא נראית כלפי חוץ הפכה לסמל של האם אתה בפנים או בחוץ. ויחד עם זאת, אדם שאומר לי שהוא לא מל את בניו, אני לא בטוח שיש לי מה להגיד לו".

גפן זוכרת גם היא את הפעם הראשונה שנתקלה במישהי שלא מלה את בנה. "זה היה לפני כעשור. מישהי שהייתי איתה בקשר סיפרה לי שהבן שלה לא נימול, והוסיפה שהיא לא מתכוונת למול גם את הבן שייוולד לה. הייתי בהלם, וחשבתי שאולי זה משהו יוצא דופן, אבל עם השנים שמעתי על עוד ועוד מקרים. שמעתי כל מיני טיעונים – למה לפגום בילד? אני רוצה אותו שלם. אגב, זו הטרמינולוגיה שמשתמשים בה מתנגדי הברית – הם קוראים לילדים שאינם נימולים 'שלמים'. יש גם טענות שהמילה היא דבר פגאני, ו'מי אני שאפגע בחיי האישות שלו'.

"ובצד השני, פגשתי לא מעט יוצאי ברית המועצות לשעבר שעברו ברית מילה בתנאים־לא־תנאים, בגיל מתקדם, משנות השלושים ועד השמונים שלהם. היה סיפור על אדם שעבר ברית בתנאים מחתרתיים במטבח בבית שלו. משהו בפער בין הוויתור על הברית ובין המחיר שאנשים שילמו כדי לעשות ברית, וההתמסרות למצווה הזו – הימם וסקרן אותי. לפעמים שני הקצוות האלו של הבחירות קרו באותה המשפחה.

"אין לי נתונים, אבל כשאני באופן אישי התחלתי לפגוש את התופעה ולשמוע עליה התחלתי לחשוב שאולי זה משהו שלא היה קיים בעבר. הייתה הבנה שהברית היא סוגיית יסוד שלא מערערים עליה, והיום יש תנועות וארגונים ומערך תמיכה לאלו שאינם עורכים ברית.

"אי אפשר להתחיל לדון בברית מילה מהרציונל. מפה גם נגזר הקושי שלנו כחברה לדון בנושא הזה. זה לא כמו שבת, שאפשר לנמק אותה בטיעונים סוציולוגיים – החילוני יכול לדבר על העניין הסוציאלי, בעוד אצלי שבת היא ענין של קודש – ונצליח להיפגש איפשהו באמצע כשעל דברים מסוימים אני והאדם הלא דתי נסכים".

יוחאי רוזנברג: "מי שיגיד לי שהוא לא מתחתן כדת משה וישראל, זה פחות מפעיל אותי ממישהו שלא עושה ברית מילה. אין לנו עוד מצוות כאלו פיזיות ואניגמטיות ואולי דווקא בגלל זה, המצווה הזו נשמרה כל כך הרבה דורות, כי היא לא מובנת וזה קמאי וראשוני, ולכן גם היחס למי שלא עושה ברית היה תמיד כמו אל מישהו שכורת ענף או שורש"

בעומקו, מסבירה גפן, הסרט מספר על קשר, על מערכת יחסים. "זה לא סיפור על ברית. היא רק הטריגר. אני לא עוסקת בנושא הזה כדי לגרום לאנשים למול את ילדיהם או לעודד אותם להימנע מזה. זה לא מניפסט. אני עוסקת בקונפליקט בין זהויות, ובשאלה מה קורה בתוך משפחה כשהבן מחליט לא לעשות ברית מילה. יש משפחות שמשהו בהן נסדק או נשבר על רקע ההחלטה. מבחינת מי שמאמין – לוותר על ברית זה יותר משברי וחריף מחילול שבת או לא לאכול כשר. יש בזה אמירה של היפרדות, כי משהו בפרקטיקה של הברית הוא חותם של קשר וחיבור. בהימנעות מברית יש הרבה אמירות מעבר לפעולה עצמה. זו נקיטת עמדה.

"פעם פגשתי משפחה שבה האבא היה דתי וכמה מילדיו היו דתל"שים. סיפרתי להם על הסרט הזה, וחלק מהילדים הגיבו באמירה שהם לא מתכוונים לעשות ברית לילדיהם. התפתח שיח בין האבא לילדים, הוא ניסה להגיד למה זה כל כך חשוב והם אמרו שזה לא קשור אליהם בכלל. היה שם ממש שיח חירשים. פניתי לבן ושאלתי אותו אם הוא יכול לשמוע את הכאב של אבא שלו ולהבין למה זה חשוב לו כל כך, ואת האבא שאלתי אם הוא מצליח להבין למה חשוב כל כך לבן שלו לא למול את ילדיו. לכל צד שמתעקש לעשות או לא לעשות יש צורך כלשהו, וברוב הפעמים, מכיוון שהשיח אמוציונלי כל כך, הם לא מצליחים לשמוע זה את זה".

רוזנברג חושב גם הוא שהעימות הבין־דורי הזה עדיין אינו מפותח מספיק כדי לעסוק בו לעומק: "אנחנו צעירים בעיסוק במי אנחנו, ומי אנחנו כיהודים, ולכן הסרט עשוי קצת בצורה גסה, כמו מעיל של איכרים, כמו מכנסי עבודה. יש משהו מאוד ראשוני במפגש הזה בין האבא לבן, משהו לא מפותח. איך בכלל הם ייפגשו? הילד שכל כך ברור לו שהוא לא בעניין ושואל 'מה הסיפור שלי עם הדבר הזה?', והאבא שכל כך ברור לו שאין 'אני' בלי הברית, שאין זהות בלי הדבר הזה. יש מעט מאוד מפגש, ואפילו אין מילים לדבר את הפער הזה. הוא מאיים עד כדי כך שהוא בקושי יכול להיות מדובר".

כשביקשתי לקראת הכתבה לשמוע מאנשים שיש להם עמדה, דעה, חוויה או תחושה לגבי ברית המילה, כתבתי פוסט בפייסבוק – והופתעתי ממספר התגובות. תיבת ההודעות שלי הוצפה בפניות של אנשים שמוכנים ואף רוצים להתראיין בנושא. חילונים, מסורתיים, דתל"שים, חרדים לשעבר, חב"דניקים לשעבר, אנשים שחיים בארץ ואנשים שחיים בחו"ל, נשים שנושאות ברחמן תינוק ומתלבטות כעת האם למול את בנן, וגם אמהות ותיקות שכבר החליטו מזמן, ובניהם כבר גדולים, ואף שהנושא גמור וחתום מבחינתן בני המשפחה עדיין מקווים שמשהו ישתנה.

כמו גפן, אין לי ביד נתון מחקרי; ובכל זאת, מתחזקת התחושה שמשהו השתנה. בעבר לא ריחפו סימני שאלה על מילת הבנים, אך היום הם מורגשים באוויר. מתגברת התחושהשזו תופעה שכדאי לדבר עליה ולנסות לפצח אותה. "אני חילוני לגמרי", סיפר לי שגיא (שם בדוי) מאזור עמק חפר. "את שני הילדים מאשתי הראשונה מלתי ואפילו לא חשבתי על זה. הגדול בן 16, השני בן 13.5. סביב הלידה של הגדול, דיברתי עם מכר שנולד לו בן באותו הזמן. כששאלתי אותו על הברית הוא אמר 'נראה לך?! בחיים לא!'. זו הפעם הראשונה שחשבתי על זה. זה עדיין נראה לי אז כמו הדבר הכי רגיל לעשות. יש בן – עושים ברית.

"לפני שנולד הקטן, אמרתי לבת הזוג שלי שאני לא עושה לו ברית. אחי לא עשה לבנים שלו, כבר ראיתי את זה ממש לידי, והיא אמרה שהיא רוצה לחשוב על זה ולקבל החלטה כשייוולד, כי וואלה, כולם פה עושים וזה יכול להיות מוזר. הוא יכול לגדול ולהרגיש לא נעים ולא שייך, ושיצחקו עליו. אבל כשהוא נולד היא אמרה שאין מצב שהיא חותכת".

ההחלטה הזו שלכם אופיינית לסביבה? לתקופה?

"אני גר בין אנשים ששקועים בתרבות האלטרנטיבית והרפואה האלטרנטיבית – ואפשר לומר שזה יותר ויותר נפוץ. את רואה את זה בחוגים מסוימים, אצל כל ה'היפיאדה'. אני בשיח פתוח עם הגדולים שלי, והם שמחים שהם נימולים. הם הולכים לבית ספר רגיל ומסתובבים עם 'יהודים סטנדרטיים' שפוגשים פה. היחס בין הגדולים לקטן הוא היחס לנושא בתוך החברה הישראלית. כל עוד כולם מלים, כולם ימולו".

מיכל (שם בדוי) סיפרה לי שהיא דתל"שית מבית דתי־לאומי ובעלה חילוני. כשהייתה בהיריון עם בתה הבכורה, היא שמחה שהם לא צריכים להתמודד עם ההתלבטות לגבי ברית המילה. "לא חשבתי שזו בכלל אופציה", היא אומרת, "חשבתי שמי שלא עושה ברית הוא קיצוני כמו אלה שמאמינים שהארץ שטוחה. אבל לא בגלל הנושא  הדתי – שכבר מגיל 18 היה מאחוריי – אלא כי האמנתי שנכון למול מבחינה רפואית וגם חששתי מהעניין החברתי. אצל בעלי התחילה להתפתח החשיבה שכשיהיה לנו בן, לא נמול אותו.

"כמה שנים אחר כך, כשהייתי בהיריון עם בן, השמחה הייתה גדולה אבל התחילה להתפתח גם הבאסה בנושא הברית. בעלי מבחינתו כבר החליט. ידעתי שהמשפחה שלי לא תשמח, אבל גם ידעתי שבסופו של דבר הם יתמכו כמו שהם תמכו בי בכל שלב בחיים. גם כשהכרתי בחור חילוני ועברתי לגור איתו לפני הנישואין הם תמכו בנו. ידעתי שזה לא יעבור להם חלק בגרון, אבל זו לא הייתה הדאגה העיקרית שלי. כשהבנתי שהעניין הרפואי לא רלוונטי, שכן יותר ילדים סובלים מפגיעות רפואיות מהברית עצמה, נשאר רק העניין החברתי".

לדבריה, מאמציה של החברה ללמד את הילדים "לקבל את השונה" דורשים לשנות את העמדה כלפי ברית המילה. "איך אנחנו מצפים שהילד שלנו יקבל את הילד השונה, את הילד הלהט״ב, את הילד עם המשקפיים ואת הילד הנכה, אם אנחנו מסכימים לחתוך לו איבר כשהוא תינוק, רק כדי שלא יהיה שונה? המסר שאנחנו מעבירים הוא שכל כך נורא להיות שונה, עד שאנחנו עושים את הלא ייאמן, מקיזים את הדם שלו ומסירים לו חתיכה מאיבר.

"מיד אחרי הלידה, עוד בבית החולים, הודעתי למשפחה שלי שהתינוק לא יעבור מילה. הם היו בהלם. הם לא ראו את זה מגיע. מהר מאוד קיבלנו הודעת ואטסאפ מגיסי האדוק, שכתב לנו בצורה מכובדת שלדעתו אנחנו עושים טעות ואנחנו צריכים לשקול זאת שוב. הוא אמר שיש הרבה חוכמה בתורת ישראל העתיקה. זה אולי נכון, אבל אני יותר מאמינה בחוכמה שלי, כאמא טרייה.

"כעבור שבוע המשפחה שלי הגיעה אלינו הביתה. הם ישבו בסלון ותיארו כמה שיהיה קשה לילד שלי כלא נימול. אני ובעלי עמדנו מולם איתנים והסברנו שילד יכול להיות שונה כי הוא ג׳ינג׳י, כי יש לו משקפיים וכולי, אבל אף אחד לא יחשוב לעשות לו ניתוח רק כדי שלא יהיה שונה. היום המשפחה הדתית שלי מקבלת אותו ואותנו בלי שום סייגים. אנחנו בקשר קרוב והם אוהבים אותו אהבת נפש. לפני שנה בערך, בביקור אצל ההורים שלי, אבא שלי אמר לי שהוא מושלם, חוץ מדבר אחד – שהוא לא נימול. זה צבט לי מאוד, והבנתי שמתחת לפני השטח, המשפחה שלי לא שלמה עם הנושא. אבל אנחנו כן"

פנינה גפן: "אי אפשר להתחיל לדון בברית מילה מהרציונל. ומפה גם נגזר הקושי שלנו כחברה לדון בנושא הזה. זה לא כמו השבת, שאפשר לנמק אותה בטיעונים סוציולוגיים"

גפן ורוזנברג, שניהם מבתים דתיים ותושבי תקוע כיום, נפגשו לראשונה לפני שנתיים, על רקע הפקה תיעודית שעוסקת בניצול שואה, ועדיין נמצאת בשלבי התהוות. "את התסריט של 'המוהל' הפקנו בתמיכת קרן קולנוע שומרון עם  המפיק משה חורי", מספרת גפן. "כל השנים עסקתי רק בכתיבה, ואת הסרט הזה רציתי לביים, אבל לא היה לי שום מושג איך לעשות את זה. פניתי ליוחאי שיצטרף אליי, כסוג של חונכות. עברנו תהליך מלמד ופותח – התכנון, העריכה, הרבה דברים קורים שם בניסיון להבין מה הסיפור".

אחרי שהם סיימו לערוך את הסרט, עורכת הסרט תמר בן־ברוך ילדה בן. "חשבתי לעצמי שזה הזוי שאני עוסקת בנושא הזה ואף פעם לא ממש ראיתי ברית. גם בברית של הבנים שלי עמדתי מרחוק. עמדתי לידה, וברגע שהמוהל התחיל לעשות את פעולתו הרגשתי תחושות של 'זה טירוף טירוף טירוף!'. יחד עם זה הרגשתי שקורה פה משהו שהוא גדול מאיתנו, שמחבר ילד למעגל גדול של אנשים שגם הם התחברו לדורות קודמים דרך הפעולה הזאת. רגע אחר כך הסתחררתי והתעלפתי.

"אני לא יכולה להתנגד לטיעון שאומר שזה משוגע, אבל אי אפשר להתחיל לדון בזה ככה. הסיבות לברית לא נמצאות במישור הדברים ההגיוניים. קודם כול צריך לשים את זה בצד. אפשר לתת הרבה דוגמאות מההיסטוריה למעשים משוגעים שאנשים עשו למען משהו גדול. היו פה לא מזמן חלוצים שהגיעו לכאן ואכלו קש ומתו מזיהומים כי הם חלמו מדינה. הם האמינו במשהו גדול מהם. כשמוציאים מהמשוואה את הדיבור על אומה וקשר לדבר גדול – באמת מתקשים לדבר על זה. לשם הברית שייכת".

ואכן זה לב העניין, אומר רוזנברג: "כקולנוענים אנחנו עסוקים הרבה בשייכות, שהיא נושא לא רציונלי – למה כל כך חשוב לנו להרגיש חלק מעם ולאום? הביטוי הכי חזק של זה הוא הברית. אתה חותם בבשר, וככה מתחבר למשהו גדול ממך. בהרבה מובנים אני מרגיש יהודי יותר מישראלי. אני מצלם הרבה בפולין, כמעט עשר שנים. פולין היא ארץ שמרתקת אותי. היא הארץ של סבא שלי, לא ארץ של עשרה דורות אחורה, ואני שואל את השאלה לאן אני משתייך והיכן נגמרת הזהות שלי. יש פה עיסוק בשאלות דומות, ואני יכול לומר שהברית בשבילי היא שאני חלק מסיפור ארוך ורחב יותר, שמגדיר אותי".

"משבר הברית לא סתם הולך ומתגבר בהיקפים שלו", מוסיפה גפן. "יש שבר בברית כמושג של קשר והתחייבות. העלייה באחוזי הגירושין ובפוליאמוריה בחברה אומרת משהו. זאת הזמנה לבחון מהי הברית בשבילנו. אם אנחנו חברה שהברית, בכל הביטויים שלה, הולכת ונסדקת בה – כדאי להתבונן בה בהקשר רחב, ולא רק בהקשר היהודי־דתי של עריכת ברית מילה לילד".

מה את עונה לטענה שזה מנהג ברברי, שצריך להתקדם הלאה ממנו?

"כיהודייה ושומרת מצוות שקיבלה על עצמה אורח חיים מסוים ויש לי אמונה במסלול הזה – יש דברים שלא אשאל אם הגיע הזמן להתקדם מהם. יש הרבה דברים שעברו התאמות והשתנו, אבל לגעת בנושא הברית זה כבר לגעת בדי־אן־איי הכי יסודי. התחושה שלי היא שאם נוגעים בזה – משהו הולך להשתבש בגדול. אני מרגישה שמשהו בכובד המשקל של העניין הזה הוא מהותי, ודאי בעידן שלנו. עשינו כל כך הרבה שינויים. דווקא היום, כשכל כך הרבה דברים מתמוססים, אני רוצה כמה עוגנים. הם חשובים לי".

רוזנברג: "מי שיגיד לי שהוא לא מתחתן כדת משה וישראל, זה פחות מפעיל אותי ממישהו שלא עושה ברית מילה. מצד אחד קיים המושג 'לכרות ברית', ומצד שני, ההלכה היהודית אומרת שאדם ערל דינו כרת. או שאתה כורת ברית או שאתה כורת את עצמך. אין לנו עוד מצוות פיזיות ואניגמטיות כל כך – ואולי דווקא לכן המצווה הזו נשמרה כל כך הרבה דורות, כי זה לא מובן וזה קמאי וראשוני, ולכן גם היחס לאורך הדורות למי שלא עושה ברית היה כמו למישהו שכורת ענף או שורש.

"לעיתים קרובות בשיח הזה, מי שמתנגדים הם מאוד 'צודקים' עם מלא אג'נדות, וזה מקום שקשה להתחבר אליו. כבר נאמר שמן המקום שבו אנחנו צודקים לא צומחים פרחים. הסרט מאפשר לרגע לדבר על הסוגיה הזו לא מנקודת מבט של עמדות, אלא מנקודת מבט של צרכים ובקשות נפש. בוא תבין רגע מה עובר על האבא או על הבן.

"הקולנוע הוא כלי של אמפתיה. הצופה מרכיב על עצמו משקפיים של אנשים זרים ואחרים. כצופים זה קל, אבל במציאות האב והבן לא מצליחים לעשות את זה. זאת אחת מהאפשרויות שהאמנות נותנת, ובטח הקולנוע, שהוא אולי האמנות הכי קרובה למציאות".

בחנוכה מציין עם ישראל את ניצחון הרוח היהודית על רוח היוונים, ומזכיר את גזרות השמד הזהותיות שגזרו היוונים על ישראל – שלא לעשות ברית מילה, לא ללמוד תורה ולא לשמור שבת. "כל הדיבור הזה על התייוונות הוא אותה גברת בשינוי אדרת", אומרת גפן. "אז זאת הייתה גזרה שהגיעה מבחוץ, היום זו הימנעות שמגיעה מבפנים. אומרים שכשאתה רוצה לדעת מה חשוב לך, תסתכל למה האויב מתעקש להילחם בך. זה לא סתם שהיוונים ואומות אחרות נטפלו לברית. מה הם ראו בה? הם הבינו שיש משהו בפעולה שמייצגת מובחנות, הבדלה, סימון. משהו שמחבר את הקבוצה הזו יחד, יוצר נרטיב של קבוצה – ורצו למוסס את זה".

***

יואב, איש חינוך שמגיע מעולם תנועות הנוער והחינוך הבלתי פורמלי, מגדיר את המשפחה שלו "חילונית מאוד", וכך גם את משפחתה של אשתו. הוא כתב לי במסנג'ר שלפני שבוע הוא מל את בנו השני, ושגם הפעם ההחלטה הזו לוותה בלבטים. "זה מאוד לא מובן מאליו במשפחה שלי", ציין.

"רוב הבנים במשפחה מדור הילדים שלי לא נימולים", הוא אומר לי בשיחת טלפון. "אני עוסק בחינוך, בציונות, בזהות יהודית, במפגש דתי־חילוני ובמשמעות של יהדות חילונית. זה עולם שמעסיק אותי מאוד. יש לי בו הרבה חקירה ולמידה, וגם הרבה מאוד מבוכה. עם המטען הזה הגענו לשאלת הברית.

יואב (שם בדוי): "ברור שבחוויה של הברית יש בפועל משהו קשה, אבל האמת הא שזה מנהג יפה ואני לא רוצה לפספס את התור שלי להמשיך אותו. הייתי רוצה לטעון את הברית מחדש בתוכן ובמשמעות"

"אני לא מיסיונר לשום צד. אני חושב שהטיעונים של שני הצדדים גרועים. למשל הטיעונים שהוא ירגיש מוזר במקלחות של הצבא או במקלחות של עמק הסיליקון, או שזה מנהג ברברי או השחתה של הגוף. לי נדמה שהנזק הפיזי לא שונה מהנזק של החלטות אחרות שאנחנו כהורים מקבלים כלאחר יד – כל אלו לא טיעונים שדיברו אליי.

"סביב הברית של הילד הראשון לפני שלוש שנים, נתקלתי בפיוט 'כי הנה כחומר'. קראתי את המילים 'לברית הבט ואל תפן ליצר', ומשהו התחבר לי שם. לסמן את הברית במקום שהוא הכי יצרי – זה סיפור חזק. אני חושב שזה מנהג יפה, בניגוד ליחסי הציבור שמציירים אותו כברברי. לייצר תזכורת דווקא בנקודה שיש בה הפוטנציאל הכי גדול להתמכר ליצר, ודווקא שם לטבוע את הברית הזו, במקום שהוא לב ליבו של היצר – זה דבר שיש בו יופי. ברור שבחוויה של הברית יש בפועל משהו קשה, אבל האמת היא שזה מנהג יפה ואני לא רוצה לפספס את התור שלי להמשיך אותו. זה כן אחד הדברים שאני מסתכל עליהם בעולם היהדות בהבנה שהייתי רוצה לטעון אותו מחדש בתוכן ובמשמעות. אני לא מסתכל על הברית כעל שריד פגאני".

לדבריו, היהדות החילונית חייבת למצוא דרך לשמר את החלק היהודי בה. "היא מצויה במשבר גדול היום, כי היא לא יודעת לשמר", הוא אומר. "מי שהתמזל מזלו להיתקל בעולם חילוני שנותן ביטוי לחילוניות, לשמאלנות, לליברליזם, אבל גם נותן משמעות לזהות ולמסורת – יש לו הזדמנות לייצר זיקה מחודשת למסורת. אבל במקרה הטוב יש בקרב הציבור החילוני ציונות שהיא ישראלית־פטריוטית שלא שונה משל כל עם אחר. אם אתה לא עושה קידוש ולא צם ביום כיפור ולא מתחתן בטקס שמתכתב עם המסורת בדרך כלשהי, אפילו מרוחקת, אז למה לעשות דווקא את הפעולה הדרמטית הזו של ברית המילה?

"האמת שביומיום אני מוטרד יותר משמירת השבת ולימוד התורה. אני לא יודע להגיד למה הברית שרדה יותר. אני מלתי את הדור השלישי של החילונים במשפחה שלי, בלי שהיה לנו עניין בלימוד תורה ושמירת שבת. יש אמירה של היהודי המומר היינריך היינה שהגזע היהודי ישרוד כל עוד יעשה ברית מילה. אני סוחב איתי את האמירה של סבי ניצול השואה, שאומנם נסע בשבת ואכל חזיר אבל ביקש שאעלה לתורה 'כי אם לא נעשה את זה, הנאצים ניצחו כבר עכשיו'. בסוף, זו תופעה די צעירה של אנשים שמנסים להישאר יהודים וחילונים. זה לא תהליך דיטרמניסטי, אני בונה על כך שנתעשת".