אני זוכרת שהתיישבתי אי אז ב־2011 מול סצנת הפתיחה של הפרק הראשון בעונה הראשונה של הסדרה "משחקי הכס", עוד לפני שיר הפתיחה, מתוארת בה הגעה של שלושה רוכבים ליער מושלג שבו פזורים חלקי גופות מרוטשות שהונחו בצורה מזוויעה. לא ארחיב בתיאור, אז מי שלא ראה יצטרך להאמין לי שמדובר בתמונות מעוררות חלחלה ממש. כולם דיברו אז על סדרת הפנטזיה אבל אני סגרתי בבעתה את המחשב עוד לפני שמשהו התחיל לקרות שם. אחר כך חשבתי על במבי, על היער המושלג שבו הוא מאבד את אמו בירי ציידים ועל הדיונים, כשהיינו ילדים גדולים יותר, בשאלה למי הסצנה הזאת עשתה סיוטים בלילה ועל כמה רחוק הלכנו מאז. משחקי הכס לא נשארה סדרה חריגה, מאז עולות עוד ועוד סדרות אלימות כמו "סיפורה של שפחה", "מראה שחורה", "סמוך על סול" ועוד, שגם בהן התקשיתי לצפות על אף הפומו שתוקף אותי עד היום בכל פעם שמדברים עליהן. "משחקי הדיונון", יש לומר, הצליחה לפעמים לשבור גם את המחוספסים שבינינו.
- בזכות גנב, בלגניסט ובר-מזל, התחלתי לשחרר שירים מהמגירה החשוכה
- כשפוטין מתקרב לאיראן, זה הזמן לנצל את ההזדמנות
- כשהרב נריה הצליח לאתר מכתב נרגש מהרב קוק לאברהם שלונסקי
אלימות בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב היא לא חידוש ולא סוד גדול. אבל לעומת תכנים בעייתיים אחרים, היא עוברת מתחת לרדאר החברתי שלנו. זה לא שאני צדיקה גדולה: הספקתי לצפות בלא מעט זבל בחיי, וכבר כילדה מספר "הרעים" שהשמדתי מול המסך קרוב לדעתי למספר תושביה של מדינה קטנה. אבל בפרספקטיבה רחבה קצת יותר אני תוהה למה ילדה צריכה להתעסק ברצח ולמה מבוגרים עדיין רוצים לצפות בהוצאות להורג ובקרבות גלדיאטורים. נכון שאף אחד שם לא נרצח באמת, ובכל זאת באיזה מקום אופטימי ואוטופי אני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן שהמין האנושי יזנח סוף־סוף את צריכת האלימות הקיצונית כבידור. צעד ראשון לכיוון מציאות משופרת כזאת הוא להתחיל לדבר על זה, ולתהות כיצד קרה שגם בחברה שלנו – שיודעת לסנן, לצנזר ולהוקיע תוכן – צפייה במופעי האלימות האלו נחשבת לנורמלית לחלוטין, והאם ליחס הפשרני שלנו כלפי האלימות במרחב הווירטואלי יש קשר לעלייה במקרי האלימות במציאות כלפי ילדים בבית ספר, נהגי אוטובוסים, אנשי צוותים רפואיים וגם זרים במרחב הציבורי.
"התופעה התחילה לפני עשרות שנים", אומר הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול, מהרבנים היחידים שמצאתי התייחסות כתובה שלהם לנושא. "כשהיינו נערים, ועברו כמה שבועות מאז, הביאו לישיבה או לסניף סרטים בגלגלים גדולים. הקריטריון שהסרטים היו צריכים לעמוד בו היה שלא יהיה בהם שום דבר ארוטי. היו דיונים אינספור אם לחסום את המקרן כשיש נשיקה על המסך או לא. אז הסרטים שהיו רלוונטיים לצפייה היו מערבונים עמוסי דם. הנושאים של אלימות וגסות, ובכלל היחס בין אדם לחברו, היו בלתי רלוונטיים לחלוטין כבר אז. כמה שנים אחרי כן, בראשית ימי המחשבים האישיים, היה משחק שנראה לי אלים נורא שנקרא "טירת הנאצים", משהו עתיק. אסרתי על כניסה של המשחק לבית שלנו, והילדים שלי נאלצו לשחק בו רק אצל השכנים. היום כמובן הכול הרבה יותר מוחשי, ויזואלי ואלים, אבל התופעה היא ארוכת שנים וחמורה. אנחנו מטמיעים בתוכנו את האלימות כפתרון לגיטימי לבעיות".
זה לא חדש. כבר אלפי שנים בני אדם צורכים אלימות כבידור. ההלכה או המחשבה היהודית מתייחסות לנושא?
"כמעט שלא, בעיקר בהשוואה להתייחסות האינטנסיבית מאוד לנושאים מיניים. לעומת נושאי עריות, שאלת ההתבוננות באלימות כמעט לא קיימת. היא גם מסובכת יותר, כי בכתבי הקודש שלנו יש הרבה מאוד שימוש באלימות שחלקה מבורך – כיבוש הארץ, יחס לרוצחים. התנ"ך מלא במערכות אלימות שהן רצויות וטובות. לכן מסובך במיוחד לערוך את ההבחנה הזו, ובלעדיה האלימות גורמת להמון נזק".
בחיפוש גוגל אקראי בדקתי אם קיימת התייחסות בשו"תים באינטרנט למשחקי מחשב אלימים, והתוצאות היו דלות. בתשובות לשאלות של בני נוער בפורום "חברים מקשיבים" המשיבים אומנם כיוונו את השואלים לא להמשיך לשחק במשחקים אלימים אבל גם לא נתנו פסק מובהק שאוסר על כך, אלא הסתפקו בהמלצה נחמדה. לשאלה דומה ענה הרב שלמה אבינר בתשובה שהורכבה מכמה פרמטרים פסיכולוגיים שלא רואים בעין יפה את ההשפעה של המשחקים על נפש הילד, ובסעיף האחרון כמעט ציין הרב שמשחקי מחשב אלימים נכנסים תחת הסעיף בשולחן ערוך של "אל תפנו אל האלילים" וכי יש לכך ריח של ביטול תורה.
"באמת השפה לא צריכה להיות הלכתית", אומר הרב שרלו, "זו צריכה להיות שפה של הפניית תשומת הלב קודם כול להמון דברים אלימים שקיימים במשחקים ובסרטים האלה ולמחירים שלהם, של העיסוק המתמיד באלימות והפיכתה למשהו יומיומי וחלק מחיינו. ההתמודדות צריכה להיות בתחום ספרות הדרוש, המוסר, המידות הטובות והרתיעה האמנותית מהעיסוק המתמיד באלימות. בתחום העריות ההלכה מוגדרת, ובתחום שאין בו הגדרה מדויקת אנחנו בבעיה. כאן נכנסת האחריות האישית והחברתית. חוץ מזה, השפה ההלכתית היא גם קשה. אם רוצים להילחם באלימות צריך להילחם לא בקושי מול קושי אלא בשפה שפונה אל המצפון, האנושיות והמוסר. זו שפה שתתאים יותר".
במשך השנים לא נמצא קשר סטטיסטי חזק מספיק בין צריכת תוכן אלים לתוקפנות, אך גישות של פסיכולוגיה חברתית מניחות שנטייה לאלימות או תוקפנות אינה מושרשת באדם אלא היא התנהגות נרכשת. המודלים אומרים שאנו שואפים לחקות דמויות נערצות בסרטים שאנחנו צופים בהם: כאשר הגיבור משתמש באלימות כדי להשיג מטרות טובות יותר או פחות, זה נראה לנו לגיטימי.
לעומת זאת, גישות פסיכולוגיות שמבוססות על השקפה פרוידיאנית מצדדות בדעה ההפוכה: צריכת אלימות, הן קובעות, קשורה ליצר ראשוני באדם, ודווקא צפייה בתכנים מבוימים – באלימות מזויפת, שאינה אמיתית – עדיפה. ככה אנשים משחררים את האגרסיות האלימות שלהם, והביטויים האלימים בפועל פוחתים. אפילו בדברי חכמים אפשר למצוא יסודות שמזכירים את הגישה הזו, כמו ההמלצה למי שיש לו נטייה להתעסק בדם להפוך לשוחט או מוהל.
תיאוריות סוציולוגיות מאותה השיטה מזהות קשר הפוך בין צריכת תכנים אלימים לרמת האלימות בחברה. זאת אומרת: חברות שבהן החשיפה לתכנים אלימים במדיה גדולה יותר תהיה אלימה פחות, וככל שחברה אלימה פחות – היא תייצר יותר תוכן טלוויזיוני אלים.
הרב שרלו מודה שבטענה הזאת יש "מידה של אמת", אבל קובע: "זו שאלה של מינונים. כשהשפה כולה אלימה, והצריכה של תכנים קשים היא בהיקפים עצומים, ודאי שהטיעון הזה פשוט מתפרק. הצפייה באלימות גובה מחיר, והצופים מתרגלים לכך שאלימות היא כלי לגיטימי, זמין והגיוני לפתרון בעיות. אני חושב שחלק מכך שהחברה שלנו נעשתה אלימה יותר נובע מהנוכחות של אלימות בסביבה, אפילו בעולם המשחקים ובעולם הדמיון. משם זה עובר לאלימות מילולית בהודעות ואטסאפ וברשתות החברתיות, להפעלה קשה של כוח בעולם הילדים ומשם לאלימות ממשית ופיזית. די להתבונן במה שקורה בכבישים כדי להבין את התוצאות. מובן שזו לא הסיבה היחידה, אבל אני חושב שזו אחת הסיבות".
***
בחברה יש סטנדרטים שונים של רגישות לתכנים אלימים. ד"ר חננאל רוזנברג, חוקר חברה ותקשורת, לא רואה בנרמול הצפייה בתכנים אלימים תופעה חדשה, אבל הוא רואה בעוצמה שלה תסמין של תהליכים חברתיים: "גם לפני עשור וחצי – ואפילו יותר – נערים דוסים למדי צפו בסדרות כמו 'נמלטים', שהן בוטות, וולגריות ואלימות במובן העמוק והמחלחל ביותר. לפני המון שנים העברתי הרצאה לקומונרים בתנועת אריאל – שיא הדוסים, כולם עם גוזמבות – והם העבירו ביניהם דיסקים של הסדרות האלה. 'נמלטים', '24' ועוד. אבל לפני עשור לא יכולת לחלום שנערים דתיים יגידו בפה מלא – כמו היום – שהם צופים בסדרה מינית כמו משחקי הכס".
תוכן מיני יקבל צקצוקים ונזיפות ממחנכים ורבנים, אבל על תוכן אלים מחליקים.
"צריכת אלימות בקרב דתיים היא לא דבר חדש. הז'אנרים האלה דווקא חזקים ביותר בציבור הדתי והחרדי. עד היום ההורים שלי צוחקים עליי שכשהיינו ילדים והם לקחו אותי לבחור סרט בספריית הווידאו, הייתי שואל 'כמה הרוגים יש בו'. רמבו, קומנדו, סרטי ואן־דאם – כולם אלימים מאוד. היו גם קרבות WWF, קרבות בושידו וכדומה, שהיו גם כן אלימים מאוד.
"העוצמה הוויזואלית של האלימות כמובן עולה וגוברת. הסרטים של ואן דאם וברוס לי הם לא כמו הסצנות המטורפות ב'להציל את טוראי ראיין', והסצנות הזוועתיות שם הן פחות מאלו שמופיעות בסדרות כמו 'נמלטים' ובוודאי מסדרות חולניות כמו 'דקסטר' או 'משחקי הדיונון'. אבל זו רק התפתחות, לא שינוי מהותי בדפוסי הצפייה באלימות. ייתכן שפעם גבול המיניות היה ברור יותר, ולכן הופנתה יותר תשומת לב כלפי החשיפה לאלימות. היום גבול המיניות נפרץ, וחבר'ה דתיים רואים סדרות בוטות הרבה יותר, וזה עוד כלום לעומת החשיפה לפורנוגרפיה מפורשת ברשת".
שלא כמו בהתמודדות עם צפייה בפורנו, אני לא מכירה מאמצים לגרום לילדי הישיבות לא לשחק פורטנייט. זה לא מקבל גינוי ישיר.
"נכון. אבל הסיבה לכך בעיניי היא לא אי יכולת להתמודד עם התופעה, כי רבנים ומחנכים לא מהססים ללכת עם האמת שלהם ולדפוק את הראש בקיר גם כשאין לכך תוצאות. אני חושב שהסיבות עמוקות יותר. הם מעדיפים שיצפו בסדרות אלימות מאשר בסדרות בעייתיות מבחינת צניעות, מתוך הבנה שההשפעה של המדיה בנושאי האלימות מוגבלת".
רוזנברג רואה התלכדות של כמה גורמים שהביאו לכך שמבחינה ציבורית ופומבית יש היום יותר לגיטימציה לתכנים אלימים. "אפשר לזהות שלוש סיבות: תרבותית, סוציולוגית ותקשורתית. ראשית, הסיבה שמדברים היום יותר על תכנים מיניים ופחות על תכנים אלימים נובעת מכך שההידרדרות בתחום התכנים המיניים מהירה ומאיימת הרבה יותר. סצנות עירום גסות, שלא היו מדומיינות אפילו בטלוויזיה של שנות השמונים והתשעים, הפכו היום לחלק טבעי מכל סדרת דרמה ואקשן בנטפליקס. אז מטבע הדברים, השיח החינוכי והתורני סביב תוכני המדיה מתרכז יותר בתחום הצניעות, מה גם שהפגיעה הפסיכולוגית והתורנית של התכנים האלה קשה ועמוקה הרבה יותר. קו הגבול השתנה, ולכן גם המאבקים החינוכיים השתנו. כמו שפעם הרבנים בישיבות התיכוניות נלחמו נגד עישון סיגריות, והיום המלחמה היא על עישון דברים אחרים לגמרי.
"שנית, דור ההורים התחלף. ההורים הדתיים של היום, בני דור ה־X ודור ה־Y, צפו בנעוריהם בסרטי אקשן מדממים. נראה לי שהחוויה של ההורה שיושב ומשחק עם הבן המתבגר שלו במשחק אקשן באקסבוקס, או רואה את הבן שלו צופה ב'פאודה' וב'בית הנייר', יודע – ובצדק – שאם הילד גדל בסביבה תורנית, בבית תומך ובאקלים חינוכי, ההשפעה של הסדרות האלה קטנה מאוד, אם בכלל. יש שיגידו שזו התבגרות, הבנה של השפעת המדיה. בעבר רווחו התפיסות שהתכנים האלימים מסוכנים בהשפעתם על ההתנהגות של ילדים: עיצוב התנהגות אלימה, ירידה באמפתיה וכו'. היום רוב האנשים מבינים, כפי שהם חוו על עצמם, שהתמונה מורכבת יותר, ושההשפעות לא חזקות וחד־משמעיות. חינוך טוב ובית יציב ומאוזן הופכים את הצפייה בסדרות ובסרטים אלימים למשהו שלא כל כך צריך לחשוש ממנו. כך תראי הורה שיושב עם הילד שלו ומשחק איתו במשחק רצחני באקסבוקס, ומצד שני יעיר לילד על כל קללה, התנהגות לא הולמת וכו'.
"גורם שלישי הוא השינוי של התקשורת המגזרית. פעם סדרות כאלה לא קיבלו במה בעיתונות המגזרית, כי כמעט לא הייתה כזו. 'הצופה' ו'שבת בשבתו' לא עסקו בענייני תרבות ובסיקור מדיה. אתר 'כיפה' היה מהראשונים שנתנו במה כזו, אבל הוא באופיו שמרני הרבה יותר ממוצש או מ'סרוגים', למשל. כך שקשה להשוות את הלגיטימציה התקשורתית לתכנים האלה, מעצם העובדה שמפת המדיה המגזרית השתנתה לגמרי".
***
במובנים מסוימים, בתחום האלימות הבעיה הקלה שלנו היא הסצנות המצולמות ומשחקי המחשב. ככל שסרטים וסדרות יהיו גרפיים, אלה עדיין תרחישים מתוסרטים, לא אירועי אמת. אבל תיעודי אלימות, פיגועים, קטטות, עימותים בכבישים ומה לא זורמים אלינו מכל כיוון, בלי סוף. כל פינה במדינה שלנו מרושתת, ומצלמות האבטחה מספקות תמונה ברורה ובהירה לכל התרחשות יוצאת דופן. את הסרטונים האלה אפשר למצוא בפריים טיים לעיתים קרובות.
מדפדוף קל בהיסטוריית המהדורות המרכזיות של ערוצי 11 ו־12, נתקלתי בסרטונים של קטטות בכביש בחיפה, בלוד, בבני־ברק ובבאר־שבע, תיעוד שוד מזוין של אישה, אלימות קשה נגד שוטרים בעפולה, וזו רק רשימה חלקית מהשבוע החולף. אליה אפשר לצרף סרטונים שהיו ויראליים במיוחד מהפיגועים באריאל וברמות; חיסול המחבל, כדור אחרי כדור, ליד מעלה־אדומים; ועוד ועוד ועוד. לכולנו הוצגו פריימים המתארים באופן מוחשי את דקירות הסכין והדף הירי. מה נגיד, פתאום צקצוק מול סרטים מבוימים נראה קצת טרחני.
אולי פתאום גם הזעזוע מסרטוני דאעש נראה צבוע מעט? ההשוואה נראית מוגזמת אומנם, אבל גם כאן מדובר באירועי אמת, באלימות קרה ואכזרית שזורעת אימה בלבבות, ומה שהכי מחריד הוא שהתיעוד אינו מופץ בערוץ תעמולה של ארגון טרור אסלאמי מטורלל אלא במהדורת החדשות הנורמטיבית שלנו. גם התופעה הזו לא חדשה – כבר נערכו כאן דיונים על השידורים החיים מזירות פיגועים רצחניים – אבל כמו כל התוכן האלים שדיברנו עליו, גם במקרה הזה העידן הנוכחי התפיח מאוד את ממדי התופעה עד שהפכה לנטולת רסן. למעשה, גם אנשים שלא יצפו בסדרות או בסרטים אלימים, ואפילו נמנעים מהמהדורה של יונית לוי, צורכים ומשתפים סרטוני זוועה מפיגועים ומקטטות בקבוצות ואטסאפ שרק שתי הודעות קודם לכן איחלו בהן מזל טוב לעברי המתוק שחוגג יומולדת חמש.
רוזנברג סבור שהתכנים הללו הם סיפור שונה לגמרי. "תהום פעורה בין תכנים אלימים בסדרות אקשן ודרמה פיקטיביים ובין תיעוד אלימות מזירות פיגוע ואירועי פשע. ההבדל הוא גם פסיכולוגי – יש הבדל גם בהשפעה של הצפייה בתכנים האלה על נפש האדם, ויש על כך מחקרים מעניינים, אבל ההבדל הוא גם מוסרי. רגעי מותו של אדם הם רגעים קדושים, הייתי אומר אינטימיים. בהפצה של סרטונים כאלה ובצפייה בהם יש חילול עמוק של כבוד האדם. הצפייה בהם לא ראויה, ופעמים רבות היא גם לא חוקית. ואני שם לרגע בצד את העוול והאימה בכך שמשפחות נחשפו למות יקירם דרך סרטון, ושעליהם לשאת את הידיעה שמדינה שלמה צופה בגסיסתו.
"יש צורך בעבודה חינוכית עמוקה מול מי שצורכים ומפיצים תכנים כאלה, וגם הקול הרבני אינו נשמע בעוצמה רבה דיה. לפני כמה שנים הוציא הרב יצחק יוסף גילוי דעת תקיף נגד התופעה והשווה אותה לניוול המת. בעיניי הניוול הוא גם של נפשו של הצופה בסרטונים".
אולי הצפייה בתוכני אלימות מבוימים גורמת לאנשים לחשוב שהצפייה בסנאף הזה כשרה?
"כנראה יש לה השפעה מסוימת, אבל זה יותר עניין שקשור לאופי ולמאפייני אישיות, וקודם כול – להכרעה הערכית של כל אדם".
בעניין סרטוני האלימות הללו, אתה חושב שיש הבדל בין הציבור הדתי לכללי, בגלל היחס לכבוד המת?
"כבוד האדם וכבוד המת או הפצוע הם ערך לא רק יהודי אלא אנושי, ולכן הסלידה מאופנת הסרטונים צריכה להיות דומה. מחנכים מכל הזרמים צריכים לדבר על הנושא, ורבים עושים זאת. אגב, יש גם התייחסות לכך בתיקון לחוק הגנת הפרטיות משנת 2011, לאחר אסון השרפה בכרמל, שאסר על פרסום תמונות וסרטוני פצועים והרוגים".
אבל חוקים והתארגנויות ממשלתיות לא באמת עוזרים למנוע הפצה; רוזנברג טוען ש"בעידן הרשתות אין כמעט רלוונטיות לחקיקה כזו. בסופו של דבר זה חוזר להכרעה האישית שלך ושלי אם להקליק על הסרטון שקפץ לי בטוויטר ואם להעביר הלאה את התמונה שהגיעה אליי בוואטסאפ".
בישראל קיים גוף, בן מאה שנה כמעט, שנקרא "המועצה לביקורת סרטים ומחזות". המועצה פועלת מכוח חוק מנדטורי משנת 1927, ובתחילת דרכה כל סרט או הצגה היו צריכים לקבל את אישורה כדי שיוצגו על הבמה או יוקרנו על המסך. בחלוף השנים דולל מאוד כוחה לאסור על הפצת סרטים מכל סיבה שהיא. כיום חברים במועצה – שמשנות התשעים כבר אינה עוסקת במחזות – 14 נבחרי ציבור, שבסמכותם לקבוע סיווג לצורך הגבלת גיל הצופים בסרטים מסחריים. כמעט מיותר לציין שגם הסמכות הזו לא ממש רלוונטית כשסרטים וסדרות מועברים ברשת ממחשב למחשב ומטלפון לטלפון בלי שום יכולת אכיפה. אפשר להצביע על אשמים רבים בתופעות חברתיות קשות שמחלחלות אלינו, אבל בסופו של דבר, באווירת ימי החנוכה, כל אחד אחראי על האור בבית שלו, ועל מה שהעיניים שלו מופנות אליו בשעות הפנאי.
