הניסיונות של פעילים חברתיים לפגוע ביצירות אומנות מבטא קריאה מתוחכמת

בתקופה האחרונה התרחשו, במקומות שונים בעולם, כמה אירועים שבהם פעילי סביבה פגעו בנכסי תרבות יקרי ערך, במסגרת פעולת מחאה שנועדה לעורר את הציבור הרחב ואת קובעי המדיניות למשבר הסביבתי. האקטיביסטיים הסביבתיים פגעו, או לפחות ניסו לפגוע, ביצירות המפורסמות ביותר בתרבות המערבית, כדוגמת ה"מונה ליזה" של ליאונרדו דה־וינצ'י, המוצגת במוזיאון הלובר בצרפת; בציור "החמניות" של ואן גוך, השמור בגלריה הלאומית בלונדון; בציורו של ורמיר, "נערה עם עגיל פנינה", השמור במוזיאון המלכותי של הולנד בעיר האג, ולאחרונה גם ביצירותיהם של קלוד מונה במוזיאון פוטסדאם שבגרמניה ,וביצירות של פרנסיסקו גויה במוזיאון הפראדו במדריד.

נקדים את המובן מאליו: פגיעה ביצירות אמנות כאקט מחאתי היא ונדליזם שיש לגנותו ולפעול למיגורו. עם זאת, הבחירה למחות בדרך זו מגלמת ביקורת עמוקה ומתוחכמת, הן במישור החברתי־תרבותי והן במישור המשפטי, שראוי להתעכב עליה ואולי אף ללמוד ממנה לקח.

• ילדותו הסבוכה של הנרי דוד ממשיכה לעצב אותו גם ב"קרתגו"
• "אני נשוי לקואוצ'רית הכי טובה בארץ": המהפך השמח שעבר על שולי רנד

מחאה, מעצם הגדרתה, מבקשת לערער את הסדר החברתי הקיים ולהציע סדר חדש. "סדר חברתי" הוא מונח מתחום מדעי החברה, אשר משקף את כוחם של קובעי המדיניות, השולטים במנגנונים הבירוקרטיים, לטשטש ולהשכיח נושאים חשובים שראויים לדיון ציבורי – משיקולי אינטרס צרים המשרתים את בעלי ההון והכוח. בהקשר זה, מחאה חברתית אינה רק ביקורת אפשרית והצגת עמדה שונה מזו של קובעי המדיניות, אלא אקט מטלטל של שבירת הסדר מתוך מטרה להשמיע קול מושתק ומדוכא שהסדר הקיים אינו מאפשר לו להישמע ולהתבטא. משכך, מחאה חברתית כרוכה תמיד בהפרת הסדר וביצירת מטרד לציבור, אשר נועדו לערער את המוסכמות הקיימות ולעורר את הציבור למחשבה.

כחלק מהחיים הדמוקרטיים אנו מכירים היטב מחאות בדמות חסימת כבישים, רעש לא סביר וקריאות פרובוקטיביות קנטרניות ומתריסות. במקרים מתוחכמים יותר, המחאה באה לידי ביטוי במיצגים מעוררי מחלוקת, שנועדו לגרום לציבור לחוש שלא בנוח ולהוציאו משלוותו. כך לדוגמה, מחאות פוליטיות הכוללות שימוש בדימויים קונפליקטואליים ובאנלוגיות היסטוריות המצויות מחוץ לקונצנזוס, ומחאות פמיניסטיות ומגדריות שכוללות פרובוקציות ויזואליות שונות כדוגמת מופעי עירום.

לעיתים כרוכות המחאות גם בהפרה של החוק אשר נתפס כחלק ממנגנון הכוח המשתיק והמדכא, הנתון בידי בעלי הכוח. הפרת החוק במקרים אלה מסמלת את שבירת הסדר החברתי הישן וקריאה להמירו בסדר חדש, ולכן עשויה להתפרש כלגיטימית. רק לאחרונה ביטל בית המשפט העליון קנסות שהוטלו על מפירי תקנות הקורונה, אשר ביקשו לממש את זכות המחאה. בכך הוא שלל למעשה את השימוש בחוק ככלי משתיק שנתון בידי הריבון בלא ביקורת. על אף המחירים שהיא גובה, מחאה חברתית היא חלק אינטגרלי מחברה שוחרת חופש וחירות, המאפשרת להתריס, לבקר ולערער את הסדר הקיים.

עם זאת, הבחירה של פעילים סביבתיים לפגוע ביצירות אמנות השמורות ומאובטחות עמוק בתוך המוזיאונים, היא מחאה מסוג שונה. בניגוד למחאות פרובוקטיביות ורועשות שנועדו להעיר את הציבור מתרדמתו, פוטנציאל ההפרעה והמטרד במחאה זו אינו גדול והיא אינה מוציאה את הציבור משלוותו. מדוע בכל זאת בחרו פעילי הסביבה למחות בדרך זו? אבקש להציע כי המחאה במקרה זה היא מחאה סימבולית שקטה, המכוונת בצורה ישירה ומדויקת ללב הביקורת של פעילי הסביבה על הסדר החברתי הקיים, ולפגיעה בהון הסימבולי שהוא מייצר. במילים אחרות, זוהי מחאה שאינה מכוונת לציבור הרחב – שאולי אינו מרבה לבקר במוזיאונים ואינו מזועזע קשות מהמעשה – אלא דווקא לאליטה התרבותית והאינטלקטואלית של קובעי המדיניות.

מחאה סימבולית היא למעשה ביקורת אינטלקטואלית ואידיאולוגית אשר מכוונת לסוכני התרבות ולאנשי הרוח. אלא שבעוד שבדרך כלל ביקורות אלה מושמעות בין כותלי האקדמיה, במחאה מסוג זה הן מוצגות במרחב החיים הריאלי. אנסה לעמוד על תורף הביקורת ולפענח את משמעותה הסימבולית.

המוזיאון כמקדש מודרני

יצירות אמנות הן "הון סימבולי" של התרבות המערבית, מפני שהן מייצגות אובייקט מקודש של החברה שיש לשמור ולהגן עליו באופן מיוחד. כפי שטען ד' קמרון, המוזיאון המודרני הוא תחליפו של המקדש העתיק. המקדש והמוזיאון ממוקמים שניהם במרכזי ערים, שמורים, מוגנים ומתוכננים היטב, במטרה לעורר אצל המבקר בהם תחושה של השתאות ואף חרדת קודש. אלא שבעוד שבמרכזו של המקדש העתיק נשמר אלמנט פולחני המשקף את צלם האל, והוא מבטא את השאיפה לחרוג מהעצמי ולהגיע אל הנשגב – במרכז המוזיאון המודרני נמצאת יצירה אנושית המשקפת את קדושת האדם עצמו.

מחאתם של פעילי הסביבה היא אפוא ביקורת על כך שהאדם בונה לעצמו היכלות ומקדשים על מנת לשמר את יצירותיו, בשעה שהוא משחית במו ידיו את היצירה העתיקה ביותר – כדור הארץ ופלא הבריאה. עבור פעילי הסביבה, יצירות האמנות השמורות ומוגנות במוזיאונים מפוארים הן "הון סימבולי" המשקף את סדרי העדיפות של החברה המערבית, אשר מבכרת בצורה מוחלטת כמעט את היצירה האנושית ומוכנה להקריב את ערכי הסביבה לטובת קודשי האדם.

ברובד הבסיסי, מחאה זו מציגה את האבסורד בסדר העדיפויות של החברה המערבית. ברובד מתוחכם יותר, מחאה זו מבקשת לכרוך בין ההתעלמות של החברה המערבית מהפגיעה המתמשכת והאקוטית בסביבה, ובין שיכרון הכוח חסר הגבולות שלה וראייתה את עצמה כיצירה נצחית שאינה חלק מהסדר הטבעי ומשוחררת ממנו.

התרבות המערבית מקדשת את המופשט, האסתטי והנצחי, ורואה בטבע החומרי, החסר והמחזורי, אתגר שצריך להתגבר עליו, להתנתק ממנו ולשלוט בו. יצירת אמנות היא ביטוי לשאיפה זו אל האסתטי והמושלם, כמו גם להנצחה על־זמנית של הרגעי והחולף. פגיעה ביצירות אלה היא ביטוי לכך שמדובר באשליה ובתחושת כזב. זוהי זעקה עמוקה כי אנו חיים בעולם של טבע מתכלה, שהפגום והחסר הם חלק אינהרנטי מקיומו המחזורי, ועלינו להכיר בכך ולהפנים זאת.

ביקורת זו משתלבת ויונקת ממסורת ארוכת שנים של פילוסופים קונטיננטליים שביקרו את הניכור בין האדם לסביבה המאפיין את התרבות המערבית, והדגישו כי ניכור זה פוגע בראש ובראשונה באדם, בחוויית החיים שלו ובמערכות היחסים החברתיות שהוא מייצר. לפי מסורת זו, אשליית האסתטי והנצחי מובילה את האדם המערבי בהכרח לתסכול ולשבר, לא רק אקולוגי אלא גם קיומי, שכן אין דרך לחמוק מההיעדר, מהכליה ומהחידלון שהם חלק מטבע האדם והעולם.

הקיימות החברתית, שנושא דגלה היה מארי בוקצ'ין, קושרת בין המשברים הסביבתיים והאקולוגיים ובין משברים חברתיים, אתיים ופוליטיים, ומדגישה כי מכיוון שבני האדם הם יצורים טבעיים, היחס האינסטרומנטלי לטבע משקף בהכרח גם את הניכור האנושי והיחס המכני והמכשירני זה לזה. תיקון החברה, לפי גישה זו, חייב להתחיל בשינוי עמוק ביחסי אדם־סביבה, אשר יקרין בהמשך גם על יתר תחומי החיים.

המלך עירום

גם הבחירה של פעילי הסביבה למחות באמצעות שבירת החוק היא מתוחכמת. הנורמות המשפטיות, ובפרט הנורמות הפליליות המעוגנות בחוק העונשין, משקפות את הערכים החברתיים המוגנים. במרבית המדינות המערביות, וכך גם בישראל, חוק העונשין קובע איסור חמור על פגיעה ביצירות אמנות ובסמלים תרבותיים. החומרה המיוחדת הנלווית לפגיעה בנכס "בעל ערך תרבותי, מדעי, היסטורי, דתי או אומנותי" (סעיף 453 לחוק העונשין), נובעת מהצורך להגן על חופש היצירה ועל הפלורליזם התרבותי.

יצירות אמנות הן מבע ערכי וסימבולי של רעיונות ואידיאולוגיות. מכיוון שבמסורת המערבית המודרנית, בניגוד למסורות עתיקות, האמנות אינה רתומה לכוח פוליטי כלשהו אלא נועדה לאתגר את המחשבה האנושית ואת הקונבנציות החברתיות, יש ערך בשמירה על מרחב מוגן המאפשר חופש יצירה וביטוי. פגיעה במרחב זה מובילה לקיבעון מחשבתי ולמונוליטיות רוחנית ותרבותית.

ואכן, בעולם העתיק – ולצערנו תופעות דומות מתרחשות גם בימים אלה – לאחר כיבוש אזור מיושב השמיד הכובש הזר את סמלי התרבות של הנכבש, כחלק מהשליטה במקום ובתושביו והשלטת תרבות הכובש. על רקע זה, ההחמרה של חוק העונשין עם מי שפוגע ביצירות בעלות ערך תרבותי, דתי או אמנותי משקפת את ההבנה כי הפעלת אלימות וכוח כלפי סמלים אינה פוגעת רק באובייקט עצמו, אלא משתיקה ופוגעת בחירות המחשבה והיצירה ובשל כך ראויה לגינוי ולסנקציה חריפה.

אולם בניגוד גמור לכך, הפגיעה של פעילי הסביבה ביצירות התרבות לא נועדה להשתיק אלא דווקא להרים קול ולעורר מתרדמה. במובן זה, אף שמדובר במעשה אנרכיסטי פסול, הכרוך בהפרה של החוק ובפגיעה בנכסי תרבות, זוהי מחאה מתוחכמת שנועדה לקרוא כי "המלך עירום", ולהדגיש את האבסורד בכך שבעוד המחוקק מקפיד לשמור על יצירות אמנות, הוא מזניח את היצירה הגדולה ביותר שאין מי שיתבע את זכויותיה.

לסיכום, אף שנדמה כי לפעילי הסביבה אין דבר עם יצירות האמנות, וכי מעשיהם הם ונדליזם לשמו בבחינת "תיקון עוול בעוולה", ניתוח מורכב של הדברים מגלה כי מדובר במחאה מתוחכמת אשר עושה שימוש בייצוגים סימבוליים ומשתמשת במשבר הסביבתי כדי לשקף ביקורת עמוקה על סדרי העדיפויות של החברה המערבית.