שגיא מוקי, לבנת בן חמו, אודליה ברלין ומתן צור על הדברים שהם לראותם בלבד

שנת ישרים

× יהודה גזבר ×

הלב שלי פועם משני קצוות חדר הילדים.

כל ערב, אחרי שהם נרדמים ושקט קסום נושב מחדר הילדים, אני קם מהספה שאני רובץ עליה תשוש, וצועד אליהם. פותח בלאט, חרש־חרש, את הדלת, נעמד על השטיח ומקשיב לנשימות של הילדים. הכאוטיות של אחר הצהריים, הקוסקוס עם הקישואים שמחכה לי לבטח על הרצפה במטבח, נעלמים ונבלעים בנשימות האלה, כמו הלב שלי פועם משני קצוות החדר.

קשה לעמוד בפיתוי לתת להם נשיקה, להתיישב ולהניח יד מחבקת, אפילו להעיר אותם (מי, אי פעם, לא עמד מול הפיתוי להעיר תינוק ישן?) ולשחק איתם קצת, אבל אני יודע שאסור. השינה שלהם, כמו השינה שלי, היא קודש. אין לי רשות להעיר אותם, אלא לראותם בלבד.

הכותב הוא סופר

סופגנייה אולימפית

× שגיא מוקי ×

כל סטייה מהתפריט המוקפד עלולה לפסול אותי מתחרות.

חייו של הספורטאי מורכבים מהתמודדויות עם משברים ואתגרים שדורשים המון הקרבה. בנקודות רבות במהלך החיים אתה נדרש לוותר על ההנאה המיידית אפילו בדברים קטנים כמו לא לצאת עם חברים עד מאוחר לפני יום אימונים או לראות סופגנייה בחנוכה ולא לטעום ממנה.

כספורטאי אולימפי, אני אוכל באופן מוקפד כי אני צריך לשמור על קטגוריית המשקל שלי: 81 ק״ג. גרם אחד מעל קטגוריית המשקל – ואני פסול מהתחרות. השגרה שלי מורכבת ממשטר אימונים המגביל אותי מבחינת התזונה ומתחרויות שלא מאפשרות לי לאכול כל מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. כבר קרו מקרים בעבר שתאריך של תחרות כלשהי התקרב והייתי צריך להוריד ארבעה־חמישה ק"ג בתוך כמה ימים. ברור שבמצב כזה התזונה מצטמצמת למינימום.

מה שמחזיק אותי מול כל האתגרים, במיוחד ברגעים הקשים, הוא שאני נזכר במטרה וברגעי ההצלחה. הם גורמים לכל נקודות השבירה בדרך להתגמד. בסוף, ביס ממדליה אולימפית תמיד יהיה טעים הרבה יותר מעוד בראוניז.

הכותב הוא ג׳ודוקא

צופה מן הצד

× סיון טלמור ×

רבדים חדשים מתגלים כשרק מסתכלים.

הרבה פעמים דברים עוברים מולנו, ואנחנו נשארים כצופים – העננים שזזים בשמים, מריבה בין בני זוג ברחוב, אמא עוזרת לילד שמועד על מדרכה, משחק כדורגל, מוכר סביח שמכין באהבה את מנת הדגל שלו, הופעה בבארבי, תיאטרון.

לפעמים אני עומדת, מנסה לחלק את מה שאני רואה לחתיכות קטנות קטנות, רואה פרטי פרטים, מחפשת נעלמים מקרוב ומרחוק – כאילו מנסה לגמוע את מה שסביבי כדי להרגיש באמת את העכשיו. כשאני רק מסתכלת, הכל מתחזק יותר, השמיעה קולטת יותר, הריח מקבל מלא גוונים.

כדי להסתכל באמת מבחוץ, צריך לפעמים להחזיק חזק. לא לעשות כלום. לא להעיר, לא להתערב, לא לשנות דבר. להיות צופה בלבד. יש משהו ב"רק להסתכל" שנותן לנו לקלוט את החוויה ולהעביר אותה דרכנו – דרך ההבנה, דרך המסננים, דרך הרגשות שלנו.

לא סתם הופעת מוזיקה היא חזקה כל כך. ברגע שאנחנו רק מביטים במי שעל הבמה מולנו, ולא רוקדים או שרים, מחליפים חוויות או מצלמים, אז אנחנו יכולים לראות ולהרגיש עולם ומלואו. פתאום גם המוזיקה מקבלת מיליון רבדים נוספים שמגיעים אלינו ישירות פנימה וממלאים לנו את הלב. תחושת התעלות מטורפת.

קיבלתי השבוע תרגיל באיזו סדנה: להביט בעיניים של מי שישב מולי במשך חמש דקות. רק להביט. לא לומר דבר. יצאתי מוצפת בתחושות, כאילו דרך העיניים שלו יכולתי לראות את עצמי, משתקפת. בלי לדבר, בלי להזיז את המבט, רק לראותו, לראותי, בלבד.

הכותבת היא זמרת ויוצרת

ברל'ה ברל'ה

× מתן צור ×

אי אפשר לגעת בהן ובטח לא להרים אותן.

בכל חורף הן צצות בכל פינה עוד הרבה לפני חנוכה – מבהיקות, עסיסיות, ואם נוגסים באחת מהן מתחרטים על זה כל החיים: החשופיות. אגב, מומלץ לפזר עליהן אבקה לבנה. וזה פלא בעיניי איך יצור קטן וחסר ישע כל כך יכול להטיל עלינו אימה כזאת. איך הוא יכול לשחק איתנו, סוגר שטחים בפסים איטיים של ריר וכובש את המדרכות אחרי הגשם כמו רודן רוסי.

זה ה"לראותם בלבד" שלי – אותן פיסות קטנות, ריריות ודינמיות של גיהינום. אני יודע שהרבה אנשים חושבים שכריסטיאנו רונאלדו בכה בגלל ההדחה מהמונדיאל. ממש לא; מה, הוא ילד? הוא בכה כי בירידה מהמגרש הוא דרך על חשופית, וכל הגוף שלו הצטמרר כשהרגיש ושמע בבת אחת – "סקוואש". אי אפשר לגעת בהן, בטח לא להרים אותן. לראותן בלבד; לראות, ולהתפלל לא־לוהים. בררררר.

הכותב הוא סטנדאפיסט

חלום ורוד

× דבורה זגורי ×

הבנים שלי נהדרים, אבל כמה הייתי רוצה גם בת מתוקה.

אני רואה ילדות קטנות ברחוב, בבית הכנסת, לפעמים ילדות שדומות לי קצת. אני מסתכלת וחושבת: "בת לו הייתה לי". איך היא הייתה נראית? כשהבנים שלי לובשים פאה בפורים אני מקבלת הצצה לאפשרות הזאת וחושבת כמה מוזר ששיער הוא הבדל מרכזי כל כך בין בן לבת. הבנים שלי לפעמים נעלבים: "מה, בנים זה לא מספיק?". ואני מחבקת וצוחקת ואומרת: "מספיק, ברור שמספיק", ורגע לפני שהם מתפזרים להמשיך את הקרבות על השטיח אני מוסיפה: "ובכל זאת, הייתי מאוד רוצה גם בת". ומיד מפנה את זה אליהם – "אתם לא הייתם רוצים?".

בדרך כלל הם אומרים שלא.

הפריט הוורוד היחיד בבית שלנו הוא משחת שיניים. חולצות שאני מנסה להגניב לארונות שלהם מוצאות מיד את דרכן אל הרצפה. "זה בורדו בהיר", אני אומרת, והם מתעקשים שוורוד זה של בנות. הבגדים על הרצפה, אגב, לא קשורים לצבע. כל הבגדים בבוקר נשפכים מהארון, כי הם יודעים יפה מאוד לעמוד שעות ליד הראי.

אני מודדת אימהות לבנות. את המריבות שלא יהיו לי, את הישיבה המשותפת בבית קפה שלא תהיה לי. אני מתנחמת בזה שלא לכולן יש קשר טוב עם הבנות, לא כל הבנות אוהבות לשבת עם אמא שלהן בבית קפה. זה קצת קטנוני להתנחם בחוסר, אבל זה עובד.

בעולם של מי־טו והעצמה נשית אני מוצאת את עצמי מתייצבת הרבה גם לצד הבנים. דואגת להם, עליהם, שיהיו גברים יהודים טובים, שירגישו שבנים זה מספיק.

הכותבת היא סופרת

חשיפת יתר

× לבנת בן–חמו ×

ילדים גורפים לייקים, אבל אני לא בטוחה כמה מותר לי להשתמש בהם.

בכל פעם שאני מעלה לרשתות תמונה או סרטון של אחת הבנות שלי, אני לא רגועה. יש איזה קול בתוכי שנוזף בי: באיזו זכות את חושפת אותן. הן לא בחרו בזה. אין לך רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד!

הקול הזה לא מרפה, למרות שהבכורה מסתמנת כחובבת אור הזרקורים לא פחות מאמא שלה: הנייד שלי מלא בסרטונים שלה מצלמת את עצמה ומסבירה לקהל העוקבים הדמיוני שלה על חייה המרתקים. כבר שנה שהיא מבקשת שאפתח לה ערוץ יוטיוב. ועדיין, האם כשאני מעלה תיעוד שלה אני למעשה משתמשת בה כדי לייצר אינטראקציה עם עוקביי? זו לא המחשבה שמובילה אותי, אבל זו לגמרי התוצאה הסופית. אין ספק שילדים הם גורפי לייקים. תשאלו את מאיה ורטהיימר.

אז למה אני עדיין עושה את זה? אני משתפת חלקים מהחיים שלי, מהדרך שלי בעולם, שבמקרה הספציפי שלי כמוזיקאית קשורה בקשר הדוק למספר האנשים שעוקבים אחריי, מגיעים להופעות, צורכים את המוזיקה שלי. אמן צריך קהל, נקודה. ומה לעשות שהבנות שלי הן חלק מהחיים שלי? הן פשוט שם. להתעלם מקיומן זה להתעלם מחלק מהותי בי – אני אמא. ואמא גאה. כן, מתחת לכל חוכמולוגיה שלהן שאני משתפת, ככל הנראה מסתתרת המחשבה – היי, זה שלי! אני גידלתי! אבל מה יותר טבעי מזה? אבא שלי עד היום מספר לאנשים רנדומליים שהבת שלו זו ההיא מהרדיו. פעם הייתי מתביישת, אבל היום אני מבינה כמה זה עושה לו טוב. כל דבר שמגביר שמחה בחיים האלה – הרי הוא מצווה גדולה. יש לנו מספיק סיבות להיות עצובים.

מה שכן, הדיון הפנימי הזה שלי עוזר לי למנן את השיתופים שקשורים אליהן בצורה יחסית מושכלת. עד שהיא חוזרת מהגן עם מחרוזת שירי חנוכה, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שאמא שלה שרופהההה. מצלמת ומעלה לסטורי.

הכותבת היא מוזיקאית

ככל האדם

× אודהליה ברלין ×

לפעמים נדמה לי שאני לא ממש יודעת איך לגעת בחיים עצמם.

לפעמים אני מסתכלת על אנשים אחרים ומרגישה שהם יודעים משהו שאני לא יודעת. ולא, אני לא מדברת על רואה החשבון שלי או הרופאה, שבאמת יודעים יותר ממני – אלא על אנשים ברחוב, חברים, אנשים בקהילה, עמיתים לעבודה ועוד. אני מרגישה שכולם יודעים איך לחיות באמת את החיים, ולעומתם אני מדשדשת ולא מבינה איך בדיוק עולים על הגלגל. לפעמים זה נראה כאילו מסך שקוף מפריד ביני ובין החיים. אני רואה אותם אבל לא ממש משתמשת בהם נכון. ואני תוהה לעצמי: אולי בעצם כולם מרגישים כמוני, שהם לא בדיוק כמו כולם?

כשאני מתבוננת באור הנרות אני חושבת  שהם כנראה לא שואלים את עצמם אם הם מאירים כמו הנר לידם או פחות ממנו, והאם יש מישהו שנהנה מהאור שלהם, ולמה כדאי להם להאיר. הם פשוט מאירים – מעצם היותם נרות. הלוואי שאדבק במידותיהם. ומה שאני באמת מבקשת בלב הוא שאם יש משהו בחנוכה שאוכל לראותו בלבד ולא להשתמש בו, אלו יהיו הסופגניות ולא הנרות. שה' יהיה בעזרי.

הכותבת היא מוזיקאית ויוצרת

אור אינסוף

× דניאל גד ×

הטוב שלנו לא בא על חשבון אף אחד אחר.

בתסריטים של העונה הראשונה של "שבאבניקים" הייתה סצנה, מהאהובות עליי, שלבסוף ירדה בעריכה: אבינועם מנסה לעודד את שירה אחרי שקיבלה ציון נמוך וחברה שלה קיבלה ציון גבוה על עבודה שהגישו בבצלאל. בשלב מסוים הוא מצטט ואומר לה: ״אין אדם נוגע במוכן לחברו״ (מסיכת יומא, לח, ב). כך גם שונה כל אדם ואורו מאור חברו, והטוב של האחד לא בא על חשבון האחר.

הדלקת הנרות בחנוכה מזכירה לכולנו את הרעיון כי בכל אחד מאיתנו יש אור גדול. ההבנה הזו מציבה בפני כל אחד מאיתנו את הבחירה להתחבר לאור המיוחד שלו בכל יום ויום מחדש. וכמו שבכל יום נוסף נר שלא גורע מן האור של הנר שלפניו, כך ניצב בפנינו הרעיון שכל נר שנוסף נמשל לאור החברים הנמצאים מסביבנו, ובאפשרותנו לסייע להם להתחבר ולהאיר את אורם המיוחד.

כשמגיעים לנר השמיני – ספרה שבצורתה אין לה סוף – ניצב בפנינו הרעיון שכשהולכים יחד אפשר להאיר ולברוא בעוצמה אינסופית. שנזכה כולנו.

הכותב הוא שחקן

ילדות נשכחת

× מרב סבר ×

מהמורות החיים החליפו בי את התמימות במורכבות.

התמימות. ארץ אהבתי הנכספת. מקום מקלט ראשי בשנות קדם. קן תפילותיי הנדחות.

ככל שהייתי חכמה כילדה, כנערה וכבחורה, כך הייתי תמימה. שלוות נפש מדהימה הצליחה להדוף כל מהמורה, ולשמש חומת הגנה מול רסיסי אכזבה, מול נחשולי כאב, מול המתנה כאורך הגלות, מול סימני שאלה. בשבילֵי ארץ התבגרותי היו סימנים בשחור ולבן, היו טובים ורעים, מותר ואסור, זכאי או חייב, שייך או בכלל מחוץ למחנה.

ערפל לא הסתיר את סימני הקריאה הברורים. הטעם שינקתי בילדותי היה זה שהתווה את חוש הריח שלי במשך שנים רבות לאחר מכן, הצבעים שהשתעשעתי בהם בשעת היצירה בגן חיה היו אלה שליוו אותי בבגרותי, וסימנו לי את קו הגבול. כמה מתוקה היא התמימות, משלמת במזומן, אי של שפיות בעולם מטורלל, קרקע יציבה בעולם מלא תהפוכות.

אבל מגיע רגע שתמימות אינה אופציה, והליכה בעיניים עצומות משאירה חבורות סגולות וכחולות, ושחור ולבן הופכים למערבולת צבעים מורכבת, וסימני הקריאה צולעים על ירכם, ואת התמימות המתוקה מחליפה מורכבות. אור וחושך משמשים בערבוביה, ולפעמים צריך לתפוס צד של מעטים מול רבים.

ולפעמים צריך לחזור אחורה, ללכת אחריו בדם, ביזע ובדמעות בארץ לא זרועה, להתכנס פנימה, לבחון כל צעד בטרם תוצג עליו כף הרגל, לא לרחף כל הדרך אל התשובה אלא להבין באומץ ובבגרות שכמעט תמיד נמצא אותה בפנים.

הכותבת היא אשת תקשורת