חייו של סטיבן ספילברג זוכים לגירסה נוספת שמתקנת את הזכרונות שעדיף לשכוח

המציאות, כידוע, אינה תמיד מציאה כל כך גדולה. לפעמים אנחנו נאבקים בה, על פי רוב משלימים. פעמים רבות אנחנו לוקים בהבנתה ומודעים ליכולתנו המוגבלת לראות אותה בכללותה, אך החובה להיות "מציאותי" נתפסת כאחת מתכונות היסוד של האדם הבוגר. ממנהיגינו ומעצמנו אנו תובעים להביט במציאות בעוצמה, ומאמינים שקריאה נכונה של המציאות היא ערובה להתנהגות מושכלת ולהפעלה נכונה של שיקול הדעת.

• רדיפות, עלילות דם והמרת דת בכפייה: חייהם הקשים של יהודי מדינות ה"סטן"
• הניסיונות של פעילים חברתיים לפגוע ביצירות אומנות מבטא קריאה מתוחכמת

זו הסיבה שבחובבי קולנוע מוטחת לא פעם ההשמצה כי הם "חיים בסרט". כלומר, מנותקים מן העולם המוכר. בבסיס האשמה זו מונחת תפיסה הגורסת כי צריכה לא מבוקרת של סרטי קולנוע עלולה לגרום לצופה התמים ללכת שבי אחרי תמונת העולם המשתקפת אליו מן המסך הגדול, ולבכר אותה על פני זו הניבטת מן החלון. ביטוי גנאי זה מייחס לאמנות השביעית את החטא החמור של ערעור אחיזת צרכניה האדוקים במציאות המוכרת, והדחתם לטובת אמונה בהיגיון קולנועי מקביל שהמציאות היא ממנו והלאה. סרטי הקולנוע, בעיקר אלו האמריקנים, מוצגים כמוצרים הנוטים "לגהץ" את קפליה של המציאות ולהציע לה אלטרנטיבה קורצת יותר. האשמה זו מותירה לא פעם את חובבי הקולנוע נבוכים ומבוישים, וגורמת להם לנוע באי נוחות בכורסת בית הקולנוע החביב עליהם.

את סרטו החדש של סטיבן ספילברג, "הפייבלמנים", יש לראות ככתב הגנה אשר הופק בשם ולמען חובבי הקולנוע. ניסיון נועז לתרץ את נטייתם, ואת נטיית יוצר הסרט, להעדיף את הגרסה הקולנועית המרוככת של המציאות על פני זו שהתרחשה "באמת". על בסיס חומרים אוטוביוגרפיים, המגלים טפח ומכסים טפחיים, מציע הסרט דיון מורכב בשאלת היחס הראוי בין האמנות למציאות החוץ־אמנותית. החיים על פי ספילברג יכולים בהחלט להיות "חיים בסרט". העם היושב בחושך יכול לראות אור גדול.

גישושים מיסיונריים וגיפופים רומנטיים

במרכז "הפייבלמנים" עומד סיפור התבגרותו של אדם צעיר בארה"ב של שנות החמישים והשישים. גיבור הסרט, סמי פייבלמן, הוא נער יהודי המוצא נחמה באמנות הקולנוע נוכח שלל האתגרים שמזמנת לו המציאות. אל הקולנוע הוא מתוודע בגיל צעיר. הוריו, ברט ומיצי, הם האחראים להתאהבות הרת הגורל של סמי במסך הגדול. הם שנוטלים אותו בליל חורף אל בית הקולנוע בסצנת הפתיחה של הסרט, משככים את פחדיו נוכח המראות הגדולים העתידים להתגלות מתוך העלטה, ומבהירים לו כי נוכחותם התמידית לצידו עתידה להסיר כל איום ולספק מרגוע. בבית הקולנוע לומד הגיבור שיעור מכריע: מעט מן האור הבוקע מן המקרנה דוחה את החשכה הסובבת את יושביו. מכאן ולהבא הוא יחפש את האור בכל התגלויותיו האפשריות. בפניו המאיימות של החושך הוא ייתקל גם בלי שיצטרך לחפש.

בשובו מבית הקולנוע, נרעש ונפחד, מתפעל סמי הצעיר מן התאורה הבוקעת ממרפסות רבות וצובעת את חשכת הלילה באורות צבעוניים לקראת חג המולד. "האורות משנים את מראה השכונה", קובע האב, "קשה לדעת היכן הבית שלנו". "זה ממש לא קשה. הבית שלנו הוא היחיד שחשוך", עונה לו סמי, ודבריו רומזים על קושי שאיננו נובע ממחסור בחשמל. הוא מבקש מהוריו להדליק אורות דומים במרפסת ביתם, אך נענה בשלילה. "אנחנו לא משתמשים באורות של כריסטמס", מסביר האב, "אנחנו יהודים. יהודים מדליקים נרות של חנוכה. להם יש רק לילה אחד של אור, אבל לנו – שמונה!". כך מוצג הקונפליקט הבין־דתי כזירת התגוששות נוספת בין אור לחושך. הדת באשר היא הינה מקור של אור, ועוצמת האור היהודי מוצגת כחזקה מאחיותיה. ואכן, בסצנה הבאה מתייצבים סמי ומשפחתו ליד החלון ומברכים בשם ובמלכות על נרות החנוכה.

בלילות הבאים, מדי ערב בערבו מקבל סמי מתנה חדשה מהוריו. שרשרת המתנות מחזקת את אחיזתו המתגבשת במלאכת הקולנוע. בדומה לאמנויות אחרות, מציע הקולנוע לצופה הצעיר גרסה מובנת יותר של העולם, כאוטית פחות. "את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים", כתב פעם מאיר שלו, "אבל את העולמות הספרותיים, אלה המודפסים על נייר – אפשר". גיבור הסרט מעדיף לקרב אל עיניו את המראות המודפסים על גבי פילם, מאירים אולם ועולם חשוך. כך יוצר הסרט זיקה בין האמונה לאמנות, בין אורות החג ומתנותיו. את החנוכייה נפגוש שוב לקראת סופו של הסרט, ניצבת בגאון על מדף הספרים ומשמשת רקע הולם לרגע שבו האב סומך את ידיו על בחירותיו המקצועיות־אמנותיות של בנו, מעניק לו כוח נוכח האתגרים המחכים לו בהמשך הדרך, כאשר ייאלץ להתמודד עם ביטויים נוספים של חשכה הכרתית.

ספילברג:

"מעולם לא הרגשתי בנוח עם עצמי כיוון שמעולם לא הרגשתי חלק מהרוב. הרגשתי כמו חייזר. רציתי להיות כמו כולם. רציתי להיות לא יהודי באותו הלהט שרציתי להיות יוצר קולנוע, והתביישתי להיות יהודי"

חזית מעין זו תיפתח כאשר סמי יתקל בגילויים אנטישמיים אלימים. בבית הספר התיכון החדש שאליו הגיע יהפכו תלמידים בהירי עור ושיער את חייו לגיהינום מתמשך, ויחשפו במעשיהם את נפשם האפלה. סמי, המוצג בסרט כמי ששלם עם זהותו היהודית, לא מנסה לברוח מעימות, והתוצאות הכאובות והבלתי נמנעות ניכרות בחבורות שהוא צובר על פניו. את מפגע הבריונות הגויית הוא פותר, כצפוי, בעזרתה האדיבה של מצלמת הקולנוע. סרטי הקולנוע שהוא יוצר, עוד בזמן לימודיו, גואלים אותו מן השוליים החברתיים המצורעים וחושפים בפני חבריו את סגולותיו התרבותיות יקרות הערך. על נאמנותו למסורת אבותיו שומר סמי גם נוכח פיתוייה הנמרצים של בת השכן הנוצרייה עד מאוד. את חוסר יכולתה להבחין בין גישושים מיסיונרים לגיפופים רומנטיים הוא מקבל באהדה ובאירוניה, ואל ביתו היהודי הוא שב, בסופו של דבר, בשלום.

כשהבית מתפורר

אולם בניצחון זה אין די. את האתגר המשמעותי ביותר מספקת הטריטוריה הביתית. התא המשפחתי, שלחוסנו זקוק גיבור הסרט יותר מכול, מתפורר מעריכית מול עיניו. אם במעמד הדלקת החנוכיות מוצגת המשפחה כגוף מלוכד וחמים, נר איש, אישה וביתם, בהמשך מתברר כי כל אחד מבני הבית מעדיף נר דקיק משלו. האב, המתמסר לעבודתו ומצטיין בה, כופה על משפחתו מעברי דירה תכופים ומתקשה לראות ולספק את צרכיה הרגשיים של אשתו. נפשה הרומנטית והאמנותית הסוערת פוגמת ביכולתה לשמש עזר לבעלה ועוגן של יציבות לצאצאיה. סמי נאלץ לשמש כולא ברקים לחוסר יציבותה הרגשית ולצפות, מבלי יכולת להושיע, בהידרדרותה המתמשכת אל תהומות הדיכאון. ההתנהגות האגואיסטית של ההורים מחלחלת אל הדור הבא, ובהמשך תטיח בסמי אחותו שגם אותו, בדומה להוריו, שום דבר אינו מעניין מלבד עצמו.

על בסיס ניסיון העבר מנסה סמי שוב לאחות את הקרעים באמצעות הקולנוע. הוא מתעד את רגעי החסד של אמו באמצעות המצלמה שקנה אביו, מנציח רגע מואר שבו מחוללת האם מול עיניו העורגות של האב בניסיון נואש למנוע את התפשטותה של האפלה המשפחתית, אך ללא הועיל. מן השבר הזה אין ביכולתה של המצלמה להושיע. על התא המשפחתי נגזר להתפרק בשל הכוחות המנוגדים שפועלים בו."בבית הזה יש מאבק בין המדענים לאמנים", קובעת האם, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

קרוב משפחה רחוק שמגיע לביקור קצרצר וטעון, קובע באוזני סמי כי האמנות לעולם לא תוכל לדור בכפיפה אחת עם ערכי המשפחה, וכי המתח המובנה ביניהן עתיד לקרוע את ליבו לשניים. בשורת התיקון תגיע רק לקראת סוף הסרט. האב יתבונן בתמונת אשתו ובן זוגה החדש, ובלב שבור יעיד כי הוא עדיין אוהב אותה ובמובנים רבים שניהם ביחד למרות שכל אחד לחוד. בגלוי, טון מפויס עולה מן המכלול העלילתי. גם סרט זה, בדומה לסרטים קודמים של ספילברג, מבקש לחולל בצופיו תחושה של התרוממות רוח, זיכוך הנובע מן האמונה כי כל עקוב יכול, אם רק ירצה, להפוך למישור.

בסיפור חניכתו של סמי, הנחתם בצעדים הראשונים שהוא עושה בהוליווד ובעצה טובה שמעניק לו היוצר הנערץ עליו, קשה לצפות מבלי להיות מודע לזהותו של במאי הסרט. על אף השינוי בשם המשפחה, ספילברג מעניק לגיבורו כמה מקווי המתאר המובהקים של חייו שלו: מעברי הדירה התכופים בילדותו, ההתמודדות עם בריונות אנטישמית, הגירושין של הוריו והמשיכה אל הקולנוע כבר בגיל צעיר. לבן דמותו מעניק ספילברג את שמו האמצעי והעברי, "שמואל", ומתעל אל עלילת הסרט מספר לא מבוטל של אפיזודות שהוא סיפר עליהן בראיונות קודמים. דרכו של ספילברג אל ההצלחה הקולנועית אכן הייתה מהירה, אך גם לוותה בהתגברות על מכשולים חברתיים, משפחתיים ודתיים.

ניתן היה להתייחס אל "הפייבלמנים" כאל שחזור מאוחר של יוצר מצליח לכשלים שהיו מנת חלקו בראשית הדרך; יצירה שבה מבקש היוצר, מרום מעמדו, לחלוק עם מעריציו את סודות ההצלחה אשר הביאוהו עד הלום. אולם מוטיבציה שכזו נעדרת מן היצירה המוגמרת. הרגש המפעם בה אינו של סיפוק אישי, ומדושנות עונג נעדרת ממנה כליל. קשה להתעלם מרגש דומיננטי יותר המובלע בה: מועקה כבדה של אשמה, של הבנה מרה על אודות כל מה שיכול היה להיות והוחמץ.

טון עז זה משתלט על הסרט באחד מרגעיו המכוננים: סמי עומד לביים את סרטו הארוך הראשון, בהשתתפות חבריו לספסל הלימודים. זהו סרט מלחמה, שעלילתו שאובה מחוויותיו של אביו כלוחם במלחמת העולם השנייה. סמי מנסה לגרום לשחקן הראשי, המגלם בסרט את דמות המפקד, לתת ביטוי לנפשו הסוערת נוכח אובדן חייהם של רבים מפקודיו, ואולם שוד ושבר: לתפקיד לוהק הגולם השכבתי, וזה מתקשה לבטא רגש כלשהו, על אחת כמה וכמה תחושת עצב. במשך דקות ארוכות מסביר סמי לעלם אטום־המבט אובדן מהו. דבריו הנוכחים חודרים לבסוף את הערפל התודעתי, וגשמי ברכה רגשיים מתחילים לרדת.

"אני תמיד רציתי", סיפר ספילברג בראשית שנות התשעים, "שגם אצלנו יאירו אורות חג המולד בקדמת הבית, כדי שהוא לא ייראה כמו החור השחור של הגולגותא בשכונה שהיא כולה לא יהודית. הייתי מתחנן לפני אבא שלי 'אבא, בבקשה, בוא נדליק כמה אורות', והוא תמיד היה עונה 'בשום פנים ואופן. אנחנו יהודים!'"

"התביישתי להיות יהודי"

הכוח המניע את סרט הביכורים שבתוך הסרט הינו החיים שלא נחוו במלואם, ובדיעבד קשה שלא לחשוב שזהו גם המרכיב העומד בתשתית "הפייבלמנים". בדיקה חוזרת של יסודותיו האוטוביוגרפיים־כביכול, עשויה לאשש מחשבה זו. פער של ממש מתקיים בין האילוסטרציה שמציע ספילברג לחייו ובין מציאות חייו. לא אוטוביוגרפיה הוא מציע בסרטו האחרון, אלא סמי־אוטוביוגרפיה.

בניגוד לגיבורו, ספילברג הצעיר לא התלהב כל כך מחנוכה, ולאורות חג המולד הוא התקשה למצוא תחליף. "אני תמיד רציתי", סיפר בראשית שנות התשעים, "שגם אצלנו יאירו אורות חג המולד בקדמת הבית, כדי שהוא לא ייראה כמו החור השחור של הגולגותא (מקום צליבת ישו; י"ר) בשכונה שהיא כולה לא יהודית. הייתי מתחנן לפני אבא שלי 'אבא, בבקשה, בוא נדליק כמה אורות', והוא תמיד היה עונה 'בשום פנים ואופן. אנחנו יהודים!'"

גם מורשתו היהודית לא עוררה בו רוב נחת. בצעירותו, כך העיד, "מעולם לא הרגשתי בנוח עם עצמי כיוון שמעולם לא הרגשתי חלק מהרוב. הרגשתי כמו חייזר. רציתי להיות כמו כולם. רציתי להיות לא יהודי באותו הלהט שרציתי להיות יוצר קולנוע, והתביישתי להיות יהודי". הזהות היהודית עוררה בספילברג פחד ותיעוב. היא הייתה לא יותר מחטוטרת, ביטוי של זרות ממארת, חריגות חברתית אשר גרמה במישרין לחבטות שספג מידי חבריו שונאי היהודים.

שנים רבות לאחר שסיים את התיכון המשיך ספילברג לעסוק בצלקות הנפשיות שהותירה בו ההתנכלות האנטישמית, ובדבריו ניתן היה לשמוע עלבון מתמשך השונה בתכלית השינוי מהצלפותיו השנונות של סמי ב"הפייגלמנים" באויביו הערלים. יחסו של ספילברג אל המסורת היהודית השתנה רק שנים לאחר שסיים את הלימודים, הפך לבמאי מצליח והקים משפחה יהודית לתפארת, אבל בסרט הוא מוצג כמי שלא עזב אותה מעולם, לא באמת.

גם הדרך הסולידית שבה מוצג ב"הפייבלמנים" מעשה פרידתם של הורי הגיבור זה מזה, אינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו תיאר ספילברג בעבר את הטראומה המשפחתית. בראשית שנות השישים גירושים היו עדיין בגדר הכרעה זוגית לא שגרתית, וגירושים בתוך הקהילה היהודית המסורתית היו שכיחים אף פחות. פרימת הקשר המונוגמי חרצה בסטיבן הצעיר צלקות של ממש. במשך שנים ארוכות הוא הפגין יחס מנוכר כלפי אביו. בסרטיו משנות השמונים והתשעים הוא הציג גלריה לא מחמיאה במיוחד של דמויות הוריות לא מתפקדות: האב הנוכח־נפקד ("אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"), האב הנפקד לגמרי ("אי. טי"), ההורים הנפקדים לגמרי ("אימפריית השמש"), ההורים שלוקחים את בנם בלילה אל אמצע היער ונוטשים אותו שם ("A.I – אינטליגנציה מלאכותית").

האמת חשובה פחות

כעת, ממרחק השנים, שב ספילברג להתבונן במערכות היחסים המכוננות בין הורים לצאצאיהם, ומבטו מלא רוך וחמלה. מידת הדין של הבמאי הצעיר פינתה את מקומה לטובת ראייה מלאה ברחמים של יהודי המצוי עמוק בעשור השמיני של חייו. האמת כשלעצמה חשובה לו פחות, וההתרחשויות כשלעצמן הן לא יותר מחומר גלם הניתן ללישה ולעיצוב מחודש.

באופן מודע בחר ספילברג ב"הפייבלמנים" לערוך את חשבון חייו ולספר אותם לקהלו, ואולי גם לעצמו, לא מתוך נאמנות דוקומנטרית אלא מתוך רצון לדלות מהם את הערכים שלהם הוא מייחס חשיבות קיומית: אימוצה המחודש של המסורת היהודית, חשיבותם של הליכוד הפנים־משפחתי והדיאלוג הבין־דורי, ויכולתו של המדיום הקולנועי לסייע בשמירה על חיוניותם העל־זמנית. ב"הפייבלמנים" בוחר ספילברג לאמץ כלים הנראים כשאובים מעולמות הפילמותרפיה והביבליותרפיה: לעשות שימוש במדיום האמנותי כדי לעצב מחדש את מציאות חייו, לעבד אותם על מנת שלא לאבד אותם. הסרט הוא מעין "מציאות עודפת", גרסה נוספת ומתוקנת לחיים שבורים, המתוקנים באמצעות האמנות, מחלימים ומחליפים בזיכרון את האירועים המרעילים, את הזיכרונות שעדיף לשכוח.

ייתכן שהייתה זו הקורונה שהשיבה את ספילברג, כמו את כולנו, אל החיק המשפחתי וכפתה עליו אומדן מחודש של יתרונותיו וחסרונותיו. אולי היה זה כישלונם היחסי של סרטיו האחרונים שהוביל אותו לבחינה חוזרת של הדברים שעוד חשוב לו לומר. אולם נדמה כי שורש המוטיבציה שלו ליצור את הסרט נטוע בקרקע משפחתית. ב־2017 נפטרה לאה, אימו של ספילברג, בגיל 97. ב־2020 הלך לעולמו ארנולד, אביו, והוא בן 103. קשה שלא לחשוב כי הייתה זו פטירת הוריו שגרמה לו לרצות להעיר ולהאיר אותם באור אחר. בדומה לסמי, הבוחר בילדותו לתרגם חוויה טראומטית לסרט על מנת לשלוט בה, מעורר גם האיש המבוגר את דמותם וקולם של הוריו שאינם, ובאמצעות הסרט מקים אותם לתחייה.

יותר משמבקש יוצר "הפייבלמנים" להתמודד עם השלדים שבארון, הוא מבקש לקיים בהם את חזון העצמות היבשות. הוא מעלה מן האוב את הרגע שבו העניקו לו הוריו את מתנת הקולנוע, ולבני דמותם הוא קורא "הפייבלמנים": שילוב של "פייבל" ביידיש, כלומר "מאיר" (ע"ע "שרגא פייבל") ו־"Fable" – מעשייה. את היתמות הוא מבקש להפיג, כמו יהודי טוב, באמצעות סיפור שלא נגמר, סיפור היוצר מעגל של אור בתוך חשכת האובדן. גם הוא, בדומה לגיבורה של מעשייה חסידית ידועה, אינו יודע כיצד לשאת תפילה לוהטת ביער, אבל הוא יודע היטב לספר את הסיפור אודותיה. הסיפור בכלל, והסיפור הקולנועי בפרט, הופכים בידיו לחיסון כנגד המוות, והמצלמה לכלי נשק כנגד השכחה. מסרטו בוקעת האמונה כי יש ביכולתו של סרט הקולנוע לייצר סדר בעולם כאוטי ולהעניק למי שאינם עוד – חיי נצח. באמצעותו הם הופכים לסיפור. תודות לו הם יוכלו תמיד להוסיף ולחיות בסרט.

 

ד"ר יובל ריבלין הוא עמית מחקר במכון קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. ספרו "מברלין להוליווד" יראה אור בהוצאת מאגנס