בשנתיים וחצי האחרונות, מאז עבר לגור ביישוב מתת, פסיעה מגבול לבנון, הנרי דוד הפסיק כמעט להופיע בתיאטרון. המרחק, הפקקים והנסיעות הביאו אותו להתכנס ביישוב הקטנטן והצפוני. את הבמה החליף בצילומים לסדרות בחו"ל ואת הנסיעות לתל־אביב המיר בטיסות מנתב"ג. עכשיו יש לו סוף־סוף זמן להשקיע באשתו ובחמשת ילדיו הקטנים. רק לאחרונה הוא חזר מצילומים של חצי שנה בחו"ל, לסדרה ששמה עדיין נותר חסוי, ולפני שנה חזר מצילומי הסדרה "קרתגו" בקולומביה.
קרתגו, שעלתה לאחרונה בכאן 11 היא הפקת ענק המביאה את סיפורם הנשכח של לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י שגורשו למחנה מעצר מבודד באפריקה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ושהו בו לצד אסירים איטלקים ונאצים. "זו הייתה חוויה פנטסטית", מספר דוד, "אנשי ההפקה המקומית הקולומביאנית היו מדהימים, הם הרימו סט מושקע ומקצועי. היה תענוג לעבוד איתם, ושמחה גדולה לשחק עם צוות כל כך מקצועי".
"אנשי ההפקה המקומית הקולומביאנית היו מדהימים, הם הרימו סט מושקע ומקצועי. היה תענוג לעבוד איתם, ושמחה גדולה לשחק עם צוות כל כך מקצועי"
הוא משחק בסדרה את מני, איש לח"י שגורש לקרתגו, ומוצא את עצמו נלחם גם שם באחיו היהודים הכלואים לצידו. "הבחור הזה בכלא הרבה זמן, וכמו כולם שם הוא כבר לא ממש נורמלי. גם הסדרה הזו לא בדיוק דרמה ריאליסטית. חלק מהאסירים באמת פעלו נגד המשטר הבריטי וחלקם נמצאים שם בטעות. בסוף את הדרמה הזו מרכיבות כל הדמויות שנמצאות שם – השומרים הבריטים, האסירים הנאצים, והאסירים היהודים".
מדובר במחנה שבו באמצע מלחמת העולם השנייה, כלואים יהודים לצד נאצים. מטורף, לא?
"זה משוגע, זה מקום שבו גם נאצים וגם יהודים נמצאים במקום שווה, נאבקים פתאום מול משהו משותף".
את קרתגו יצרו וכתבו רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני, שנחשפו אל הסיפור לראשונה דרך אביהם של רשף וינץ, שהיה בעצמו אסיר במחנה. הסדרה מספרת את סיפורו של אליהו (אלייז'ה) לוי (אורי גוב בתפקיד הראשי), שחקן בתיאטרון המטאטא, שמגיע לקרתגו לאחר שהוא מואשם בשיתוף פעולה עם הבריטים. אך אליהו אינו חבר באף ארגון פוליטי והאידיאולוגיה שלו זרה לתקופה – הוא מאמין בהגשמה עצמית.
מה חשבת על המאבקים התוך־פנימיים היהודים במחנה?
"זה הסיפור של העם היהודי. גם בארץ, אנחנו לא תמיד מצליחים להסתדר אחד עם השני, אנחנו ממהרים לשנוא, לקלל, להדיח ולא יודעים לחיות בשלום כולנו יחד".
דוד (43), עלה לארץ ממוסקבה עם הוריו, זוג שחקנים שהכירו בלימודי המשחק. המשפחה עלתה ב־1990 כשהיה בן 11, ומאז הוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הישראליות שלו. מהימים שספג קללות גזעניות כילד ועד ההופעה שלו בהישרדות VIP לפני כשנה, שם אחרי שבמועצת השבט דיברו על גזענות, ועל כמה קשה להילחם בה, הוא ביקש להתוודות: "גם אני יכול להעיד על עצמי, באופן טבעי יש לי דחייה מבן אדם שהוא לא דומה לי ואני מרגיש פרימיטיבי בגלל זה. כולם פרימיטיביים, ורק מנסים להלביש על עצמם מסכות של אנשים נאורים. בואו נכיר בטבע המכוער שלנו וננסה לתקן אותו מאפס".
"אמרתי את זה במכוון", הוא אומר השבוע, תוך שהוא שוקל מילים. "כדי לעורר אנשים לבעיה שקיימת ואנחנו לא עושים איתה שום דבר. אנחנו נמצאים כאן יחד, ואנחנו שונאים אחד את השני בכביש ובמעברי חציה ובבחירות. אנחנו לא אוהבים אחד את השני וזו בעיה עמוקה, וכעם היהודי זה בלתי נסבל, כאן בישראל, שאנשים הגיעו לכאן לא כסתם מקום לקבל בו אזרחות, זה מקום שהוא אידיאה, רוח, צריכה להיות כאן הרבה אהבה בציון".
אבל בסוף אתה זה שהתבטאת נגד המזרחים.
"כבר כילד שמעתי אלפי פעמים את הביטויים 'רוסי מסריח', 'אבא שלך אלכוהוליסט'. אז אמרתי את הדבר הזה פעם אחת בשביל להציף את הגזענות שאנחנו חיים איתה עשרות שנים והיא רצח של החלום הציוני".
"עברנו למתת לפני שנתיים וחצי. זה אחד מהיישובים הפחות מפותחים ואני אוהב את זה מאוד, יש פה המון שקט והמון מקום לילדים להסתובב בצורה חופשית בלי פחד"
את תפיסת העולם שלו דוד תולה בפער שהתגלה לעיניו לאחר שעלה לארץ וספג את היחס הגזעני. "התכוננו לעלייה הזאת, ואני חלמתי על ישראל כעל מקום אגדה. ממוסקבה הקרה והמושלגת, שכולה מלאה בשנאה בין בני אדם, יחס קר ואכזרי ואלים, לא רק כלפי יהודים. ישראל הייתה נדמית אז כנווה מדבר, כילד הייתה לי תמונה פנטסטית של כל האזור הזה, זו החוויה שהייתה לי, הייתי בסוג של חלום כלפי הארץ, זה היה נראה כמשהו מאוד מיוחד".
הוריו הגיעו לארץ עם קבוצת חברים שהקימו את תיאטרון גשר, ודי מהר החלו לעבוד. גם דוד מצידו התחיל לשחק כבר בגיל 12, בהמשך למד במגמת תיאטרון והבין שזה ייעוד חייו. בגיל עשרים כבר עשה את צעדיו הראשונים בגשר כשחקן מחליף בהצגה "מוסקבה", ובהמשך מילא שם תפקידים נוספים. הוא התפרסם לראשונה אחרי ששיחק את זוריק ב"במרחק נגיעה", מיני סדרת דרמה ישראלית מ־2007. הסדרה שברה שיאי צפייה וב־2008 הפכה לסדרה הישראלית השנייה שנרכשה על ידי הרשת האמריקנית HBO, בעקבות הסדרה "בטיפול".
לדבריו, למרות ההצלחה והפרסום שהשיג הוא דווקא מעדיף להישאר נחבא אל הכלים. "אני חרד ממצבים כאלו, אבל לא נותן לעצמי ללכת לאיבוד, כל הפעולה שלי זה להתגונן ולהתרחק מתשומת לב כזאת. אני זוכר שזה היה משעשע, היה לי עצוב לאבד את האנונימיות שלי, כבר לא יכולתי ללכת ולהסתכל למעלה על הבניינים ברחוב שאני מכיר מילדות, אלא הסתכלתי למטה כדי לא לייצר קשר עין. כל הזמן הייתי צריך לדבר עם אנשים ולהגיב להם, זה שונה מאוד מאורח החיים שלי היום, כשאני במתת. לחצי מהאנשים כאן אין בכלל טלוויזיה וחלקם הגדול לא יודע מי אני בכלל".
ב־2011 קיבל דוד את התפקיד הראשי הראשון שלו בתיאטרון: דמות "התינוק" ב"יונה ונער" על פי מאיר שלו, בבימויו של יבגני אריה ז"ל, ומאוחר יותר שיחק תחתיו בתפקידים נוספים בגשר. "הוא היה מאוד תובעני. הוא ידע לקחת שחקן ולהכניס אותו למצב של כוננות, ריכוז טוטאלי והתמסרות. בהכשרתו הוא היה פסיכולוג, והיו לו כלים להשפיע על אנשים, ולצד זאת היה אמן, ואהבתי אותו. במקום מסוים הוא הזכיר לי את אבא שלי, שהיה גם הוא מאוד תובעני וקשוח".
החסך בדמות האב מלווה את דוד כל חייו. הוריו התגרשו בנעוריו, ואביו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 17. "הוא היה בן 38 כשנפטר, צעיר ממני, וזה השפיע על חיי בצורה משמעותית. לפני שהוא נפטר הוא היה סוג של א־לוהים בשבילי, כל החוויה של המוות שלו וההתעסקות שלי בזה, קירבו אותי לתובנות ולחוויות ותחושות ייחודיות".
העובדה שהבית שלך התפרק בגיל צעיר, ושאבא שלך נפטר, השפיעה על היותך כיום אבא מחובר לחמישה ילדים?
"בהחלט. חוויית הילדות שלי היא משהו לא מסופק, פספוס כלשהו. אולי כי הוריי היו שחקנים ועבדו כל הזמן, רציתי לעשות משהו אחר, ניסוי אנושי. כשרעיה נכנסה להיריון בפעם הראשונה גרנו בתל־אביב. הבנתי שאי אפשר לגדל שם משפחה, אז עברנו לפתח־תקווה. הבנו שאי אפשר לתת לילדים משהו מיוחד בעיר כל כך תובענית כמו תל־אביב, אבל המצב בפתח־תקווה לא באמת היה טוב יותר. לעבור למקום כמו מתת זה משהו שתמיד חלמתי עליו. עברנו לכאן לפני שנתיים וחצי וזה ממש כפר, יש פה מעט אנשים, זה אחד מהיישובים הפחות מפותחים ואני אוהב את זה מאוד, יש פה המון שקט והמון מקום לילדים להסתובב בצורה חופשית בלי פחד".
ואיך השינוי הזה?
"נפלא. זה מחייב אותי להיות יותר בבית, המיקום רחוק מכדי לנסוע מכאן להצגות בתל־אביב, אז אני מתמסר רק לצילומים לסדרות בצורה ממוקדת בזמן מסוים, ובשאר הזמן אני יכול לבלות עם הילדים, לראות אותם גדלים ולהיות נוכח בשבילם. אני רואה אותם גדלים תוך כדי שאנחנו נותנים להם חיבה ונוכחות, ויפה להסתכל על זה".
איך העברתם את תקופת הקורונה?
"הקורונה הייתה אקט א־לוהי על העולם. הרגשתי שיכול להיות שהעולם מנסה להגיד לנו משהו, אז בואו ננסה להקשיב. עזבנו באותו זמן את המרכז לטובת פתח־תקווה. חשבתי שהקורונה מציעה לנו אופציה להתחיל מחדש, ולעשות ריסטארט במיוחד לכל מה שקשור ליחסים בינינו. אני מרגיש שזה עשה לנו טוב במובן מסוים. לא יכולנו לדקור זה את זה. במצב שלנו כחברה אנחנו מסוכנים אחד לשני. רואים את זה באלימות שבכל מקום, במובן מסוים הריחוק היה טוב".
בתקופת הקורונה דוד עבד כשוליה לנגר, ועל אף שמדובר היה באילוץ פרנסה, הוא רואה את התקופה הזאת כהגשמת חלום. "רציתי כל חיי להיות שחקן, כי אני יכול בתפקיד הזה להיות רופא, וכלב וטייס וכן גם נגר, והנה עכשיו ניצלתי את ההזדמנות להיות נגר בפועל. אני לא באמת נגר, זה לא מושך אותי. תמיד הייתי שחקן וכנראה אהיה ככה תמיד".
מה התחביבים שלך?
"אני חי את התחביבים שלי. אני אוהב לשחק, אני אוהב ילדים אז יש לי ילדים, משפחה, שכוללת גם את אשתי כמובן. אני רואה סרטים כחלק מהעבודה שלי. אפשר להגיד שכל החיים שלי הם הובי. בני אדם נולדו לא בשביל לעבוד ל'דוד סם' או דוד אחר, אנחנו צריכים להשתפר במקומות מסוימים אבל לתת לעצמנו מקום וזמן למשהו שהוא נמצא מעל הזמן. ב'הישרדות' שאלו אותי – מה זה האמת מבחינתך, מה האמת שלך? אז אמרתי האמת היא שאנחנו חיים ואז מתים, זה לא נכנס בעריכה, אולי כאן זה כן ייכנס".
