האמת שלה: אתי אנקרי לא רואה בעיניים

אתי אנקרי לא מבזבזת מילים. אפשר כמעט לחוש את המחשבות מתרוצצות בתוכה, להבחין באישוניה הנעים במהירות לפני שהיא שולפת עוד משפט. חשוב לה להיות מדויקת. את סלון ביתה שבכפר־האורנים, המעוצב בסגנון צפתי עם המון תכלת בעיניים, מעטרת תמונה גדולה של החפץ חיים. "מילים הן דבר מאוד חשוב", היא אומרת, "הן האותיות של ה', והן קדושות. זו משימה לא פשוטה למצוא את הסדר הנכון שלהן כי הן מעבירות מידע, מגלות צופן. חשוב שתהיה להן השפעה טובה".

גם "יא אמנא" ("אמנו" – בתרגום מתוניסאית) האלבום האחרון שהוציאה לפני החגים, הוא בעצם מסע בעקבות מילים. האלבום מכיל שירים שעברו מאם לבת בתוניס, שאותם אספה וליקטה בהדרגה. על גב האלבום בחרה לכתוב: "בין הקוסקוס לדגים, בין המטבח לחדרים, בין השבת לחגים, בין אמא לסבתא – שזור חוט של דיבור פשוט עם מי שאמר והיה העולם, על מה שהיה, ועל מה שיש, ועל מה שנבקש".

"האלבום הזה הוא בעצם מסע שורשים שעשיתי כבת למשפחה תוניסאית", היא מספרת, "נסעתי לדרום, למושב שרשרת, שם מתגוררת קהילה תוניסאית גדולה. מצאתי שם נשים מבוגרות שמכירות את השירים האלה והקלטתי אותן. נברתי בקלטות שהיו אצל אמא שלי בבית והיא מאוד עזרה לי. נחשפתי להמון חומרים ומתוכם בחרתי מה שבחרתי. נעזרתי גם בספר של ד"ר מרים גז – אישה ממוצא תוניסאי שחקרה את השירה הזאת, שמכונה גם 'שירת הנביאים'".

"זה לא כל האלבום אבל חלק משמעותי ממנו. מדובר בשירת נשים שעברה מאם לבת בג'רבה שבתוניס ולא הכרתי אותה כל כך מהבית. נחשפתי אליה דרך אישה בשם דפנה בצלאל־חורב, שניגשה אליי אחרי אחת ההופעות שבהן שרתי משירי רבי יהודה הלוי, והיא אמרה שהיא רוצה להכיר לי את השירים האלה".

מה מייחד אותם?

"כולם סובבים סביב האמונה. יש שירים שקשורים למעגלי החיים של חתונה ובר מצווה ומתייחסים לפאר של החתן והכלה, למשמעות הזאת. אני חיפשתי גם מה המשמעות של חתונה בהיבט הרוחני, ובספרון שמתלווה לאלבום כתבתי על זה קצת יותר לעומק. יש שירים שמדברים על יוסף הצדיק, יש שירים על בית כנסת שנקרא 'אל־גריבה', שמיוחס לאיזו צדיקה שחיה במקום ונפטרה. היא העידה על עצמה שהיא גלגול של סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו. יש גם שירים שמדברים על הקשר בין החסיד לצדיק בצורה מאוד עממית ויהודית".

נשים מחברות שירים לנשים. נשמע די מתקדם לאותה תקופה, כמעט פמיניסטי.

"אני לא ממש יודעת, אבל את זה אני מגלה גם בתהליך התשובה, שהנשים היו מאוד עוצמתיות. הן בעצם עיקר הבית. עקרות בית מלשון עיקר, והן אלו שנתנו את הטון הפנימי שלו. כוחן היה באחדותן. הן היו מתאגדות יחד ושרות יחד וזה מאוד מזכיר לי את מה שפגשתי בעקבות תהליך התשובה. פתאום הכרתי את העולם הנשי התורני ואת מה שנקרא 'התוועדויות נשיות' – זה מאוד דומה. לנשים שחוברות יחד יש איזו עוצמה, כמובן בתנאי שהן לוקחות את החיבור למקום טוב, כי אפשר גם לקחת אותו למקום לא טוב. הן לוקחות אותו למקום של אמונה והעצמה ואת האנרגיה הזאת הן מביאות לתוך הבית".

והשירים האלה הם משהו שחווית גם בחיק המשפחה?

"האלבום עובר דרך חוויות רגשיות אישיות שמשתייכות למשהו גדול וכללי יותר. באלבום הזה עברתי תהליך של זיכוך. כמו בסיפור של רבי נחמן על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו. כמו לקחת כלי שנשכח שנים במגירה שכוחה, לגלות אותו, לצחצח אותו ולהשיבו למקומו בשולחן השבת. זה ההבדל הדק שבין עקר לעיקר שטמון במושג 'עקרת הבית'. זה בעצם למצוא שוב את בת המלך.

"אמנם אני עוסקת במוצא התוניסאי כי זה שייך אליי, אבל אני מאמינה שברור שזה שייך לכל עדה בעם ישראל. במסע הזה עברתי דרך איסוף של חלקים חסרים, איך האמא מחזיקה את כל הבית באמצעות המסורת והכיבוד של השבת והחגים. דרך הפעילות שלה לפני כל חג. יש דברים מאוד ברורים שהיא עושה".

כמו למשל?

"למשל בפסח, עם כל התכונה והירידה לפרטים. למרות שלא גדלתי בבית ממש דתי, עדיין היינו מסורתיים ואלו דברים שעוברים מדור לדור ונוצֽרים בתוכם המון כוח. אצלנו בליל הסדר היו שמים שולחן נמוך על הרצפה, עם כריות מסביב, וההסבה היא ממש הסבה. או כל העניין של שבת – למרות שזה כביכול פשוט, מה העניין בזה? נרות ופלטה והכול. אבל ברבות השנים הבנתי שמאכלי השבת, כשמייחדים אותם לשבת, יש בהם הרבה עוצמה. והיא יוצרת אצלך משהו שאת מטמיעה בתוך הזיכרון. רק כשהתעמקתי בחסידות ובקבלה מצאתי את הטעמים שיושבים בפנים, בעומק המנהגים, מה שלא ידעתי אז ורק הרגשתי".

את ההסבר לשינוי ביחס למסורת העדתית שלה היא שוטחת גם בספרון המתלווה לאלבום. "בגיל העשרה, מנהגים של מסורת עמוקה ובלתי מוסברת נתפסו בעיניי כתרבות שטחית", היא כותבת, "עד שמצאתי את ראשי מציץ מתוכם היישר לתוך המטבח של אמי".

יכול להיות שקצת התכחשת למנהגים האלה כי הושפעת מהשיח האשכנזי ששלט באותה תקופה?

"גדלתי בעולם חילוני. לא למדתי אמונה בבתי הספר. לא למדתי מסורת בבית הספר. למדתי היסטוריה כללית ותורה, אבל כמו שלומדים ספרות, לא כמו שלומדים תורה. הייתה הפרדה מוחלטת בין אמונה למה שכתוב. לי כילדה זה מאוד הפריע, כי הייתה לי אמונה. אני זוכרת שהיו לי המון ויכוחים על אמונה עם המורות והתלמידים. וכן, גם הייתה לי הרגשה שהמקום המזרחי שבאתי ממנו הוא נחות מהתרבות של האשכנזים. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את ההרגשה הזאת אבל היא הייתה. זה היה כל הזמן באוויר".

והפריחה המזרחית שיש עכשיו אולי נתנה לך את החשק לחזור ולחקור את המנהגים האלו שוב?

"כשבן אדם פרטי עושה תיקון הוא הולך בדרך, ויש לו כל מיני מקומות טובים וגם מעוכבים. בהתחלה, כשהמקומות מעוכבים, הוא מפנה אצבע מאשימה ותוהה למה זה הגיע אליו. אבל לאט־לאט, בתהליך ההתפתחות שלו, הוא מבין שזה היה ממש לטובה. ואני יותר ויותר מבינה שכל הסיבובים פה הם לטובה. זה לא מקרי שבשנים האחרונות כל העניין של משוררי תור הזהב מתגלה פתאום, זה לא סתם. יש כאן משהו מאוד עמוק – תרבות עמוקה שלא היה לה מקום כי לא היה מי שיכלו לקלוט ולהבין אותה, ועכשיו יש. היה צריך לעבור הרבה זמן עד שתהיה האוזן שמוכנה ויכולה ובשלה לקלוט אותה".

האמת שלה

22 שנה חלפו מאז החלה בתהליך החזרה בתשובה. היא נולדה בלוד, וגדלה בבית מסורתי "אבל באופן אישי שמרתי שבת. היו מנהגים שלא כל כך הבנתי ולא קיבלתי עליהם תשובות".

כשהייתה נערה חיפשה את הדרך לשלב בין העולמות. "הלכתי לעשות שבת בכפר חב"ד ומאוד התפעלתי ממה שחוויתי, והרגשתי שהתורה היא האמת ושצריך להתעמק בה. אבל אז התחלתי להיקרע בין שני העולמות ולא היה לי מדריך, הייתי לבד מול זה ומול השאלות. וביני לבין עצמי החלטתי החלטה גורלית. בדיעבד אני מבינה שעשיתי טעות, למרות שהכול לטובה. חשבתי אז שאני צריכה לבחור – או עולם חילוני או עולם דתי מאוד. המקום שאחזתי בו, מסורתי וקצת דתי, היה נראה לי שטחי מדי. הייתי לבושה כחילונית לגמרי – הולכת לים עם ביקיני ושורטס, אבל שמרתי שבת ולא הדלקתי אור ואש וראיתי סרט ערבי בטלוויזיה ביום שישי.

"חשבתי שמה שאני עושה זה לא טוב, שזה לא לפה ולא לשם. החלטתי להיות חילונית כי ראיתי שאני לא יכולה להיות לגמרי דתית, חששתי שזה יקרע אותי מהמשפחה. אמרתי לעצמי שאשמור את הדתיות שלי בתוכי ובחוץ אתנהג כחילונית. זו הייתה החלטה מרה. הדלקתי אור בשבת ושום דבר לא קרה, השמיים לא נפלו, אבל אני יודעת שזה שלא הרגשתי שמשהו קרה, זה מה שקרה. הרגש שלי קהה. וכשבן אדם עוזב מצווה אחת היא עוזבת גם אותו. וככה עזבתי עוד מצוות ונעשיתי חילונית גמורה".

אנקרי החלה את הקריירה המוזיקלית באמצע שנות השמונים, כשביצעה את שיריה הראשונים בפסטיבל ערד ובקדם אירוויזיון. בתחילת שנות התשעים פרצה לתודעה עם האלבום הראשון שלה, "רואה לך בעיניים", וסומנה כזמרת מבטיחה. פעמיים זכתה בתואר "זמרת השנה" ודווקא אז, כשנדמה היה כשהכול מסתדר והיא על הגל, היא הרגישה הכי חסרה.

"מה שקרה הוא שהאמנות הפכה לסוג של דת בשבילי. הקדשתי את כל חיי לשירה ולמשחק וחיפשתי שם את האמת. זה לא היה שקר לגמרי, זה היה כלי לבירור, ואחרי שהאלבום הראשון הצליח התחילה לנקר בי שאלה: הנה, קיבלת מה שרצית, וחשבת שזה יעשה אותך מאושרת, ואת לא מאושרת, אז איפה האמת? אחר כך נולד מיכאל בני בכורי. הסתכלתי עליו ורציתי לתת לו את האמת, אבל ראיתי שהיא לא אצלי ביד. זה מאוד כאב לי וביקשתי למצוא אותה בשבילו. ראיתי שיש לו אמא עצובה שלא יכולה לתת לו שמחה, כי השמחה נמצאת איפה שהאמת. התחלתי לחפש ודי מהר זה הביא אליי את ימימה (אביטל, רמ"ב). הלימודים אצלה התחילו להלביש אותי. התחלתי למצוא את הבגדים להתכסות בהם. אחרי שבע שנים היא נפטרה וזה היה מאוד קשה. היא הייתה לי כמו אמא רוחנית, זה היה כמו שצדיק עוזב את העולם, וזמן קצר אחרי זה התחלתי לשמור שבת".

בקרוב תחגוג 55, וגם היום, אחרי שהשתקעה עם בעלה השחקן דורון ליניק (שהיום עוסק בנגרות) בכפר־האורנים והם מגדלים שם את ארבעת ילדיהם, היא עדיין מנסה לחפש את הדיוק בחייה.

לפני שמונה שנים, בריאיון עם בן שלו ל"עכבר העיר", היא נשאלה אם בעתיד תפסיק להופיע לפני גברים. "מוזר שדווקא התקשורת החילונית מתעסקת בזה כל הזמן", ענתה אז, "יש אנשים שלא קונים כרטיסים כי הם חושבים שההופעות הן רק לנשים. כדאי שהם יֵדעו שאני לא במדרגה הזאת". אבל לאחרונה חל שינוי במדיניות, כאשר לפני כמה חודשים החלה להופיע רק בפני נשים.

"הסתכלתי על זה הרבה זמן", היא מסבירה את ההחלטה, "התחיל להפריע לי שאני מופיעה בפני גברים, הרגשתי לא מדויקת, אבל לא הייתי מספיק בשלה לזה. מדובר במעבר מאוד לא פשוט שכרוך בהמון ויתורים. יום אחד הייתי בהופעה ויש סיפור שאני נוהגת לספר בפאוזות בין השירים. זה סיפור על צדיק צולע שידע מי בת הזוג שלו משמיים והיא לא רצתה אותו כי הוא היה נכה. ואז הוא מספר לה שפעם, כשהם היו נשמה אחת, היא זו שהייתה אמורה להיות הצולעת והוא ביקש מה' לקחת את הנכות שלה על עצמו, וכך היא מסכימה להתחתן איתו.

"הסיפור הזה עולה בהופעה בכל מיני וריאציות, וכשסיפרתי אותו באותו ערב על הבמה התחילה להתפתח ביניהם שיחה. סיפרתי שהיא שואלת אותו איך הוא רואה את הבית היהודי שלהם ואז הוא מסתכל עליה ואומר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'. עדיין לא אמרתי את המשפט הזה, אבל זה מה שעלה לי באותו רגע לראש. ראיתי אותו. ופתאום תקפה אותי בושה גדולה. הסתכלתי על הקהל ולא אמרתי את המשפט, כי הרגשתי שאם אני אומרת אותו כולם רואים שאני עוברת משהו חזק עכשיו. אז אמרתי משפט אחר, אבל באותו רגע הרגשתי שהמשפט הזה נכנס אליי לעומק ואני מקבלת איזו הכרה שאני צריכה להיכנס קצת פנימה. שם הבנתי שהגיע הזמן, ועכשיו רק צריך לראות איך עושים את זה".

פרשנות חדשה

השיחה בינינו מתקיימת בעיצומו של הפולמוס הציבורי שהתפתח בנושא "שמירת העיניים", לאחר שהזמר יונתן רזאל בחר לכסות את עיניו בהופעה מול נשים שהתחילו לרקוד באופן ספונטני. אנקרי, שכאמור מקפידה מאוד על מילותיה, מתייחסת לנושא בזהירות.
"הבעיה בכל השיח הציבורי היא שהוא תמיד מכוון למכנה המשותף הכי נמוך. כל אחד זורק את הדעה שלו, ואנחנו שייכים לכלל, ובתוך הכלל יש המון פרטים. אני מאמינה שהוא בסך הכול ביקש להגן על עצמו ולא רצה לעשות רע לאף אחד. יש עניין שיהודי ישמור על מה שהעיניים שלו רואות, יש עבודה כזאת, ואי אפשר להסביר אותה למי שלא מבין את העבודה הזאת. הוא בטח לא רצה לפגוע".

כשהחלטת להופיע רק בפני נשים, היו גברים שהתאכזבו?

"אני מאמינה שכן. יש ביקורות. אבל לכל בחירה שנעשה תמיד יהיו קולות שיתנגדו. צריך להבין שאנחנו נמצאים בעולם חברתי, ואחד האתגרים שעומדים בפני אדם שרוצה להתפתח זה שההתפתחות שלו לא תמצא חן בעיני אי־אלו אנשים, והוא צריך לבחור. עצם המושג בחירה מביא אותנו בפני מצב שיש מרובה ואתה צריך לבחור מתוכו חלק, ואז זה אומר שוויתרת על חלק. ככל שאדם הופך להיות יותר מתוחם ומבורר, הוא גם הופך להיות פחות מקובל. אין מה לעשות, זה ככה, וזה טבעי".

יש לך דיון עם עצמך על הקול שלך, ואם את עושה איתו את מה שצריך לעשות?

"הדרך שלי באמנות היא דרך מאוד אישית. תמיד הייתה. תמיד השתמשתי בשירה ככלי ששייך להתפתחות הפנימית שלי ומסייע לה. תמיד היו לי התלבטויות, תמיד היו לי שאלות. האם אני עושה את הדבר הנכון, האם אני במקום הנכון, האם אני עושה את השירות הנכון עם הכלי הזה שיש לי. גם השירים שכתבתי, ברובם, הם שירים של חיפוש, של מחשבה, של רגש. זאת הדרך שלי. עם השנים היא התגלתה באופן ברור יותר בתוך המצוות והתורה".

את עדיין מבצעת את השירים מפעם?

"את 'רואה לך בעיניים' אני כן מבצעת. אני עדיין מחפשת את הניצוצות בשיר הזה, כי הרבה אנשים אוהבים אותו, ואני גם מוצאת. אני עושה לו הרבה פעמים חיבור לשיר 'צמאה לך נפשי'. שניהם יושבים על אותו סולם, וזה עובד יפה. אבל יש שירים שאני כבר לא מבצעת, ואם אני מבצעת זה בעיקר בגלל שיש להם מנגינה יפה, ואז אני פשוט כותבת להם מילים אחרות. למשל לוליטה, אני לא אוהבת לבצע אותו, אבל יש לשיר הזה מנגינה נפלאה בעיניי, ולפעמים אני פשוט מאלתרת עליו מילים אחרות, נותנת לו פרשנות דקה יותר. מספרת על נשמה שירדה לעולם ומתבלבלת בין אהבה לתשוקה, לא יודעת מה זו באמת אהבה. היא מתבלבלת בין יופי ליופי ולא יודעת מה זה באמת יופי, שזה לא חיצוני. אני נותנת לה כל מיני פרשנויות שמתאימות לי, אבל זה עדיין לא קבע את מקומו".

למשש את האמונה

אנקרי היא חלק מהגל הגדול של החזרה בתשובה שפקד מוזיקאים ואמנים רבים בתל־אביב בשנות התשעים, דוגמת שולי רנד, נועה ירון־דיין, דין דין אביב ואחרים.

יש לך הסבר למה זה קרה דווקא שם, ודווקא לכם?

"יש לזה הסבר רוחני. הבעל שם טוב אומר שעולם הניגון ועולם התשובה מאוד־מאוד קרובים, ושיש כאלה שלא עושים את הקפיצה. האדמו"ר הזקן ר' זלמן שניאור הגדיל ואמר שעולם הניגון הוא עולם התשובה. כנראה שאנשים שעוסקים בניגון מתקרבים בעצם לעולם התשובה".

נשארת בקשר עם החברים מפעם?

"אני לא כל־כך עושה את ההבדל. מה זה חבר? בעולם הקבלה אומרים שיש תיאום, יש דמיון בין שני חלקים וזה עושה אותם קרובים. אז זה ככה גם עם חברים ואנשים – בדרך כלל כשיש דמיון ביניהם, אותם התחומים מעניינים אותם, ואז הם נשארים קרובים. אבל יש גם מצב שאנחנו לומדים בתורה שאם אדם לוקח את מידת השלום ושם אותה מעל לכל המידות, הוא מוצא קרבה גם לאנשים שכביכול לא דומים לו".

היא עדיין ממשיכה לעשות שיתופי פעולה גם עם אמנים חילונים. לאחרונה אירחה בהופעה את קורין אלאל. "קורין היא בן אדם נפלא", היא אומרת, "גם היא תוניסאית, והיא אדם מאוד חם, וכשהיא שרה איתי שיר בערבית ממש התחברתי ולמדתי את השורשים שלה. כולנו בעם ישראל חלקים של אותה כלליות ונשמה. כשאני יוצרת קשר עם זמרת, לא משנה הלבוש. מה שמשנה הוא שהנשמות נפגשות. עם כל זמרת שאני מופיעה אני לוקחת כשיעור – מה אני הולכת ללמוד איתה וממנה על עצמי".

שמרת את התמונות שלך מהתקופה החילונית?

"יש אצל אמא שלי הרבה תמונות. גם אצלי יש, לא זרקתי. יש תמונות שאני מופיעה בהן עם שורטס ואז אני מציירת עליהן שמלה".

בחרת לגור בכפר־האורנים, יישוב לא דתי. זה היה מכוון?

"כשבאנו לגור כאן הייתי ממש בתחילת התשובה, אני חושבת שזאת הסיבה כביכול. הקב"ה הביא אותנו למקום. את חושבת שאת בוחרת אבל בעצם נבחרת".

ולא קורץ לך לעבור ליישוב דתי?

"יש לנו כאן בית כנסת עם מניין בשבת וגם בבוקר. בעלי לומד גמרא כל בוקר בבית הכנסת עם רב היישוב. יש פה קהילה דתית קטנה ונעים לנו פה".

מה קורה כשזה מגיע לגידול הילדים? הרבה חוזרים בתשובה מדברים על הקושי במציאת חינוך לילדיהם, שהם קצת נופלים בין הכיסאות.

"אמנם עשיתי תהליך של תשובה, אבל הילדים שלי, כל אחד בנפרד, צריך לעשות את המסע שלו. ניסינו לתת הכי טוב שיכולנו, בכל פעם איפה שאנחנו נמצאים, בהכרה שלנו ובהבנה שלנו ובמה שאנחנו יכולים לתת, והם כרגע עושים את הדרך שלהם. אני מעדיפה לא להגדיר אותם".

מה הכי חסר לך בעולם החילוני? למה את הכי מתגעגעת?

"לפעמים אני מתגעגעת ללכת יחפה בים. אני עושה את זה היום עם גרביים שקופים, כן. יש געגועים לדברים שקשורים בחופש של הגוף. לפזר את השיער ברוח למשל. אבל המצוות, מה שהן עושות – הן מכסות את האדם מהעולם הזה. פעם חזרתי עם חברה מאומן. הסתכלתי עלינו בשדה התעופה – שתינו היינו עם כיסוי ראש ושכבות בגדים על הגוף, הרבה בד. הסתכלתי מסביב וראיתי אנשים שלובשים קצת בד ושיער נוצץ, ולרגע הבליחה לי הבנה שהמצוות פשוט מסתירות אותנו מהעולם. שאנחנו שונים בעולם".

וזו הרגשה טובה או חונקת?

"אמונה היא דבר שצריך למשש אותו כל יום מחדש, בדיוק כמו שצריך לאכול. כשאני מרגישה שהמצוות חונקות אותי אני מבינה שאני צריכה לבדוק מה שלום האמונה שלי".