יום רביעי שעבר, מרכז קהילתי "בית הופמן" באזור הקטמונים בירושלים, שבע וחצי בערב. בעוד שעה וחצי יחל משחק חצי הגמר במונדיאל 2022, בין מרוקו לצרפת. אירועים רבים ברחבי העולם בוטלו הערב, מתוך הנחה שרבים יעדיפו לצפות במונדיאל. אבל הקבוצה שמגיעה לכאן מדי שבוע כדי ללמוד ולשיר פיוטים עתיקים, לא מאכזבת. כ־15 גברים ונשים מתייצבים למפגש הקבוע. מספרם של הנשים גבוה באופן משמעותי, אבל זה המצב בכל ימות השנה, לא רק בימי מונדיאל.
- כשכולם טומנים בחנוכייה פתקים חמודים, אני חושבת על בקשה אחת בלבד
- על איזה נס לגיטימי לקבוע חג? חנוכה מזווית קצת אחרת
- "סעיף הנכד": למה יהדות ארה"ב מתנגדת לביטולו אם הוא לא משפיע עליה?
אורחת מיוחדת מצטרפת הערב למפגש: ד"ר דפנה דורי, שתלמד את הנוכחים כמה פיוטים ממסורת הפיוט העיראקית, ולפני כן תיתן גם הרצאה קצרה על המסורת הספציפית הזו ומאפייניה. מנגינות בעלות נטייה דיכאונית, למשל, עד שעל ניגון מסוים, שנשמע גם הוא דיכאוני בעליל, היא מציינת כי "זה דווקא אחד השירים השמחים". רוב חברי הקבוצה משתתפים בה כבר שנים ארוכות. הם מכירים זה את זה היטב, ומתעדכנים בחדשות ההדדיות: מי חולה, מי חוגג שמחה משפחתית, ומי זקוק לעזרה. אחת המשתתפות לוחשת לי שהיא דווקא די משתעממת הערב. מלכתחילה, היא מספרת, "מה שהביא אותי לקבוצה היו געגועים לשירת הבקשות ששמעתי בילדותי. במפגשים שבהם שרנו שירת הבקשות התרגשתי מאוד, היום הרבה פחות".
הקבוצה שבה מדובר משתייכת לארגון "קהילות שרות", שחגג השבוע עשרים שנה לקיומו בערב חגיגי ב"בית העם" בירושלים. הארגון נוסד כדי להפגיש עם עולם הפיוט את כל מי שמעוניין בכך, לא רק במופעים מתוקשרים של מיטב זמרי הרוק אלא באופן שוטף. כיום פועלות 12 קבוצות של הארגון, במקומות שונים ברחבי הארץ. רובן דומות יחסית לקבוצה שפגשתי בירושלים: משתתפים מבוגרים, רובם מזרחים, שהחיבור שלהם לפיוט נעוץ הרחק במחוזות ילדותם. רובם גדלו על העולם הזה, ובשנותיהם המאוחרות, אחרי שהשלימו את שלב גידול הילדים, חלקם אף בפנסיה, הם מבקשים לחזור אל הניגונים שליוו את ילדותם.
אהרן יהודה, משתתף בקהילות שרות: "לאחרונה גיליתי ליד הבית את בית הכנסת 'עוזר דלים', בסגנון כורדי־ירושלמי. יש שם אווירה משפחתית שאני מאוד אוהב, והרגשתי לא נעים שאני לא מכיר את המנגינות. אז באתי לפה כדי ללמוד, והיום אני ממש משתלב בשירה"
לצד הקהל הזה, הארגון ומייסדו, יוסי אוחנה, שממשיך להיות הרוח החיה בו גם כיום, מחפשים להגיע דווקא אל הצעירים, ולאו דווקא המזרחים שביניהם; להקים בחברה הישראלית דור חדש של אוהבי פיוטים, כדי שהמורשת התרבותית הזו לא תלך לאיבוד. שלוש מתוך 12 הקבוצות, גאה אוחנה לספר, הן קבוצות של צעירים, בתל־אביב מדובר אף בקבוצה שרובה חילונים, וקבוצת צעירים רביעית מתארגנת ממש בימים אלה.
לא רק ברי סחרוף
מיזם "קהילות שרות" הוא חלק מרנסנס כללי שעובר בשני העשורים האחרונים על עולם הפיוט, שהוא למעשה עולמה של שירת הקודש היהודית. הרנסנס הזה כולל סדרה של מופעים ודיסקים מתוקשרים של כמה מכוכבי הרוק הישראלי; השניים הבולטים בהקשר הזה הם ברי סחרוף, שהפיק מופע ודיסק שלם מפיוטי ר' שלמה אבן־גבירול, ואתי אנקרי, שעשתה גם היא מופע ודיסק משירי ר' יהודה הלוי. מלבדם היו שם גם דמויות כמו אהוד בנאי, אביתר בנאי, ערן צור ועוד רבים אחרים, ששרו ממיטב שירי הקודש של המסורת היהודית, במיוחד זו של "תור הזהב" של יהדות ספרד, במאות 15-11 לספירה.
"קהילות שרות", שהייתה גם אחד מביטוייו הראשונים של הגל הזה וגם אחד ממאיציו, קמה כדי להביא את הבשורה לכל רחבי הארץ. כיום פועלות כאמור 12 קבוצות כאלה, ובמשך השנים היו גם מספרים גדולים יותר של קבוצות שפעלו בו־זמנית. ייתכן אפוא שהטרנד נמצא כבר אחרי שיאו.
במהלך השנה נפגשים המשתתפים עם כמה מסורות פיוט, שלכל אחת מהן מוקדשים כמה מפגשים: המסורת העיראקית, המרוקאית, התימנית, החלבית, וזו המכונה ספרדית־ירושלמית, כלומר של היישוב הירושלמי הספרדי הישן. מסורת זו הייתה בעבר טורקית בעיקרה,וכיום היא מושפעת יותר מהמסורת החלבית, שהפכה לדומיננטית בירושלים מאז העלייה הגדולה מסוריה אחרי קום המדינה, והפיכת בית הכנסת עדס בנחלאות למוקד המסורת הירושלמית. פה ושם ילמדו גם כמה פיוטים אשכנזיים, אבל ברור שהם לא העיקר וגם לא מוקד המשיכה העיקרי.
המשתתפים לא רק טורחים להגיע למפגשים, אלא גם משלמים עליהם (דמי ההשתתפות העכשוויים הם 1,800 שקלים בעבור 28 מפגשים לאורך השנה; התשלום נדרש כדי לממן את האולם, המנחים והמרצים האורחים). מה גורם להם לעשות זאת?
אמירה פרלוב, שמגיעה כבר 12 שנה מדי שבוע מכפר אדומים לשכונת גוננים בירושלים, אומרת שאף שגדלה בבית מרוקאי, זו לא התרבות שהיא הכירה בילדותה ושהיא מתרפקת עליה כיום. היא באה כדי להשלים חוסרים: "יש בקבוצה כאלה שבאים בגלל הגעגוע, אבל בבית שלי דווקא מאוד רצו להשתלב בישראליות", היא מספרת. "בכל זאת, פה ושם שמעתי את הפיוטים, והרגשתי שיש לזה הדהוד בביוגרפיה שלי, ואני רוצה להכיר את התרבות הזו יותר לעומק. חוץ מזה, מדובר במוזיקה שחודרת לכל העצמות, משהו מסוג 'כל עצמותי תאמרנה שירה'. מבחינתי יש בזה גם משהו שפותח אותי לתרבות הערבית, ובעיקר למוזיקה הערבית, שאנחנו בעצם מוקפים בה אבל מתכחשים לזה".
אהרן יהודה מגיע עם אשתו מדי שבוע כבר ארבע שנים ("בשנות הקורונה החמצנו הרבה מפגשים", הוא מציין), ממניעים דומים: "כגמלאים אנחנו מחפשים תכנים שימלאו את חיינו, וגילינו שהקבוצה הזו פועלת קרוב לבית שלנו. אבל מעבר לזה, למרות זהותנו המזרחית קשה לומר שגדלנו על התרבות הזו. ההורים שלי הגיעו לפה צעירים והתחתנו בגיל 16, הם היו עסוקים מעל הראש בדאגות הקיום, ולי לא הייתה הזדמנות ללמוד את התרבות הזו.
"רק לאחרונה גיליתי ליד הבית שלי את בית הכנסת 'עוזר דלים', שמתפללים בו בסגנון כורדי־ירושלמי. יש שם אווירה קהילתית ומשפחתית שאני מאוד אוהב, והרגשתי לא נעים שאני לא מכיר את המנגינות. אז באתי לפה כדי ללמוד, והיום אני כבר ממש משתלב בשירה. אחד הדברים שתמיד משכו אותי לבית הכנסת הייתה 'שירת הבקשות', אבל אף פעם לא הכרתי את התפילה. ופה הייתה לי הזדמנות להכיר את הפיוטים".
שמונה ימים באוטובוס
יוסי אוחנה הוא כאמור האיש שמאחורי "קהילות שרות". בלעדיו היוזמה לא הייתה באה לעולם, ובוודאי לא מחזיקה מעמד במשך שני עשורים. הרעיון הזה נבט אצל אוחנה, בן 65 כיום, אחרי מסלול ארוך של טלטלות זהות. הוא נולד בכפר קטן ליד מרקש שבמרוקו, וכשהיה בן שש עלתה משפחתו לארץ.
"שלחו אותנו למושבה גבעת־עדה", הוא מספר. "למה דווקא שם? אני מניח שזה קשור לכך שהיה שם מחסור בידיים עובדות בחקלאות. אנחנו מאוד לא התלהבנו מהעניין, כי ההורים שלי בעיקר רצו לגור ליד הקרובים שלהם, אלה שהגיעו לארץ קודם ויכלו לעזור להם להיקלט. לאימא היו קרובים בירוחם, לאבא בחיפה, וגבעת עדה לא ממש קרובה לאף אחד מהם. במשך שמונה ימים הם סירבו לרדת מהאוטובוס שהביא אותם למושבה. בסוף אילצו אותם לרדת אחרי שלקחו כמה מהצעירים למעצר בתחנת המשטרה. קבוצה אחרת שבאה אחרינו החזיקה מעמד במשך שלושה שבועות, אבל בסוף גם הם ירדו מהאוטובוס, וטוב שכך, כי כמה מהאנשים בקבוצה ההיא הפכו להיות החברים הכי טובים שלנו.
"היו כלפינו הרבה גילויי גזענות", זוכר אוחנה. "את אבא שלי אף אחד לא שאל מה הוא יודע או רוצה לעשות, שלחו אותו לעבודת כפיים במפעל תע"ל (תעשיות עץ לבוד) בקיבוץ משמרות. למעשה, כל הגברים במושבה עבדו או בתע"ל, או במפעל צמיגי אליאנס בחדרה, או בחקלאות. גם אנחנו, הילדים, התחרינו בתור תיכוניסטים על מקומות בבציר הענבים ביישובים באזור. היו לי כמה מורים טובים שאהבו אותי, אבל עוד ביסודי הייתה לי גם מנהלת גזענית, שבכל פעם שהצלחתי בבחינה הייתה טורחת להגיד לי: לא יכול להיות שזו בחינה שאתה כתבת. בסופו של דבר גם הפנו אותי לא לתיכון עיוני, אלא ללימודי מסגֵרות.
"האמת היא שבאותם ימים לא רק שלא התקוממתי", ממשיך אוחנה. "להפך, הייתי בטוח שהישראליות האשכנזית היא המודל שצריך לשאוף אליו. הייתי חולם איך אני מתעורר בבוקר עם זהות אשכנזית. בגיל 19, למרבה הבושה, אפילו שיניתי את שם המשפחה מאוחנה לחֵץ". אוחנה מתעכב דקות ארוכות לפני שהוא חושף את פריט המידע הזה, מודה שהוא מתבייש בו: "עד היום רק לאשתי סיפרתי את השם שאליו שיניתי.
"בצבא דווקא היה לי מזל. למרות שלא ידעתי אנגלית, שלחו אותי להיות נציג של חיל האוויר ביחידה 8200, תפקיד שמצריך הרבה אנגלית. נתנו בי אמון שאיכשהו אסתדר. הייתי קצין בקבע, ובסך הכול שירתי בצבא כשש שנים. אחרי שהשתחררתי הבנתי שאם אני רוצה לעשות משהו משמעותי אני חייב ללמוד באוניברסיטה, אבל אפילו למכינה האקדמית לא רצו לקבל אותי, כי לא היה לי מספיק ידע באנגלית. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שייתנו לי להתחיל, ואני אעשה את המאמץ להתקדם".
לימודי מדע המדינה לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית, הפגישו את אוחנה בין השאר עם רעיונות הרב־תרבותיות. "זה פתח לי את הראש להבין את הטעות שעשיתי בוויתור על הזהות שלי", הוא אומר. במקביל ללימודים שימש אוחנה כסגן מנהל של שלוחת האוניברסיטה העברית של "הלל", הארגון העולמי לסטודנטים יהודים. שם החל לטפח פרויקטים של זהות מזרחית ובהם מפגשים עם משוררים מזרחיים כמו ארז ביטון ושמעון בלס, וגם פיוטים.
מרחוב שינקין לירוחם
הרגע שבו הבין אוחנה את עוצמתו התרבותית של הפיוט, התרחש כאשר אחיו הציע לו להצטרף אליו למופע פיוטים שהתקיים באמפי קיסריה. "תמיד נטיתי לזלזל בפיוטים, וגם באהבה של אחי לפיוטים", הוא מודה. "כשהוא היה שר בבית אום כולתום, הייתי מציע לו לעבור לפול מקרטני. כשהוא הציע לי לבוא איתו למופע פיוטים בקיסריה, לא האמנתי שמישהו בכלל יגיע לאירוע הזה, אבל הסכמתי לבוא. כשנכנסנו לאמפי נדהמתי לגלות תפוסה מלאה, עם אנשים מכל הגילים ומכל העדות".
אחרי הפקיד שמילא בשלוחת הלל בירושלים, נבחר אוחנה לכהן כסמנכ"ל הלל באוניברסיטת ברקלי שבארה"ב, אחד הקמפוסים הרדיקליים בעולם המערבי: "גם שם ביקשתי לטפח את הזהות המזרחית, ולשמחתי נתקלתי ביוזמה של צעירים יהודים שביקשו להקים להקת פיוטים. קראנו לה 'זעתר'. הם, ובמיוחד מנהיג הלהקה ג'ון ארליך, לימדו אותי הרבה דברים שלא ידעתי על עולם הפיוטים. ג'ון היה בצעירותו כמה שנים בארץ, והכיר פה מסורות של פיוטים שאני בעצמי לא הכרתי".
עם שובו לארץ, ב־1998, המשיך אוחנה בכמה פרויקטים חברתיים, כמו קידום החינוך ליוצאי אתיופיה במסגרת ארגון שתי"ל של הקרן החדשה לישראל, וכן ניהול פרויקט שיזם חברו פרופ' מאיר בוזגלו – קידום לימודי מתמטיקה בפריפריה. כבר בפעילות הזו שילבו בוזגלו ואוחנה את הפיוטים יחד עם לימודי המתמטיקה, ובמקביל רקם אוחנה את חלומו ליצור רשת קהילות ברחבי הארץ שישירו פיוטים.
ההתחלה הייתה בירושלים כמובן, עם קבוצה של חברים אוהבי פיוטים, כדוגמת מימון (מני) כהן, יאיר הראל, רוני איש־רן ודוד מנחם. משם המשיכה היוזמה למקומות נוספים.
אגב, אוחנה מודה במבוכה שגם ארגון "קהילות שרות" התחיל בהתבטלות מסוימת בפני התרבות האשכנזית: "פתחנו את הקבוצה הראשונה במרכז תרבות־עמים ברחוב עמק רפאים בירושלים, ואת הקבוצה השנייה ברחוב שינקין בתל־אביב, מתוך רצון שלא לשייך את הפיוטים רק למזרחים אלא להכיר את העולם הזה דווקא למיינסטרים הישראלי. רק מאוחר יותר פתחנו קבוצות גם בריכוזי פריפריה, כמו מעלות וירוחם, ששם נמצא הקהל היותר טבעי לתרבות הזו. יחד עם זה, עד היום אנחנו מקפידים שלא לפרסם את הפעילות דווקא בריכוזים של בתי כנסת, אלא במודעות רשת שפונות לקהל הרחב".
לצד המפגשים השבועיים, מתקיימים במהלך השנה אירועים ייחודיים נוספים. אחת לשנה, מספר אוחנה, מתקיימת "שבת פיוטים", שמפגישה חברים מכל הקבוצות בארץ לשבת שכולה פיוטים. מלבד זאת, כל קבוצה מקיימת מופע סיום שנתי, שבו היא מופיעה עם הפיוטים שלמדה במשך השנה. במהלך השנים אף נערכו כמה טיולים מוזיקליים למרוקו (ארצות אחרות שהיו בית למסורות פיוט, כדוגמת עיראק, סוריה ותימן, לא ממש זמינות לסיורים דומים). "תרבות הפיוטים במרוקו נשענת על הרבה מסורות מוזיקליות", מציין אוחנה. "ישנה המסורת הברברית, המסורת האנדלוסית, למשפחת אבוחצירא יש מסורת משלה. בטיול שלנו סיירנו במקומות שונים ברחבי מרוקו, ונפגשנו עם מסורות מוזיקליות שונות".
הפעילות של "קהילות שרות" הצמיחהגם יוזמות נוספות בתחום הפיוט. לדברי אוחנה, אתר האינטרנט הידוע "הזמנה לפיוט", המוקדש לתחום ומכיל אוצרות ידע והקלטות של פיוטים רבים במגוון סגנונות, התחיל להתגלגל במפגשים של קהילות שרות, בשיחות בינו ובין החלוצים שהצטרפו אליו ובהם יאיר הראל ודוד מנחם – בעצמו אחיין של אחד מגדולי הפייטנים החיים כיום, ר' משה חבושה.
"במפגשים האלה גלגלנו את הרעיון של אתר שיוקדש לפיוט", נזכר אוחנה. "את ההצעה הראשונית אני ניסחתי. אגב, למרות שמשה חבושה הוא יוצא עיראק, הוא פחות הכיר את המסורת העיראקית כי הוא גדל על המסורת הספרדית־ירושלמית, שדי בלעה את רוב המסורות האחרות. האחיין שלו, דוד מנחם, שלמד את המסורת העיראקית ישירות מהסבא, הוא שלימד את חבושה את הפיוטים האלה".
פרסים ואותות הוקרה
בעשור הראשון לקיומה נתמכה יוזמת קהילות שרות בידי קרן אבי חי, שהמשאבים הגדולים שעמדו לרשותה הספיקו להעמיד על רגליהם גופים רבים של התחדשות יהודית. אבל כעבור כעשור החלה הקרן להפסיק את תמיכותיה, מתוך עיקרון שקבע מייסד הקרן, זלמן ברנשטיין, ולפיו הקרן לא תפעל לנצח אלא תחדל להתקיים בסוף 2019, ותמיכותיה יתחילו להצטמצם בתהליך הדרגתי כמה שנים קודם. מוסדות רבים לא הצליחו לעבור את המשבר של הפסקת המימון מאבי חי.
אוחנה, לזכותו ייאמר, הצליח. "זו בהחלט הייתה תקופה קשה", הוא מציין, "אבל בסוף הצלחנו לזכות במקורות מימון חלופיים, ובמיוחד בתמיכה של משרד התרבות. אבל הייתי מוכן גם לעבוד ללא משכורת במשך תקופה. כך היה בשנה הראשונה לפעילות הארגון, וגם אחר כך לקחתי משכורת נמוכה, כדי לא לפגוע יותר מדי בתקציב הארגון. בשנה השנייה זו הייתה משכורת של בערך 6,000 שקל. אחר כך קצת העלינו. אבל אפילו בשנים האחרונות ממש, כשאני כבר קרוב לפנסיה, קיבלתי משכורת של 15 אלף שקל בלבד, ובלי שום הטבות כמו רכב וכדומה, כך שמהבחינה הזו אני בהחלט ויתרתי למען הפרויקט הזה על הרבה כספים שיכולתי להרוויח במקומות אחרים".
מיזם "קהילות שרות" זכה במשך השנים לפרסים ואותות הוקרה רבים: פרס פלג (flegg) של האוניברסיטה העברית בשנת 2016; פרס אוניברסיטת בן־גוריון ב־2019, והשנה פרס אחדות ישראל מטעם עיריית ירושלים. אמירה פרלוב טורחת בכל זאת להוסיף כי "אין ספק שליוסי מגיע פרס ישראל על המסירות שלו למפעל הפיוטים בכלל, ולקהילות שרות בפרט".
ומה היעדים לעתיד? אוחנה רוצה להתמקד בטיפוח הדור הצעיר, דור ההמשך: "יש לנו כבר שלוש קבוצות של צעירים שפועלות היום, ואנחנו משתדלים לבנות עכשיו גם קבוצה רביעית. זה היעד – לטפח כמה שיותר צעירים שיתעניינו בפיוט, ויהיו דור העתיד של התרבות הזו".
