איכויות השיגעון של טל פרידמן מופיעות באלבום שלו מעט מדי ומאוחר מדי

בסוף הוא חזר לבעוט. טל פרידמן (כן כן, הטל פרידמן הזה) התאפק במשך אלבום שלם והביא שירים שקטים, מרגשים בחלקם, מושפעי קורונה ולפעמים מנומנמים, אבל בסוף "רשרוש הצלופן" הוא חזר לבעוט. בשיר האחרון באלבום, פרידמן כבר לא מסתיר את השיגעון והטירוף שמאפיינים אותו 35 שנה וחוזר אל הבעיטות והצעקות. אבל זה בסוף. נחזור רגע להתחלה.

• "פעם היו פה מפלים": פרויקט חדש מחזיר את המים למדבר בדרום אמריקה
• לבית ולעבודה: שלושה מתכונים לסלט אורז שתרצו לאכול כל היום
• "אני לא מסוגל לצפות אפילו בפרק אחד של פאודה. לא יכול להתקרב לזה"

אתם מכירים אותו עוד מימיו כקומיקאי מתחיל כששיחק עם משה פרסטר ב"עלילות משה בעיר הגדולה", ואחר כך בדמויות הבלתי נשכחות ב"ארץ נהדרת", בהנחיית כמה וכמה תוכניות אירוח על המסך הקטן, מהן מצליחות יותר ומהן פחות, וכן בסדרה על בתו הסובלת ממוגבלות שבה מילא מספר רב של תפקידים.

פרידמן הוא מהדמויות הקומיות הבולטות, המוערכות והמגוונות בספֵרה התרבותית־ישראלית, ואחרי שסירב להצעה להדליק משואה שנה שעברה ("מעדיף להישאר בצניעות", כדבריו), היה אפשר לחשוב שלבנאדם אין עוד לאן לשאוף. אבל פרידמן, כמו רבים, לצד קריירה ענפה בתחומו מטפח חלומות על קריירה מוזיקלית או לפחות נגיעה בתחום. הוא היה חבר מוביל בשתי להקות רוק "טל פרידמן והקריות", ו"טל פרידמן והחתולים השמנים" שניגנו והופיעו כשבאמתחתם שירים שמתפרשׂים מרוק רך ועד מטאל והשתתפו בתוכניות אירוח ובתוכניות מוזיקליות שונות, שבהן פרידמן היה על תקן המנחה שמצטרף ללהקה, שר ופורט על הגיטרה.

ועכשיו הוא מוציא אלבום נוסף, מתחת לרדאר, בלי יח"צ או יותר מדי ראיונות לעיתונות, יום אחד אתה פותח ספוטיפיי ורואה שהאדם שאתה מכיר כשחקן של דמויות כמו קופאית רוסייה, פוליטיקאית סוציאליסטית, ראשי ממשלה מגוחכים ועוד ועוד, הוציא אלבום סולו ראשון.

את האלבום פותח קטע אינסטרומנטלי רגוע, "שעון חורף", שכבר מצהיר שהאלבום הזה לא הולך להיות המשך של טל פרידמן החתול השמן, הרוקיסט. קשה לצפות למשהו ספציפי מאלבום עם שם כמו רשרוש הצלופן ואכן פרידמן מגוון בין השירים עם בלדת פרידה עצובה אך מנחמת ("בוקר עלה וזה נפלא"), שיר קורונה עם כתיבה מופרעת שנתן לאלבום את שמו ("רשרוש הצלופן"), סאטירה מעודכנת וממורמרת מעט על מצב המדינה ("שכונה"). הרצועה המפתיעה והכואבת ביותר באלבום היא "איציק סעידיאן 3999", שבה הוא מפנה אצבע מאשימה אל המדינה והחברה ביחס שלהן ללוחמים לאחר השירות הצבאי.

את האלבום הוא סוגר עם שתי רצועות המוקדשות למודי בר־און, חברו הקרוב ומגיש הטלוויזיה המוערך. ברצועות האלו הוא משתמש בהקלטות שעשה עבור בר־און ומשחק איתן כדי ליצור שני שירים, אחד רגוע ורפטטיבי והשני קצבי ורוקיסטי.

כשהוא מוציא את הצד הקומי והתיאטרלי שלו, בשירים כמו "אהלן טל זה מודי" ו"רשרוש הצלופן", מזהים פתאום את האיכות, הכישרון והכריזמה הגלומה בו, וכשאלה מתפרצים אי אפשר להישאר אדישים אליהם, דבר שניכר גם ביצירתיות וביכולת לספר סיפור. מצד שני, כשמקשיבים למילים ניכר חוסר בתחכום ובעושר לשוני.שורות כמו "כילד התרגשתי כשהמריא האווירון, הייתה תחושה של ביטחון", או "איך שרק אותך אני כל כך רוצה בלב, כשהלכת האור דועך והגוף צורב" מזכירות שפרידמן הוא שחקן נפלא, קומיקאי מבריק אבל מוזיקאי חובב, לא קולו של הדור.

עם פרסום האלבום כתב פרידמן שמדובר באלבום קורונה שנכתב בצל הסגרים והבידודים, וכזה הוא גם נשמע. לא האלבום הבולט של התקופה, לא חידוש עצום, לא מרהיב באיכותו, אלבום. אוהבי הקומדיה הטל־פרידמנית ימצאו כמה יציאות לא רעות ועם זאת יתאכזבו מעט מהבנאליות של חלק מהשירים. טל פרידמן במיטבו עולה על שולחנות, צועק, מגזים בחיקויים, בקומדיה ובבעיטות הרוקיסטיות שלו, כמו ההבלחה שאפשר למצוא בסוף האלבום, אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, טל פרידמן שמנסה לעשות אלבום שקט ומוזיקלי לא מצליח להתרומם מספיק גבוה, לצערם של המעריצים.