13 שנים חלפו מאז "אווטאר". ועל אף שמדובר בסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים, הזמן שעבר עשה את שלו ובמהלכו לא באמת נשמעה דרישה מהציבור לחזור לירח פנדורה. אבל הבמאי הפנומן ג'יימס קמרון, שבאמתחתו ההישג חסר התקדים של בימוי שניים מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים (טיטאניק ואווטאר), סבר אחרת. וכשקמרון מחליט, הוליווד מתייצבת ובאמתחתה כל תקציב שיבקש כדי להגשים את חזונו. התוצאה: "אווטאר: דרכם של המים", אפוס בן יותר משלוש שעות שמציף כעת את אולמות הקולנוע. האם שווה היה לחכות?
- סערת חוק האפליה: גם העסקים יכולים להחרים, לא רק הצרכנים
- לקרתגו יש סיכוי טוב להפוך להצלחה בינלאומית
- "פעם הגנבים היו משקיעים בכובעי גרב. היום הם עושים שלום למצלמה"
דבר אחד בטוח, ל"אווטאר 3" כבר לא נחכה כל כך הרבה זמן. הסיבה לכך היא שקמרון צילם את פרקים 2 ו־3 יחד ואם לא יהיו הפתעות הסרט השלישי יראה אור בעוד שנתיים בדיוק. יותר מכך, קמרון כבר כתב תסריטים והחל בטרום הפקה של פרקים 4 ו־5 שאמורים לסיים (אולי?) את הסאגה, אך הם יקרמו עור וגידים רק אם שני ההמשכונים הראשונים יהיו רווחיים.
אווטאר החדש הוא המשך ישיר של הסרט הראשון. שנים עברו וג'ייק סאלי, בגופו האווטארי של בן הנאבי, הקים משפחה לתפארת עם נייטירי. סאלי הפך למנהיג שבט היערות והוא מוביל התקפות חוזרות ונשנות על בני האדם שממשיכים לנצל את משאבי פנדורה, אך אויב ישן חוזר לצוד אותו ומכריח את סאלי ומשפחתו לעזוב את היער ולמצוא מחסה בעולם האוקיינוס המרהיב של בני הנאבי הימיים.
נתחיל בזה – אם אהבתם את אווטאר אתם תאהבו גם את דרכם של המים. אבל ממש כמו קודמו, גם הסרט החדש סובל מפיצול אישיות בין התסריט לוויזואליה. מי שחשב שעלילת הסרט הראשון הייתה שבלונית וממוחזרת, ייתקל כאן בדיוק באותה בעיה. קמרון, שבעבר כיוון את שוברי הקופות שלו לקהל בוגר וחושב, החליט להשאיר אחריו מורשת שתפנה לקהל רחב יותר וכבר אין ספק שהוא מעוניין להפוך את זיכיון אווטאר ל"מלחמת הכוכבים" שלו. הוא אומנם שב לעסוק בכל הנושאים שמעניינים אותו – החיבור עם החי והטבע, תאוותו ואכזריותו של הטבע האנושי, וגם משפחה וחברות – אך בעוד יצירות כמו "שליחות קטלנית 1+2", "הנוסע השמיני 2", ו"המצולות" עסקו בהם במורכבות מרובדת, הפעם הדיון נותר רדוד וצפוי. כן, חייבים לומר זאת בקול: חלקים נרחבים מדי באווטאר 2 הם ילדותיים מדי, נאיביים ללא חן ואף מתדרדרים פה ושם לפאתוס מביך.
אבל, בל נשכח את הסיבה המרכזית שלשמה התכנסנו באולם האיימקס התלת־ממדי (המקום היחידי שבו יש לצפות בסרט הזה!) – הספקטקל הקולנועי. וזהו המקום שבו קמרון מזכיר לנו מדוע הוא אחד הבמאים הגדולים והמצליחים ביותר בעולם. ב־2009 קמרון הצליח ליצור אירוע קולנועי כה ייחודי, שגם סבתא שלכם קמה עבורו מהספה, סרה אל אולם הקולנוע ואז המליצה על החוויה לשכנות. גם הפעם עיקר מרצו של קמרון הושקע ביצירת חוויה שצופי הקולנוע טרם הכירו. והוא הצליח. אומנם אין כאן את החדשנות התלת־ממדית של הסרט הראשון, אבל 13 השנים שבהן פיתח את הטכנולוגיה שתוציא לפועל את חזונו לעולם התת־ימי של אווטאר 2 השתלמו ובגדול. הפרטים, החדות, הקינטיות וכל תחושת המציאות של העולם הבדיוני הכה עשיר שעוטף את הצופים היא פשוט חסרת תקדים. אך הגאונות הוויזאולית של קמרון באמת פורצת כשהוא מניע את האקשן. מעטים הם הבמאים שמסוגלים לתזמר סצנות פעולה כה מורכבות ווירטואזיות, ולשמור תמיד על קוהרנטיות של מקום והמשכיות. התוצאה תלהיב, תפעים ותשאיר אתכם במתח על קצה הכיסא בזמן שתתהו איך לעזאזל הוא עשה את זה. וכך, השורה התחתונה היא שהדרך לאחת החוויות הוויזואליות הכי עשירות ומרהיבות שנוצרו במדיום הקולנועי עוברת בתסריט בסיסי ופשטני. מעט מבאס, אבל בסופו של דבר לגמרי שווה את זה.
אווטאר: דרכם של המים ארה"ב 2022, בימוי: ג'יימס קמרון, 192 דק'
