כשד"ר טליה גולן, חוקרת מגדר במקצועה, עברה בגיל צעיר יחסית הליך של כריתת רחם, היא לא ידעה עד כמה האירוע הזה יהפוך למשמעותי בחייה. "נכנסתי לזה בתור הליך פרוצדורלי שהרבה נשים עוברות בחייהן, אבל כשיצאתי הבנתי שאני חווה משהו אחר לגמרי, ושיש לו משמעות".
החוויה שעברה גולן הפכה לאחד הטריגרים שדחפו אותה להתחיל לחקור את הקשרים בין חברה ורפואה. "סִקרן אותי להבין את המיתוסים שנקשרו לרחם, לגלות איפה ההבניה החברתית הזאת פוגשת נשים בכל מיני מצבים שקשורים לפוריות או לגוף הנשי". המחקר שלה, שהחל באוניברסיטת בן־גוריון, התגלגל בסוף לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, כאשר החלה לנבור בטקסטים ארכיוניים מתחום הגינקולוגיה שעוסקים בפריון, ובהמשך נולד גם ספרה החדש שיצא לאור בקרוב – "הון ושלטון, מבט מהנרתיק". על אף השם המתעתע משהו, מדובר במסמך רציני מאוד שסוקר את מערכת היחסים הסבוכה הקיימת בתוך המשולש מדינה־רופא־אישה.
- כאבא לבן שהפך לברסלבר אני מבקש להתריע מפני הסכנות שבדרך הזו
- בקמפיין "אני אוהב את בג"ץ" שכחו במקרה עוד כמה קבוצות שמאוד מחבבות אותו
- לבית ולעבודה: שלושה מתכונים לסלט אורז שתרצו לאכול כל היום
"ישבתי בארכיון המדינה וחיפשתי כל מיני חומרים", היא נזכרת בתהליך, "משם המשכתי לארכיון משרד הבריאות, ובכל פעם מצאתי את עצמי אומרת 'וואו, אני חייבת לספר על זה לעולם'".
מה גילית שם?
"אחד הדברים שמאוד הדהימו אותי הוא להבין כמה מדינת ישראל מעודדת ילודה במובן העמוק של המילה. למשל בתקופה שרק הומצאה הפרגונל, שזו תרופה שמעודדת ביוץ – מי שמימן אותה עבור נשים היה משרד ראש הממשלה ולא משרד הבריאות. עידוד ילודה היה משימה לאומית".
אפשר קצת להבין את זה, בהתחשב בעובדה שהייתה פה מדינה צעירה עם סכנות דמוגרפיות.
"אפשר להבין את זה, אבל יש לכך משמעות חברתית המשפיעה על מעמדן של נשים בחברה. בנוסף לתהליכים האלה גיליתי שהרצון לעידוד ילודה היה סלקטיבי. אני מראה במחקר כיצד ניסו בעצם לקדם ילודה של 'יפי הבלורית והתואר', ופחות של אלו שהגיעו ממדינות המזרח. משפחה שנחשבה לנכונה והיו לה ארבעה ילדים נקראה 'משפחה ברוכת ילדים' ומשפחה שלא נחשבה לנכונה נקראה 'מרובת ילדים'. כבר אז התחלתי לשים לב לשפה כמעצבת תודעה".
"מגיל 40 הסיכוי להיכנס להיריון יורד לאחוז בודד בקושי. בגיל 45 הוא כבר אפסי. אולי יש מקום לעשות איזה מדרג מבחינת המימון? שמי שרוצה את זה בגיל 45 תשלם על זה בעצמה והמדינה תפנה משאבים גם לילדים שנולדו מטיפולים כאלו?"
מה עוד?
"גיליתי למשל שכל היחס לנושא של הלידה עבר טרנספורמציה. בארץ ישראל של תחילת המאה הקודמת לא היו ממש בתי חולים. בשנות העשרים־שלושים התחילו לעלות לכאן רופאים ורופאות מאירופה, והם אמרו – בואו נמסד את הדבר הזה, בואו נשלוט עליו. נראה מי יולדת, נתחיל רישומים. לאט־לאט הם הכניסו את כל התחום הזה לתוך המרפאות ובתי החולים, שזה תהליך מבורך. אבל במקביל התחילו גם תהליכים נוספים של שליטה על זירת הלידה. אחד התהליכים היה הרצון לשלוט לא רק על הלידה אלא גם על הדרך שבה יגודלו הילדים. היום קוראים לזה 'טיפת חלב', אבל פעם קראו לזה 'מרכזי עצה'. הרעיון היה ללמד נשים איך לגדל נכון את הילדים שלהן. לדוגמה הטיפו לאמהות לא להחזיק את התינוק יותר מדי על הידיים, כי זה נקרא לפנק. היום אנחנו בתהליך הפוך, שבו אומרים, תחזיקי כמה שהוא צריך, אין דבר כזה לפנק יותר מדי. אבל הם באו לאוכלוסייה שחיה פה בארץ והייתה כפרית בעיקרה. הנשים היו רגילות להניק על פי דרישה, להחזיק על הידיים, ובעצם אמרו להם 'זה לא טוב', כשהיום אנחנו יודעים שזה לא בהכרח נכון".
בספרה גולן מביאה פרסומים שמגדירים את תפקידו של הרופא כמי שאמור ללמד את האם על אמהוּת. "הייתה רופאה בשם דוקטור אהרונובה בשנות החמישים שדיברה על תכנון ילודה", מספרת גולן. "היא אמרה שצריך לקחת שלוש שנים רווח בין ילד לילד. עד אז, הלידה הייתה מתרחשת בתוך השבט הנשי. הסבתא הייתה מלמדת את האמא וזה היה עובר מדור לדור. פתאום אומרים לנשים האלה – תזרקי את כל מה שלמדת בבית, אנחנו נראה לך איך להיות אמא טובה".
ההסדרה של מעקב ההיריון והשליטה על הלידה הייתה בולטת במיוחד בנושא של מקום הלידה. "התחיל לחץ גדול על נשים ללדת בבית חולים. אפילו ניסו לדרבן אותן עם כל מיני הטבות, כמו מיטה לילד או מענק לידה שהיה בעצם סכום כסף שנתנו לנשים במטרה למשוך אותן לבתי החולים, ומלבד זה, כל בית חולים קיבל תשלום על כל אשפוז. היום זה התאחד, ובעצם האישה מקבלת מענק לידה די קטן, אבל ביטוח לאומי משלם לבית החולים סכומי עתק על כל יולדת. אם על יום אשפוז במחלקה פנימית משולמים 1,500־2,000 שקלים, על יום אשפוז של יולדת ישולמו 15 וחצי אלף שקלים, והסכומים האלו למעשה מחזיקים כלכלית את בית החולים. למה למדינת ישראל לא אכפת? משום שביטוח לאומי משלם את זה, לא משרד האוצר".
גולן מתארת בספרה כיצד לאט ובהדרגה נלקחו מהאישה החירויות ויכולת הבחירה שלה. "זה התחיל כרעיון טוב בבסיס שלו, אבל התגלגל למצב שקיים היום בארץ, שלא מאפשר כמעט לנשים ללדת בבית או במרכזי לידה, מה שנחשב לנפוץ מאוד ומקובל בהרבה מקומות בעולם. פעם היו פה בתי חולים ליולדות, למשל משגב לדך, נשים יכלו לבחור איך ללדת ובאיזו תנוחה".
מצד שני, לידות בית יכולות להסתבך, אז אולי אפשר להבין את חוסר הרצון של המדינה לתמוך בלידה שיש בה סיכון.
"זוהי אחת ההנחות שאני מערערת עליה במחקר שלי. לידה היא פעולה טבעית של הגוף אבל במהלכה ההתרחשויות הן מהירות מאוד ולכן יש פה סיפור מורכב ולא דיכוטומי. בלידה בבית חולים יכולים להתפתח מצבים מסכני חיים שאנחנו לא מודעים להם. הדיכוטומיה הזו שמערכת הבריאות מנסה לצייר, שלכאורה לידה בבית חולים היא הדבר הכי בטוח לעומת לידת בית, המלאה בסכנות, גרמה גם לי להאמין במשך שנים שזו האמת היחידה. גם אני הייתי בטוחה שמי שיולדת בבית היא משוגעת. אני גרה ביישוב שבו נשים רבות יולדות בבית והן נראו לי תמיד קיצוניות. היום אני מבינה כמה התערבויות בלידות המתרחשות בבית החולים אינן תמיד לטובת היולדת. כמה פגיעה רגשית, עד כדי טראומה, יכולה להיווצר אצל נשים בלידה בבית חולים, ואיזו קרקע פורייה יש בלידת בית חולים לשלילת זכויות חולה הבסיסיות ביותר כמו הזכות למידע או לקבלת אישור לפני ביצוע תהליך פולשני.
"במחקר שלי מצאתי כי חוזרי משרד הבריאות העוסקים בלידת בית מערימים כל כך הרבה קשיים על ביצוע לידה כזו. גם אם לכאורה הם מתירים אותה, בפועל קשה מאוד לבצע אותה. בהולנד למשל, עד לפני שלוש־ארבע שנים זו הייתה הדרך המרכזית שבה נשים ילדו, והרי לא מדובר במדינה לא מתקדמת. גם באנגליה נשים יולדות הרבה יותר בבית או במרכזי לידה. אפשר לעשות הסדרה ולאפשר לנשים בחירה, אבל כשמעורב כאן היבט כלכלי כל כך משמעותי אין לגורמים המעורבים מוטיבציה להסדרה".
גולן (59), היא אם לשישה בנים ומתגוררת בתקוע. "אני מרגישה שכל נתון כזה הוא מתייג", היא אומרת בגילוי לב, אך לא מהססת לשתף שהם נולדו מתוך עשרה הריונות, עם שלוש הפלות באמצע ולידה שקטה. במקור היא מגיעה מתחום החינוך המיוחד, התמחתה בניהול מערכות שיקום, וכבר קרוב לעשרים שנה היא מנהלת יחידה להתפתחות הילד. "עבדתי עם הרבה אוכלוסיות מוחלשות ומודרות, אולי משם גם הגיע החיבור שלי למגדר".
"עצם השימוש במינוח 'רפואת נשים' מפריע לי מאוד. אתה לא רופא נשים. אתה לא מרפא שום דבר באישיות של האישה. הנשיות שלה היא הרבה יותר מרחם ושחלות"
במחקר שלה התמקדה גולן בעיקר בהיבטים לשוניים. ההתמקדות הזו אינה מקרית. "יש חוזרים שעוסקים בהיריון ובלידה, עברתי עליהם ובדקתי כמה פעמים מופיעה שם המילה 'סיכון' או 'סכנה'. שמתי לב להמון דברים וגם לכך שמחלקות שלכאורה היו צריכות להיקרא 'מחלקת טיפול מוגבר', כמו מחלקת טיפול נמרץ, כשמגיעים לנשים מכנים אותן פתאום 'מחלקת היריון בסיכון'. השפה הזאת מכניסה את האישה ואת המערכת לפאזה של חרדה. כל המערכת נמצאת בדריכות. מבחינת הרופאים הסכנה כפולה – האחת, באמת יכולים להתפתח מצבי סכנה בהיריון ולידה, והשנייה היא שכ־50 אחוז מהתביעות על רשלנות רפואית הן בנושאים של היריון, לידה וגינקולוגיה. לכן גם הכנסתי לספר את העניין של הון ושלטון. כי הנושאים האלה כרוכים זה בזה. כשרופא מפחד לפעול הוא תמיד ילך על הצד הבטוח, אבל הצד הבטוח הוא לא תמיד לטובת האישה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אם אישה נמצאת בלידה, ורופא למד שבמצב נתון מסוים זה הזמן לבצע חתך חיץ, אז הוא יעשה את זה כי ככה חינכו אותו. לא תמיד הוא ישאל את האישה אם היא מסכימה בכלל, ופה הוא כבר חוטא. חוק זכויות החולה אומר שאסור לבצע שום פעולה בלי לקבל אישור ובלי שהחולה מבין את הפרוצדורה שהולכים לבצע בו, אבל ברפואת נשים אנחנו רואים שזה לא תמיד מיושם. רופאים עושים לפעמים סטריפינג (הליך חודרני של הפרדת קרומים האמור לזרז לידה, רמ"ב) בלי לשאול נשים, הם לוחצים על הבטן של האישה בהליך קריסטלר, שיש בו גם סכנות ולא כולם יודעים לבצע אותו כמו שצריך".
גולן טוענת שבמחקר התחוור לה כיצד המדינה משתמשת במעמד הרופאים כדי לקדם מדיניות. "היום אני מסתכלת על הלידות שלי ולא מבינה איך אפשרתי את כל זה. באותה תקופה היית באה לבית החולים ואמרו לך מה לעשות. היית אומרת לעצמך – נולד ילד בריא, מה זה משנה מה עברתי בדרך? היום נשים מגיעות עם תוכנית לידה, והן צודקות. כי הן מחפשות להתחבר לגוף היולד שלהן. הן לא אובייקט שהרופא או המיילדת מיילדים. הן סובייקט יולד, סובייקט המתאמץ להביא לעולם חיים חדשים, חיים שנוצרו בתוכן והיו חלק מגופן תשעה חודשים. הן לא עשו שום פשע ואין צורך לאיים עליהן שאם לא יתחברו לעירוי לא יכניסו אותן לחדר לידה. הלידה היא שלהן, לא של אף אחד אחר".
גולן מסבירה כי ההתערבות והשליטה על הגוף הנשי נמשכות גם במעקבים שגרתיים שמתקיימים במרפאות הנשים. "כשאישה צעירה רוצה לקבל כדורים למניעת היריון, אפילו בשביל איזון הורמונלי, ייתנו לה מרשם בכפוף לבדיקה וגינלית. וחד משמעית אין המלצה לבצע בדיקה וגינלית לכל נערה. ומה האבסורד? שלגלולות למניעת היריון יש השפעה על קרישיות־יתר, ולזה הרבה רופאים בכלל לא מתייחסים ולא שולחים לבדיקה. על הקלות הבלתי נסבלת של חדירה לפרטיות של המטופלות ולאיברים המוצנעים שלהן אני רוצה לשים זרקור.
"מחלקה שלכאורה הייתה צריכה להיקרא 'מחלקת טיפול מוגבר', כמו מחלקת טיפול נמרץ, כשמגיעים לנשים מכנים אותה פתאום 'מחלקת היריון בסיכון'. השפה הזאת מכניסה את האישה ואת המערכת לפאזה של חרדה"
"עוד דוגמה – כדי לבדוק את צוואר הרחם משתמשים בספקולום, מכשיר שהומצא לפני עשרות שנים. אף אחד לא חשב מאז אם אפשר להשתמש בטכנולוגיה אחרת, אולי אפשר לעשות את זה בצורה נעימה יותר. היום יודעים שספקולום יכול להיות בכל מיני גדלים, ושחלק מהבדיקות יכולות בכלל להתבצע עם מתמר, אבל זה לוקח קצת יותר זמן. רופא שנתון בלחץ לקבל מטופלת כל חמש דקות יעדיף לזרז את הבדיקה. אז הם עושים את זה, וגם הרופאות חונכו לעשות את זה כי הן למדו אצל רופאים גברים, ולפעמים גם יש תפיסה כמו בצבא, 'לי עשו ככה אז גם לך יעשו', אבל זה לא נכון, את יכולה להיות הרופאה שתביא את השינוי".
השאלה מה יקרה אם נבדוק אוכלוסייה של גברים. אולי גם הם חווים חדירה לפרטיות בבדיקות אחרות?
"זה נכון לכלל האוכלוסייה, אבל אצל נשים זה חמור יותר. הפרת זכויות החולה בתחומי הנשים היא יוצאת דופן בקנה המידה שלה. היינו צריכים למצוא שם את הרופאים הכי עדינים ורגישים, והרבה פעמים אנחנו מוצאים שם אנשים גסים מאוד. לאחרונה יצא מחקר של התנועה לחופש הבחירה בלידה, והם מדברים על כל אישה חמישית שחווה את הלידה שלה בבית החולים כאירוע טראומטי".
גולן טוענת שההשפעה של מדיניות מעודדת ילודה בישראל משפיעה על זכויותיהן, מעמדן וחייהן של נשים גם בתחום של טיפולי הפוריות. "יש לי אומנם שישה ילדים, אבל הייתה תקופה בחיים שחוויתי עצירה בפוריות, כמו שחוות הרבה נשים בגילים מתקדמים. אנחנו יודעים היום שהחל מגיל שלושים יש ירידה בפוריות. אם אצל אישה צעירה היריון יכול להיקלט אחרי ניסיון אחד, אצל אישה מעל גיל שלושים זה יכול להיות אחד מתוך עשרה ניסיונות ואף יותר. אבל כשאישה באה לרופא בגיל הזה ואומרת 'אנחנו מנסים ולא הולך לנו', לרוב הוא לא אומר לה 'תראי, בגיל שלך זה יכול לקחת יותר זמן'. הוא גם לא ינסה לברר האם הזוג ניסה במשך שנה שלמה באופן שיטתי או שניסה כמה חודשים והתייאש. הרבה פעמים כשאישה מביעה סוג כזה של רצון, הרופא ישלח אותה בתוך חודש־חודשיים לטיפולי פוריות. למה? כי התעשייה הזאת מגלגלת מיליארדים, ואישה יכולה לקבל טיפולים על חשבון המדינה עד גיל 45. אני אומרת כאן משהו מכליל, וודאי יש יוצאי דופן, אבל אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי כגורם בעל משקל רב בכל מה שקשור לפוריות".
גולן מספרת שגם נחשפה אישית למדיניות הזאת: "בגיל 45 עדיין רציתי ילד. זה אחד החסרונות שלי, שאני לא יודעת שובע מילדים. היו לי שלושה עוברים מוקפאים מטיפולים קודמים ורציתי להשתמש בהם. בסופו של דבר אף אחד לא שרד. היום, כמנהלת היחידה להתפתחות הילד, אני יודעת לומר שכ־30 אחוז מהילדים שמגיעים אליי הם תוצר של טיפולי פוריות. כשאישה מגיעה לרופאה בגיל הזה, הייתי רוצה שהרופאה תהיה מסוגלת לומר לה שהיא מבינה את הרצון שלה ותשלח אותה לקרוא קצת על הנושא ולשמוע מה הסכנות. שתסביר לה שאנחנו לא יודעים איך העוברים האלה מתפתחים ומה המשמעות לטווח הארוך.
"ויש משמעויות. הייתי רוצה שהרופאים יגידו – כך וכך הסיכוי של הילד להיוולד פג, כך וכך הסיכוי שהוא יהיה מוגבל, כך וכך הסיכוי לאוטיזם. זה לא מספיק נאמר לנשים. מאוד מהר מאשרים להן טיפולים ונותנים להן המון תקווה. מדינת ישראל מממנת את כל הדבר הזה, כי היא מעודדת ילודה עד הנקודה שהילד נולד. מהרגע שהילד נולד, אם הוא אוטיסט או שיש לו בעיות התפתחות – המדינה כבר תיתן לו תקציבים הרבה יותר נמוכים. אני אומרת את זה כמי שנעזרה בטיפולי פוריות ומכירה בחשיבות שלהם, אבל אני מרגישה שמותר לי לבקר דווקא כי הייתי בצומת הזה בחיי. אולי שווה לחשוב שוב? אולי מדינת ישראל צריכה לחלק אחרת את המשאבים שלה? מגיל 40 הסיכוי להיכנס להיריון יורד לאחוז בודד בקושי. בגיל 45 הוא כבר אפסי. אולי יש מקום לעשות איזה מדרג מבחינת המימון? שמי שרוצה את זה בגיל 45 תשלם על זה בעצמה והמדינה תפנה משאבים גם לילדים שנולדו מטיפולים כאלו?"
בסוף, מסכמת גולן, הכול מתחיל מחוסר הקשר שקיים בין רפואת נשים ללימודי מגדר. "עצם השימוש במינוח 'רפואת נשים' מפריע לי מאוד. אתה לא רופא נשים. אתה לא מרפא שום דבר באישיות של האישה. הנשיות שלה היא הרבה יותר מרחם ושחלות. מזעזע אותי שיושבות ועדות שלמות, כמו הוועדה שיצר משרד הבריאות לבחינת פתיחה מחדש של מרכזי לידה, בעקבות בג"ץ שהוגש בנושא, והן מורכבות בעיקר מגברים. אין בהן אף רופא שלמד באופן רציני על פמיניזם. איך אתם יכולים לקבל החלטות כשאתם לא מבינים מה זו אישה, מה המשמעות של להיות אישה בחברה הישראלית, ועם מה מתמודדות נשים? כל החלטה רפואית כזו משפיעה עליהן לא רק ביולוגית גם מעמדית. כתבתי את הספר כדי לחזק נשים מול המערכת הרפואית, אבל גם כדי לפקוח את העיניים לרופאים ורופאות שאולי אחרי שיקראו בספרי יגידו כמוני – וואו, איך לא ידעתי את זה. אני חייב לספר לכל העולם".
