כשם ספרה הראשון, "כפתורים רכוסים היטב", גם כתיבתה של מירה מגן כמעט תמיד רכוסה היטב, מאופקת, מינורית, המילים תפורות למקומן כמו לולאות עם כפתורים, והספרים שלה נפרמים לאט לאט, כפתור אחר כפתור. אבל הנה, ברומן החדש שלה "מיכאלה" פורמת פתאום מגן במפתיע כמה כפתורים ספרותיים ומעצבת דמות של אישה מורדת במוסכמות החברתיות, גיבורה אלכוהוליסטית שבזה לנורמות, דמות בהחלט לא נורמטיבית המאפשרת למגן להתפרע קצת יותר מהרגיל בכתיבתה. "התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש", כותב בהקשר זה יגאל שוורץ, עורך הרומן, על גב הספר. השאלה היא האם פרימת הכפתורים אכן משרתת את כתיבתה של מגן. לטעמי, בחלקה הגדול בהחלט כן.
בספריה האחרונים בחרה מירה מגן לכתוב על נושאים שאפשר לכנותם "חברתיים", ועל דמויות המשתייכות לכאורה למיינסטרים החברתי ובוחרות בחיי שוליים. ב"וודקה ולחם" מדובר במשפטן הנוטש את מקצועו וחי כנווד, ב"פרפרים בגשם" באישה הנוטשת את בנה למשך עשרים וחמש שנה, ב"אחותו של הנגר" – באישה הנוטשת את חייה הקודמים ועוברת לעבוד כקופאית. ב"מיכאלה" חוזרים על עצמם כמה מהמוטיבים של הנטישה, אבל יש שילוב בין דמויות מהמיינסטרים לדמות שוליים, שהיא למעשה גיבורת הסיפור. הבחירה לספר את הסיפור מעיניה של דמות השוליים היא זו שעושה את "מיכאלה" לרומן קצת שונה ופרוע יותר מספריה הקודמים של מגן.
חזרה בתשובה מערערת
"מיכאלה" מציב בחזית שתי דמויות הפכיות לכאורה, רק על מנת להוכיח במהלכו שהן לא כה שונות האחת מן השנייה כפי שהן מציגות את עצמן, ולמעשה הן נגזרו מאותו שורש נשמה. ובמילים אחרות, בוטות יותר, מאותה מחלקה פסיכיאטרית. או כדברי מיכאלה עצמה: "שלושתנו נגועות בטירוף. אמא, את ואני" (עמ' 313).
מדובר בשתי אחיות: מיכאלה היא אחת שיש לה הכול לכאורה, ואילו הצעירה יותר, רונה, היא אלכוהוליסטית חסרת כול. השתיים נראות שונות זו מזו כמו מזרח ממערב, והופרדו בילדותן לאחר שאביהן עזב את הארץ ואמן אושפזה. האב מאס באם החוזרת בתשובה, סמדר, בשל הרומן הממושך שלה עם אלוהים, ונטישתו הובילה לבסוף להתערערותה הנפשית של האם ולאשפוזה הממושך במשך שנים רבות בבית החולים הפסיכיאטרי "ארזים", שהמודל שעליו הוא מתבסס הוא ככל הנראה בית החולים הירושלמי "איתנים".
מיכאלה היא לכאורה האישה המושלמת: יפהפייה, העובדת במקצוע מכובד כפסיכולוגית ומטפלת זוגית, יש לה בעל מוצלח, בית נאה וארבעה ילדים, שאחד מהם פגוע. לעומתה, רונה, הצעירה ממנה בחמש שנים, היא הברווזון המכוער של המשפחה. מקצוע אין לה וגם לא השכלה, בית, בעל וילדים. למעשה היא דרת רחוב והרומן נפתח בכך שהמשטרה משליכה אותה, תרתי משמע, לפתח ביתה של אחותה כדי שהיא תשבור את הראש מה לעשות עם השיכורה. מיכאלה היא אישה מאמינה, הנוטלת חסות על אחותה ומנסה אחת ולתמיד לשקמה ולגמול אותה מן הבקבוק.
תפקידים מתחלפים
בדרך כלל, כשאחות אחת היא לכאורה כה מוצלחת והשנייה היא כבשה שחורה של ממש (גם תיאורה החיצוני מציג אותה כמעין כבשה), יש לאחות הפחות מוצלחת סיבה טובה לקנא באחותה. זה גם מה שהכול חושבים לגבי רונה, שהיא מקנאת במיכאלה, הגם שהיא מעולם לא רצתה להיות מיכאלה אלא היא עצמה, אף שעדיין אינה יודעת מיהי באמת.
שנים רבות בסמטאות החיים, ובעיקר מתחת למפלס הביוב, הפכו את רונה לאפאטית. כאילו האלכוהול עיקר ממנה את כל מנעד הרגשות האנושי. היא לא אוהבת ולא שונאת, היא לא מקנאת באיש וגם אין לה שום אמביציות. רונה מסתפקת במגורים בחדר הקטן שמקציבה לה אחותה, שאותו היא מכנה "הוסטל", ובדוכן העלוב שאחותה שוכרת למענה, שבו היא תוכל למכור ביסלי ובמבה וקצת סיגריות ומסטיקים, בתקווה שיעניקו לה קצת תעסוקה ולא רק כסף כיס. זה לא יפריע בהמשך לרונה לחלום על מעבר לדירה שכורה משלה, יחד עם הדיירת החדשה שמצטרפת אליה ל"הוסטל" – אמא שלה סמדר המשוחררת במפתיע מבית החולים אחרי שנדמה היה כבר שתויגה כחולה כרונית.
סמדר היא אישה תמימה מאוד, הקונה כמעט כל לוקש שמוכרים לה. היא מנותקת לכאורה מהמציאות, אך עם זאת קוראת אותה לעיתים טוב יותר מאחרים. היא מדברת עם הציפורים ומשוכנעת שמדובר בבעלה האמור לשוב אליה מן המרחקים, ומאמצת לעצמה כלב. הפסיכוזה שלה באה לידי ביטוי בעיקר ביחס לבעלה הנוטש שהיא מצפה לשובו כמעט כמו לביאת משיח. "אין לי בכלל ספק שהוא יבוא. יודעים בוודאות שזה יקרה, אבל לא יודעים מתי, ובינתיים חיים עם הציפייה" (עמ' 316), היא אומרת לבתה רונה.
שתי האחיות, שהן הדמויות המרכזיות בעלילה, עוברות תהליך נפשי שבסיומו הקורא ישאל את עצמו מי מבין השתיים היא הנורמלית. למעשה, הן יתחלפו קצת בתפקידים. רונה הטרבל־מייקרית, השומרת בתחילה בקפדנות על הנייטרליות שלה, תהפוך בהדרגה לתצפיתנית מעורבת בחיי המשפחה, תלך ותשתקם, ואילו מיכאלה, המכונה על ידי אחותה כ"אנה קרנינה לעניים", תלך ותתערער וייפרמו אצלה כפתורי הנפש שאצל אחותה דווקא הולכים ונרכסים. בעוד רונה בדרכה למעלה, מיכאלה בדרך למטה, ולבסוף הן ייפגשו אי שם באמצע הדרך, כשדווקא מיכאלה תתוודה באוזני אחותה: "לפעמים אני מקנאת בך" (עמ' 248).
קונפטי השקרים
הרומן של מגן עוסק בין השאר בשקרים במוסד המשפחה, שקרים שהכול מנסים לטאטאם מתחת לשטיח. בעוד רונה רגילה לחיות על הקצה, אחותה מיכאלה, שהסדר והניקיון מעניקים לה מסגרת, אינה מורגלת בכך, ועולמה המאוד בטוח לכאורה הולך ונסדק כשהיא מוצאת לה מאהב, נוירופסיכולוג ידוע התופס את מקומו של בעלה ערן, הפסיכיאטר המחוזי. כניסתו של הנוירופסיכולוג לעלילה מכניסה עוד שלד אחד לארון הגדוש ממילא בשלדים של משפחתה של מיכאלה ומקצינה את תרבות השקר הנהוגה במשפחה, שחיה למעשה בפסאדה של מראית עין שאין מאחוריה דבר.
בבית משפחת להב חיים שני מטפלים לצד שתי מטופלות: מחד, ערן להב הפסיכיאטר ואשתו הפסיכולוגית, ומאידך, רונה האלכוהוליסטית ואמה חולת הנפש (לרשימה זו אפשר להוסיף גם את הבן החולה). דווקא רונה, המטופלת והחוסה לכאורה, יודעת לאבחן את חיי השקר של המשפחה טוב יותר מאשר המטפלים.
במשפחת להב כולם משקרים לכולם ועל הכול. סמדר משקרת לעצמה שבעלה יחזור, רונה משקרת לעצמה ש"הבל הבלים הכול הבל" ולוקחת בעצם ללב, מיכאלה משקרת לכולם שהמאהב שלה הוא "אפלטוני" ומשקרת לאחותה שהיא סובלת מגידול בראש בעוד היא עומדת לעבור הפלה, האב ערן משקר לבנו שהוא מתחזק בדת בעוד הוא רק מתרחק ממנה, וכולם משקרים לילדיה של מיכאלה ולאמה סמדר כדי לחפות על נסיעתה עם המאהב שלה, וכך הלאה.
"קונפטי השקרים" (עמ' 303) מכנה זאת רונה, אבל כיוון שמדובר בבית שבו חיים פסיכיאטר ופסיכולוגית, אפשר לכנות זאת "סינדרום השקרים". תרבות השקר היא כה עמוקה, עד שגם כאשר מספרים סוף־סוף את האמת, איש כבר לא מאמין. כשרונה מספרת לאמה שמיכאלה נסעה לצרפת יחד עם המאהב ולא לשום קורס, האם חושבת שרונה משקרת לה מתוך קנאה כביכול באחותה.
דתיות מגוחכת
כדרכה בקודש עוסקת מגן גם בסוגיות אמוניות, שהעיסוק בהן לעיתים רציני ולעיתים סאטירי במקצת, כאשר האמונה נבחנת לפי גודל הכיפה שחובש אב המשפחה או בנו. פעם היא קטנה כזית ופעם מכסה את כל הראש. "רציתי להגיד לו שכל הדתיות לייט שלהם מגוחכת… כל ההליכה עם ולהרגיש בלי" (עמ' 280), אומרת רונה. הרומן זרוע בציטוטים מהמקורות במינון נכון, אבל האמונה כאן היא לא העיקר. מגן כותבת ברגישות על פצעי החיים, פצעי המשפחה ועל פצעי החברה בכלל.
אפשר למצוא לא מעט נקודות השקה בין הרומן הנוכחי לבין כמה מספריה הקודמים. אם זה בעיסוק בדמויות חריגות דומות, אם זה במוטיב הנטישה, בטיפול במצבים משבריים, ברצון של כמה מגיבורותיה שלא להשתעבד לחיי המשפחה, ואפילו בגילוח שער הראש. ברומן "וודקה ולחם", שהוא אולי בעל הזיקה הגדולה ביותר ל"מיכאלה", המשפטן מגלח את שער ראשו לפני שהוא מתחיל לחיות כנווד, ואילו כאן מיכאלה היא זו שמגלחת את שער ראשה ויוצאת לחיי נדודים קצרים בעקבות האהבה.
"מיכאלה" מייצר עניין רב, אך לא נקי מפגמים. הוא נפתח בקצב איטי מדי ולוקח זמן רב מדי להתחבר לדמותה של רונה, שבתחילה מתקשה לייצר מספיק אמפתיה כלפיה, כיוון שהיא מצטיירת בטעות כדמות שטוחה וחד־ממדית. במהלך הקריאה שאלתי את עצמי, אם לרונה האדישה לא אכפת כלל מאיש והיא לא נקשרת לאיש, מדוע בעצם שלקורא יהיה אכפת ממנה ומדוע שהקורא ייקשר לדמותה? בהמשך, רונה ומיכאלה, כל אחת מהן בדרכה, מצליחות לייצר יותר אמפתיה, המסייעת לקורא להזדהות עם חייהן ומצוקותיהן.
עוד תהיתי מדוע בחרה מגן לקרוא את הרומן על שם האחות המושלמת, מיכאלה, שהיא הדמות המשנית יותר, ולא על שמה של האנדרדוגית רונה, שהיא למעשה דמות המספרת. מדוע רומנים נקראים על שמן של נשים מושלמות לכאורה, אנה קרנינות, ולא על שמן של דמויות השוליים?
מגן מצליחה לקשור את כל החוטים הפרומים של הסיפור ולרכוס מחדש את הכפתורים. הרומן עשיר בסיטואציות דרמטיות שמגן מנסה לטפל בהן כרוקחת. היא מתהלכת על שפת התהום של הדרמה, אבל לא מועדת, הגם שלפעמים ניתן לחוש שאבני חצץ דוקרות בנעליים. מגן מתמחה ברקיחת רומנים אנטי־דרמטיים על נושאים דרמטיים. אבל הכתיבה המרומזת והמאופקת שלה בדרך כלל מעניקה לה את הגושפנקה הקנונית, שהופכת אותה לאחת הסופרות היותר בולטות כיום בספרות הישראלית.
מיכאלה, מירה מגן, זמורה־ביתן, 2018, 318 עמ'
