"אני מאמין שברמה שלי היום אני שווה מדליה בכל תחרות, כולל באולימפיאדה"

המשימה להפוך לספורטאי אולימפי היא אחת הקשות והמורכבות ביותר אבל כשמדובר בענף הטריאתלון, שהפך לאולימפי במשחקי סידני 2000, נראה שהקושי גדול לאין ערוך. מדובר באחד מענפי הספורט הקשוחים ביותר, שבו על המתמודד לשחות 1,500 מטרים, לרכוב 40 קילומטר על אופניים ואז לקנח בריצה של 10 קילומטרים והכול כמובן מהר ככל האפשר.

• עד העלייה להר לא ידעתי שכיפת הסלע היא מקום המקדש שלנו
• "פעם היו פה מפלים": פרויקט חדש מחזיר את המים למדבר בדרום אמריקה
• לבית ולעבודה: שלושה מתכונים לסלט אורז שתרצו לאכול כל היום

"בניגוד לרבים שלא מבינים למה בחרתי בענף כל כך קשה ותובעני, אני נהנה מאוד ממה שאני עושה ואפילו יותר מסגנון החיים שהוא מאפשר לי", מסביר שחר שגיב, טריאתלט בן 28 שייצג את ישראל במשחקי טוקיו והפך ב־2016 לישראלי הראשון שזוכה במדליה באליפות אירופה בטריאתלון עד גיל 23, לאחר שזכה במדליית ארד בתחרות שהתקיימה בבולגריה. "הטריאתלון מאפשר לי לטייל בעולם, להכיר אנשים ותרבויות חדשות. אני חוקר את הטבע ברגליים שלי, מכיר מקומות עם אופי שונה וזה גורם לי לסיפוק מאוד גדול, מה שנותן לי מוטיבציה להתאמן ורצון להמשיך לעשות את זה עוד הרבה שנים קדימה".

שגיב נולד למשפחה ספורטיבית בזכרון־יעקב. אביו ד"ר שם־טוב סבג היה בעצמו אתלט אולימפי שייצג את ישראל בריצת המרתון במשחקי לוס־אנג'לס 1984, ובהם סיים במקום ה־60 מתוך 107 משתתפים. "גדלתי בבית שאהבו בו לצפות בספורט ולעסוק בו. כבר כשהיינו ילדים אבא, שעדיין רץ אז, היה יוצא איתנו לשטח כשאנחנו רוכבים לצידו על אופניים. הוא לקח אותנו לתחרויות ריצה וטריאתלון וכל העיסוק הפך למשהו מאוד משפחתי", נזכר שגיב, "אפילו מתנות הבר מצווה שלנו היו סביב ספורט. אחיי הקטנים נסעו לאולימפיאדה בלונדון ולראות את מכבי תל־אביב מניפה גביע יורוליג במילאנו, ואני נסעתי עם אבא שלי לתחרות הטור דה פראנס בצרפת. שם, במשך שבוע העליות בפירנאים, עקבנו אחרי המתחרים. בכל יום עברנו למלון אחר לפי המסלול שלהם, רכבנו חלק מהמקצה שהם עשו מוקדם בבוקר, ואז עצרנו עם רבים אחרים בצד הדרך וחיכינו שהמתחרים עצמם יגיעו לשם, כדי שנוכל להריע להם. תמיד אהבתי את דרך החיים הזו והיה לי ברור שאהיה ספורטאי בענף כלשהו".

"אני בחיים לא אהיה מאוכזב מהחלטה של אח שלי רן שאני כל כך אוהב, ודאי כשאני רואה כמה הוא שלם ומאושר מהבחירה שלו. באופן אישי חבל לי כי הוא יריב האימונים הכי טוב שהיה לי"

באופן טבעי הוא עסק במגוון ענפי ספורט כבר בגיל צעיר. "בהתחלה הייתי בג'ודו, שיחקתי הוקי והייתי בקבוצות של אופני שטח ושחייה", הוא נזכר, "אני מאמין שבגיל צעיר ילד צריך לחוות כמה שיותר ענפי ספורט וליהנות מהם, בלי צורך להתמקצע בהם. בגיל 8 התחלתי להשתתף גם בתחרויות טריאתלון בשביל הכיף. לא היו אז מספיק ילדים שעושים את זה כמו היום והייתה רק קטגוריה אחת של גילי 8 עד 13, שבה שחינו 300 מטר, רכבנו 12 קילומטר אופניים וסיימנו בשלושה קילומטרים ריצה".

בגיל 14, שנה לאחר שנפתחה האקדמיה למצוינות בווינגייט, החליט שגיב לעזוב את הבית ולעבור לשם. "רק כשנפתחה האקדמיה שאפשרה באמת להפוך למקצוען בתחום הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים", הוא מספר, "ההורים שלי מעולם לא דחפו אותי לאימונים או תחרויות והאמת שכשסיפרתי להם על הרצון שלי לעבור זה קצת הפתיע אותם, כי עד אז היכולת שהפגנתי הייתה ממוצעת ומעולם לא זכיתי בכלום. בכל זאת הם הסכימו לקחת אותי למבחנים, וכשהתקבלתי קיבלתי מהם את ברכת הדרך.

"החוויה באקדמיה הייתה התקופה הכי נהדרת ומעצימה שהייתה לי בחיים. וכשאחי הקטן רן ראה עד כמה טוב לי שם, גם הוא החליט להצטרף". כפי ששגיב עצמו מעיד, באותן שנים לא נחשב לעילוי, מה שלא מנע ממנו לעבוד קשה ולחלום להגיע לפסגות הגבוהות ביותר. "מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי מה זו אולימפיאדה ושרק יחידי סגולה מצליחים להגיע לשם, וגם בתקופות שעדיין לא הייתי טוב מספיק, בלב ידעתי שאגיע לשם", הוא משתף, "באותן שנים אבא שלי אימן אותי ובכל תקופה הוא היה מעלה קצת את הרף למעלה. אני שאלתי אותו אם הוא חושב שאני באמת יכול, והאמון שלו בי עזר לי לדחוף את עצמי קדימה ולהשתפר".

את הפריצה המקצועית הראשונה חווה בעונה האחרונה בגילי נוער, אז בגיל 19 סיים לראשונה ראשון בסבב גביע אירופה ודורג במקום ה־15 בעולם לגילו. "ההישגים הללו סייעו לי לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא, יחד עם תחושה והבנה שאני באמת יכול להפוך לספורטאי טוב שמגיע למקומות שהוא שואף אליהם", שגיב נזכר, "בכל אותן שנים המשכתי להתאמן ולהתחרות ולאט־לאט גם רף ההצלחות עלה. סיימתי במקום שלישי באליפות אירופה עד גיל 23 ובמקום רביעי בעולם באותו הגיל, ומשנה לשנה קטפתי יותר מפירות העבודה הקשה שהשקעתי. זה הוביל לכך שגם הקמפיין לקראת אולימפיאדת טוקיו הפך בסופו של דבר לרגוע למדי עבורי, כי הצלחתי לגרוף הרבה נקודות דירוג כבר בשלבים הראשונים".

איך הגבת כשהחליטו לדחות את המשחקים בשנה?

"כששמעתי על זה ממש נשברתי, הרגשתי שאני בכושר הכי טוב אי פעם ושאני רוצה להתחרות עכשיו. אבל בדיעבד השנה הזו עשתה לי רק טוב, היא ביגרה ושיפרה אותי, הצלחתי בתחרויות, דורגתי 12 בעולם והגעתי לטוקיו עם הרבה יותר ביטחון, ולדעתי לא הייתי מגיע לאותה תוצאה אם המשחקים היו מתקיימים במועדם". שגיב הגיע לרגע השיא בקריירה שלו עם אחיו הצעיר רן, והשניים הפכו לאחים הראשונים שמעפילים יחד לאולימפיאדה מאז משחקי 1996 באטלנטה, אז ייצגו אותנו האחים רן וניר שנטל, בתחרות הגלישה במפרשיות 470.

"החלום היה שגם אבא יוכל להצטרף אלינו אבל לצערי בגלל הקורונה זה לא קרה. לשמחתי העובדה שרן היה שם הקלילה את החוויה והפכה אותה לפחות לחוצה ואני שמח מאוד שזכינו לחוות את זה יחד", מספר שגיב, שסיים את התחרות האולימפית הראשונה שלו במקום ה־20 הכללי ורן הגיע למקום ה־35 מתוך 55 משתתפים. "החוויה בטוקיו הייתה מדהימה אבל בשורה התחתונה הרגשתי שאני שווה מיקום הרבה יותר גבוה בתחרות, ולצערי לא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי שם".

"מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי מה זו אולימפיאדה ושרק יחידי סגולה מצליחים להגיע לשם, וגם בתקופות שעדיין לא הייתי טוב מספיק, בלב ידעתי שאגיע לשם"

מאז המשחקים האולימפיים נראה שהקריירה של שגיב רק הולכת ומשתבחת. זמן קצר לאחר התחרות בטוקיו הוא הוזמן לראשונה להשתתף בליגת הסופר־ליג היוקרתית. "מדובר בליגה פרטית שבוחרת את 20 הספורטאים הכי טובים בעולם, שמתחרים בינם ובין עצמם בסדרת תחרויות שונות ומשונות על בסיס הטריאתלון שמתקיימות במרכי הערים הגדולות בעולם, עם פרסי ענק למנצחים ו־20 מיליון צופים בכל תחרות", מתאר שגיב, "התחרות עצמה בנויה אחרת לגמרי, כדי להפוך את הכול לקצר ומעניין יותר עבור הצופים בבית. כל מקצה מורכב מ־300 מטר שחייה, 4 קילומטר רכיבת אופניים וקילומטר וחצי ריצה, ואנחנו חוזרים עליו בוורסיות משתנות במשך כשעה, עם מנוחה של דקה עד דקה וחצי בין מקצה למקצה".

העונה הוזמן שוב שגיב לסבב היוקרתי, שסיים את העונה בחודש אוקטובר בתחרות בערב הסעודית, מה שהפך אותו לספורטאי הישראלי הראשון אי פעם שמתחרה שם. "עד שלא קיבלתי כרטיס טיסה לא האמנתי שבאמת אוכל להגיע לשם. הטיסה לא נעשתה באופן פורמלי מישראל, אלא במסגרת תחרויות הסופר ליג שהבטיחו לי שהם דואגים להכול, למרות שלא ידעתי עד הסוף אם הם מבינים את מורכבות העניין", משחזר שגיב, "כשהגעתי לשדה התעופה בבריסל עם שאר המתחרים ואנשי הצוות לא קיבלתי כרטיס טיסה בשלב הראשון, כי לא הייתה לי ויזה או מסמך שמאשר שאני יכול להיכנס לשם. בסופו של דבר רגע לפני הטיסה הם קיבלו מייל מהשגרירות הסעודית, שמאשר שמותר לי לטוס לשם. זה לא פשוט ותמיד יש חששות להגיע למקום כזה אבל העובדה שטסתי בעבר לאבו דאבי, גם לפני הסכמי אברהם, נתנה לי גם תחושה שיהיה בסדר. כשהגעתי לערב הסעודית התייחסו אליי בצורה נעימה ובטוחה ונתנו לי הרגשה טובה".

הסופר ליג התקיים באותו שבוע במסגרת אירוע שכלל ענפי ספורט רבים בעיר סעודית חדשה בשם ניאום, שנבנית בימים אלה בתקציב דמיוני של 500 מיליארד דולר באזור מצרי טיראן. "כרגע המקום הוא בעיקר ערמת חול אחת גדולה", צוחק שגיב, "אבל דיברתי שם עם כמה מהנדסים מגרמניה, שאמרו לי שבונים שם את הפרויקט ההנדסי הגדול ביותר מאז הפירמידות. אנחנו גרנו שם בסוג של כפר אולימפי שהוקם לכבוד התחרויות".

שגיב הגיע לתחרות האחרונה בעונת הסופר ליג מדורג ראשון בענף האופניים וחמישי בדירוג כללי, אבל תקלה מנעה ממנו לסיים את העונה במקומות אלה. "המטרה שלי הייתה לסיים כרוכב המהיר ביותר, מה שמעניק מענק כספי מכובד מאוד, אבל לצערי ממש לקראת סוף הרכיבה דחקו אותי קצת לפינה ונפלתי מהאופניים. היה קשה מאוד לחזור לדבוקה של הרוכבים, ואצלנו מי שנמצא דקה וחצי מאחורי המקום הראשון, מורידים אותו מהמסלול, ולצערי זה מה שקרה לי. זה הוריד אותי מפסגת הרוכבים למקום השני ולמקום התשיעי הכללי. לשמחתי עדיין סיימתי עם מענק מכובד של 35 אלף דולר".

מלבד בסעודיה, שגיב התחרה העונה בשלל מקומות בעולם כמו לונדון, מינכן, טולוז ואבו דאבי. הישג השיא שלו נרשם באמצע ספטמבר, אז זכה במדליית הכסף בתחרות במסגרת הסופר ליג שהתקיימה במאליבו, עיר חוף במחוז לוס־אנג'לס. "אני רגיל לטוס הרבה בעולם כי בענף שלי אתה לא קובע קריטריון אולימפי כמו בשחייה למשל, אלא צריך לצבור נקודות דירוג, מה שמצריך נדודים רבים לתחרויות שונות", הוא מסביר, "בחודשים האחרונים טסתי המון וזה לא פשוט בכלל, אבל למזלי תמיד אחד מאנשי הצוות שלי מצטרף אליי, מה שעוזר לי מאוד. בסופו של דבר אני מקצוען והמטרה היא לחזור לשגרה בכל מקום שאני מגיע אליו כמה שיותר מהר, מבחינת תזונה, קצב אימונים והרגלי שינה. אני מתחרה עם ספורטאים שעוברים את אותו מסלול בדיוק, ומי שמצליח הוא בסופו של דבר מי שמתנהל בצורה הטובה ביותר".

מתחילת העונה החולפת עובד שגיב עם המאמן ליאור כהן. "עד אז עבדתי עם אבא שלי ואני שמח לשתף פעולה עכשיו עם ליאור, שהוא איש מקצוע מעולה שרק רוצה ללמוד ולהתפתח, ולמזלי גם יכול להצטרף אליי להרבה נסיעות. הוא המאמן הראשי, ולצידו אור ברגר הוא מאמן השחייה ודוד רזניק הוא הפיזיותרפיסט. בנוסף אני עובד גם עם פסיכולוג ועוד מגוון של אנשים טובים שעוזרים לי".

שגיב מדורג כרגע במקום ה־40 בעולם, 35 בסבב אליפות העולם ו־20 בדירוג האולימפי לקראת משחקי פריז 2024, שבו יתחרו 55 טריאתלטים. "בחודש מאי החל המסע האולימפי החדש למשחקי פריז והמטרה שלי הייתה לצבור כמה שיותר נקודות דירוג, כדי שבעונה הבאה אוכל להמשיך להתאמן ולהתחרות בלי לחצים מיותרים וחששות שלא אצליח להגיע לשם. לשמחתי השגתי עד עכשיו מעל ומעבר ואני כבר עם 1,700 נקודות מתוך ה־2,000 שאני אמור להשיג, מה שעוזר לי להישאר רגוע. זו הייתה שנה מיוחדת והעונה הכי ארוכה שהייתה לי עד היום".

אתה מאמין שתוכל להתמודד על מדליה בפריז 2024?

"אני מאמין שברמה שלי היום, אם אני מצליח להביא את עצמי בפורמה הטובה ביותר, אני שווה מדליה בכל תחרות, כולל באולימפיאדה. החלום הגדול שלי הוא להגיע לשם שוב, להתחרות לעיני קהל ולעשות הרבה יותר טוב ממה שעשיתי בטוקיו. יש לי עוד הרבה דברים לעבור עד שאגיע לשם, אבל גם מבחינת הגיל והניסיון שלי, אני מאמין שאצליח להגיע רחוק יותר".

מבחינת מעטפת כלכלית ובריאותית, יש לך היום כל מה שאתה צריך?

"כן. אני חבר בסגל הכסף האולימפי שמעניק לי מלגה חודשית, האגודה שלי, איילות, עוזרים מאוד וחברות הרבלייף ואלטשולר־שחם הם הספונסרים שלי, שעוזרים לי מבחינה כלכלית ומאפשרים לי להתאמן בראש שקט ואני מודה להם על זה. בנוסף, הפרסים בסבבים העולמיים הרבה יותר גבוהים היום ויש גם תחרויות פרטיות, שמעניקות עד רבע מיליון דולר לזוכה".

בזמן ששחר ממשיך להתקדם לעבר החלומות הבאים שלו, אחיו הצעיר רן החליט לתלות את הנעליים ולפרוש באוקטובר החולף, כשהוא רק בן 25. "הפרישה של רן מאוד הפתיעה אותי. הוא רק התחיל להתפתח ולקטוף את פירות העבודה הקשה שהוא השקיע כדי להפוך לספורטאי אולימפי", מודה שגיב, "אני בחיים לא אהיה מאוכזב מהחלטה של אח שאני כל כך אוהב, ודאי כשאני רואה כמה שהוא שלם ומאושר מהבחירה שלו. באופן אישי חבל לי כי הוא יריב האימונים הכי טוב שהיה לי, ואדם שדחף אותי פיזית מנטלית. אני חושב שזה הפסד גדול לענף שלנו בארץ, אבל אני שמח שטוב לו".

אתה כבר בן 28, עד מתי תמשיך להתחרות?

"השיא בענף שלנו הוא בין גילי 28 ל־32, והשאיפה שלי היא להגיע עד למשחקי 2028 בלוס־אנג'לס, שם אוכל לסגור מעגל עם אבא שלי ואני רואה את עצמי ממשיך לפחות עד אז. יש היום הרבה ענפים שספורטאים מבוגרים שוברים שיאים ותקרות זכוכית חדשות ואני מקווה להיות אחד מהם ולהמשיך להתחרות כל עוד אוכל".

מה דעתך על מצב ענף הטריאתלון בארץ?

"מצב הענף בארץ קשה כרגע והאיגוד עובר טלטלות לא פשוטות. אין לנו יושב ראש או מנכ"ל ובסוף החודש יתקיימו בחירות, ובתקווה שלאחר מכן ינסו להקים משהו חדש. זה חבל, כי לטריאתלון בארץ יש פוטנציאל להפוך לענף מוביל בארץ אבל כרגע המצב קצת תקוע וצריך לעזור לו להתאושש. משום מה, ההשתתפות שלנו בטוקיו לא עזרה לדברים להתקדם ולצערי כרגע קשה לראות את הדור הבא שמגיע".

עד כמה קשה לנהל זוגיות בצורת החיים שלך?

"זה לא פשוט, אבל מאיה היא בת זוג מדהימה ותומכת שידעה מהרגע הראשון לאן היא נכנסת ומאוד התלהבה. בכל הזדמנות שאני יכול אני לוקח אותה איתי, כמו עכשיו לסופר ליג, מה שבלי שום ספק עזר לי מאוד. הזוגיות היא גם הסיבה שבשנה הקרובה אנסה קצת להרגיע עם הנסיעות כי אני רוצה להיות יותר בבית".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"אני בחמש ובשיא האושר. יש לי בת זוג נהדרת, משפחה תומכת והמון חברים, ואני זוכה לחיות את החיים שתמיד חלמתי עליהם. אני הכי גבוה שיכול להיות".