הדירה: דירת שני חדרים עם מרפסת בשכונת רמת בית הכרם בירושלים.
ההיכרות: האמת זה קצת מביך… הכרנו באפליקציה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. ישר ידעתי שזה זה, משהו בה משך אותי. לא אגיד שלא היו חששות, היא הייתה קצת קטנה ולא הייתי בטוחה שתוכל להכיל אותי. לא רציתי להתפשר, אבל אמא שלי אמרה שאין מושלם בחיים. בסופו של דבר אין מה לומר, כשזה עובד זה עובד. אנחנו ביחד כבר שנתיים, ואני לא חושבת שהייתי מוצאת משהו יותר טוב מהדירה הזאת.
ניקיון: לא תאמינו, אבל עליי.
שטיפת כלים: אם אין אני לי מי לי.
בישול: אני מבשלת הכול מהכול. מחביתות ומלאווחים ועד לזניות וקציצות.
חשבונות: אה, פה יש סבב. החודש זו אני.
חסרונות בלגור לבד: ראו סעיף קודם.
אז למה כן: לא צריך לסגור את הדלת במקלחת.
השותפים שלא בחרנו: החשופיות במרפסת הזמינו את עצמן למסיבה.
קצת על השכונה: שכונה משפחתית ופסטורלית, הרבה כלבים, ילדים, פארקים. ועדיין הגיל הממוצע בה הוא 102.
בעלי הדירה: משה וכוכבה המתוקים. בעלי דירה מושלמים, זמינים לכל דבר ובעיקר אוהבים להפציץ בוואטסאפ עם סטיקרים לגיל השלישי.
שכנים: בעיקר משפחות, אנשים טובים שאפשר לסמוך עליהם כשמתפוצץ לך הדוד או כששכחת מפתח לדירה. כבר מתורגלים בהנהון המביך של הבוקר־טוב במעלית.
מסורות: בימי שישי אני בדרך כלל נוסעת למשפחה במודיעין ומביאה מאמא ומסבתא קופסאות אוכל לכל השבוע. זו פריווליגיה שהמקרר ואני לא מוותרים עליו.
ורגע ברצינות: כשאתה גר לבד, קל לפתח הרגלים. את מתרגלת שהגרב שזרקת בבוקר תישאר באותו מקום גם כשתחזרי הביתה בערב, ואת יודעת שאם את לא תשטפי את הכלים אז אף אחד לא יעשה את זה במקומך. זה מפתח עצמאות ואחריות מהסוג שלא חווים אצל ההורים, וגם לא כשגרים עם שותפים. מסר לסיום: אין כמו להיות יחידת דיור.
