השלד העלילתי של הסיפור מיוחד ועל כן מסקרן. חנוך צוריאל הוא בעל בית מלון קטן בבעלות משפחתו במרכז ירושלים והוא מחפש את האור. בחיפושיו הוא נשאב תחילה אל הטקסים והמיתולוגיה של "הבונים החופשיים", חברת סתרים שעיקר כוחה באווירת החשאין שסובבת אותה ואת חבריה. זוהי כת סולידרית וסגורה מאוד שמבוססת על התחייבות לנאמנות ועזרה הדדית, "אגודה למטרות צדקה ששלושת העקרונות שלה הם חירות, שוויון ואחווה". רוממות טקסיהם של הבונים החופשיים וההדר שאופף את ראשי הלשכה המקומית מושכים את לבו של צוריאל, ובעיקר הוא אוהב את המיתולוגיה שלהם, שמשלבת התייחסויות למצרים העתיקה ולבית המקדש הראשון של המלך שלמה.
הסודיות הנשמרת בקפידה, הַקְשָרים חובקי העולם של חבריה, הסמלים עתיקי היומין כביכול ממסורות פרעוניות מדומות וכן הטקסים המוקפדים שנערכים על פי כללים נוקשים בידי היררכיה מוגדרת של בעלי תפקידים שעוטים תלבושות ומצנפות מיוחדות הקנו לכת הבונים החופשיים הילה של אגודה מסתורית אך גם אפלה ואולי מסוכנת. בירושלים הייתה בזמנו חנות במרכז העיר, מול הדואר המרכזי, שבחלון הראווה שלה הוצגו – מוסתרים למחצה ונגלים רק לעיניהם של יודעי דבר – סמלי הכת: מחוגה, מד־זווית ופירמידה. ייתכן שגם בן בסט הכיר אותה.
מכל מקום, כשמסתיימת מלחמת ששת הימים וסוגיית ארץ ישראל השלמה והר הבית חודרת לתודעה הציבורית, נמשך חנוך צוריאל גם אליהם. הוא עולה להר, נוסע לצפות בקרבן הפסח של השומרונים, מצטרף לתפילה בבתי כנסת שונים שפזורים בירושלים ואף נרשם ללימודי קבלה. כל אלה חודרים לראשו ומבלבלים אותו והוא נתקף בחזיונות בהקיץ, שבהם הוא צופה בדמותו של שלמה המלך הקוראת לו לעשות מעשה ולהיעזר אפילו בבונים החופשיים כדי להקים מחדש את בית המקדש על הר הבית.
חנוך, כאמור, הוא גם בעליו – הבורגני והשפוי לחלוטין לכאורה – של בית מלון. למשרת פקיד קבלה במלון הוא שוכר את גידי, סטודנט שנה ראשונה למשפטים באוניברסיטה העברית, שלו ולחברו נתן, ניצול שואה מפולין, עוד יהיה תפקיד בהמשך העלילה. תחת לחצים משפחתיים חנוך מתפכח מחלום בית המקדש השלישי ומחליף אותו ברעיון שונה לחלוטין אבל מציאותי יותר – להקים על אדמות הכנסייה היוונית־אורתודוקסית בירושלים אכסניה לעולי רגל נוצרים. וכאן נכנס לעניין מו"מ מסובך והליכי בנייה. וכך מתגלגלים העניינים עם כל מיני עלילות משנה וסיבוכים שונים לקראת סוף מר־מתוק.
מפוצצי הר הבית
שלד העלילה מקורי ובעל פוטנציאל מעניין להיכרות עם כמה מהפינות הנסתרות בהוויה הירושלמית. אבל למעט מספר קטעים יפים של תיאור נופים או בניינים ירושלמיים, שתמיד יש בהם די קסם כדי להפוך כל משפט לדבר־שיר, הספר למרבה הצער שטחי וכתוב בסגנון כמעט עיתונאי. מרוב תסבוכות בעלילה ועלילות משנה לא נותרו למחבר מרחב ונשימה – או רצון – לפתח את הדמויות והן נותרות חד־ממדיות, חסרות עומק ואינן מעוררות רגש או אכפתיות, שלא לדבר על הזדהות.
הספר אכן קריא מאוד, אבל רק משום שאין בו אף משפט או פסקה שמושכים את הקורא להתעכב ולקרוא פעם נוספת כדי לטעום וליהנות מהכתוב כמו מממתק או מאכל ערב לחיך. פשוט הופכים דפים ורצים מעניין לעניין כדי להגיע לסוף.
ואם לעתים יש עיכוב בקריאה, אין זה בזכות האיכות הספרותית של הרומן, אלא משום שנתקלים באבן הנגף הקרויה אג'נדה פוליטית. ייתכן שהמחבר ניסה לנטרל את נטיות ליבו ולא לחשוף אותן, אך קשה להתעלם מהלגלוג על נאמני ארץ ישראל השלמה, ההוקעה של הנאבקים על הר הבית, שמיוצגים בספר דווקא על ידי הקיצוניים ביותר. אלה שמוכנים להשמיד את מסגדי הר הבית בחומרי נפץ או שבעיוורונם היהודי־משיחיסטי מוכנים להתקשר גם עם נוצרים שכוונתם לקרב את הגאולה הנוצרית על חשבון היהודים. חנוך צוריאל יוצא לבסוף מדעתו מרוב קנאות לחזיונותיו המטורפים.
בין קלילות לקלקול
לעומת זאת, את כל החמימות האנושית וכוח השכנוע משקיע המחבר – לשעבר מנכ"ל משרד האוצר בממשלתו של אהוד ברק – בציטוט עמדות שמאל או בייצוג האנושיות המלבבת של דמויות הערבים, עם "אגדות אלף לילה ולילה" והוורדים, פרחי הציפורן ושיחי הגרניום שלהם, וסבלם הנורא לאחר שנושלו מבתיהם היפים על ידי היהודים הכובשים ו"הממונה על נכסי נפקדים" המרושע שלהם (מכתבו המדומיין של חטיב ג'ובראן, בעמ' 173־5).
האג'נדה החד־צדדית של בן בסט מדרדרת עוד יותר את מה שהיה יכול להיות ספר קריאה קליל, מסוג ספרי־טיסה או חומר קריאה דיגיטלי שמיועד לנסיעה ארוכה ברכבת. לעלילת הספר ופיתוליה יש פוטנציאל בידורי בלתי מבוטל, וניכרת בו יד מיומנת שיודעת "להנדס" ספר ולהעבירו מקו עלילתי אחד למשנהו בצורה חלקה ומהוקצעת.
לא כל ספר חייב להיות יצירת אמנות כבדה ומחייבת. מותר לספר להיות מבדר נטו או אפילו להיות מה שהפך לשנוא נפשם של מבקרי הספרים: ספר דמוי תוצר של סדנת כתיבה, שנכתב על פי כל הכללים הטכניים אבל ללא מעורבות רגשית, אמפתיה ונשמה של הכותב. במקרה של "שיגעון לאור" נוספת לכך גם ההטיה הפוליטית הבולטת והחשופה, ההופכת את הספר גם לפלקטי. וזה כבר יותר, או פחות, מדי.
שיגעון לאור, אבי בן בסט, שוקן, 2018, 267 עמ'
