"גברים משאירים אחריהם זירה שמעידה על אירוע אלים, נשים דואגות לסביבה סטרילית"

"כפי הנראה אני ואת לא נהיה קורבן לרצח סדרתי", היא יורה תחזית מרגיעה שעשויה להתברר כמנחוס של החיים. נכון, אנחנו יהודיות ועוד כאלה שגרות בישראל רוויית אירועי ביטחון, אבל מאיה גזית – האמא של "פודקאסט רצח" לצד האב שי מגל – מבקשת להבחין בין רוצח המונים לרוצח סדרתי. הראשון חובב אירועי אלימות רבי משתתפים וממוקדים; האחר מתחזק תחביב פסיכוטי מתמשך שהקורבנות שלו יהיו בסבירות גבוהה יצאניות, נערות ליווי והומלסים – "אנשים שאם ייעלמו פתאום אף אחד לא ישאל שאלות". למרבה הצער, על פי רוב גם המשטרה לא.

• עם רבע מיליון עוקבים וקשרים בעולם הנוצרי, הרב יוסף גרמון קידם את העברת שגרירות ארצו לירושלים
• "הציבור לא מוכן לקבל אותו":  נפגעות עזרא שיינברג מתכוננות לשיחרורו מהכלא
• "יש לילות שלמים שאני בוכה על התהילה שלא תהיה לי": דין דין אביב פותחת את הלב

ההסכת המשובח מביא מדי פרק את סיפורו של רוצח סדרתי שנתפס הרבה יותר מדי מאוחר. למרבה החלחלה, לא פעם המידע הרלוונטי היה בידי החוקרים אבל אלה בחרו להתעלם ממנו או לפקפק בעדותן של הקורבנות שהצליחו להימלט בשן ועין. תלונה על רוברט הנסן, לדוגמה, הובילה את הנאנסת סינדי למכונת אמת, על אף שהנ"ל נעצר בעוון דומה שלוש פעמים וגם ישב בכלא. הוא בכל זאת היה נראה אמין יותר למשטרה מאשר המתלוננת. במקרה של פול ברנרדו שלושה מקורות שונים זיהו אותו על פי קלסתרון מדויק שהמשטרה עצמה הפיצה, אבל הוא היה רואה חשבון צ'ארמר וכריזמטי, והמתלוננת שנסה על חייה – הרבה פחות. במקרה של חליל ווילר וויבר, ברשותה של המשטרה היו שם הרוצח וגם מספר הטלפון שלו, ובכל זאת, רק נחישותה של קרובת אחת הקורבנות העלתה ממצאים שהובילו לתפיסתו. "וזה סיפור מ־2016, לא משנות השבעים". איך ייתכן? ככה זה כשהקורבנות הן נשים מוחלשות, מסבירה מאיה. "יצאניות שחורות זה פרופיל שפשוט לא מעניין את החברה גם היום, והמשטרה לא תמהר להעלות מקרים כאלה לראש סדר העדיפויות שלה".

על שנות השבעים יש לה לפחות סנגוריה מתקבלת על הדעת. "קודם כול הטכנולוגיה. בזמנו פשוט לא היו אמצעים – לא די־אן־איי מפותח ולא מִחשוב משוכלל. בתקופה ההיא משטרת ניו־יורק לא דיברה עם המשטרה בפילדלפיה. טומי לי סלס, כוכב הפרק ראשון של העונה השנייה, רוצח לאורך שני עשורים בלי הפרעה ברחבי ארה"ב, פשוט משום שלא קישרו בין המקרים". תוסיפו לזה שוטרים עם דעות קדומות, שמבחינתם "אחותך עוסקת בזנות, למה ציפית?" – היא תגובה לגיטימית להיעלמות ואף לחשד לרצח, וקיבלתם תמונת מצב עגומה למדי.

אפשר לשמוע באילו פרקים שי ואני מגיעים עם חמלה לפוגע דווקא, כמו במקרה של איילין וורנוס, שממש גידלו אותה להיות רוצחת. בסיפור הזה באמת לא ברור מי נבזי יותר, היא או אלה שסבבו אותה וניצלו את הסיפור שלה"

ויש נתון משמעותי נוסף: "על סיפורי הצלחה של המשטרה לא מדברים כי הם סיפורים קצרים". ושיהיה ברור, כמה מטובי חבריה הם שוטרים. טוב, לפחות אחד מהם: "א' שהשם שלו לא מתחיל באל"ף, כי חסוי זה חסוי", כלשונו של שי. כמו אלפים רבים גם א' – איש משטרה ותיק – התמכר להסכת המותח של השניים, ושלח בתגובה הסבר קצר על אחד הנתונים. גזית, פרפקציוניסטית עם קבלות, לא רק קיבלה בהתלהבות את ההערות אלא גם הפכה את א' ליועץ הרשמי של ההסכת. "הדבר הראשון שאמרתי לו זה שאני רוצה להצטרף ליום עבודה שלו, אבל היו ענייני ביטוח מורכבים אז אני מסתפקת בטיפים ממנו. אני מספרת לו מראש מה הולך להיות בפרק הבא, והוא מסביר לי איך הדברים עובדים במשטרה. הוא גם שולח דיוקים אחרי האזנה במקרה הצורך". וכך, כשעלה לאוויר הפרק על הקצין הקנדי הרצחני, ראסל ויליאמס, א' הסביר מדוע המשטרה הצבאית לא חקרה בעצמה את המקרה ("הרצח בוצע בשטח אזרחי, מה גם שהמשטרה הכחולה מומחית יותר בעניינים שכאלה"); כשמגל סיפר לגזית כמה זמן לוקח לגופה להפוך לשלד, א' הוסיף גורמים משתנים שמשפיעים על העניין (עזבו, מדובר במידע למיטיבי לכת ובעלי קיבה חזקה).

גזית (47) בכלל למדה סיעוד, סיימה בהצטיינות ולא עבדה אפילו יום במקצוע ("רגע אחרי קבלת הרישיון פרשתי בשיא"). היום, היא מגדלת בביתה שבצור־יצחק שלושה מתבגרים ומנהלת מחלקת מוצר באולג'ובס, החברה שמגל ממנכ"ל. מה ששמעתם. אז איך הבוס נהיה שותף לאחד הפודקאסטים המרתקים ביותר שבנמצא? ואיך, למען השם, היא התמכרה לתחביב הפסיכוטי־משהו הזה וסחפה אחריה אנשים נורמטיביים לכאורה, כמונו? ובכן, הכול התחיל כשגזית החליטה לשפר את האנגלית שלה. מה עושים? שומעים הסכתים לועזיים תחת הקטגוריה "טרו קריים" – פשעים אמיתיים. "תמיד הייתה לי משיכה לסיפורי 'פשע אמיתי' ובעיקר לרוצחים סדרתיים. זה מרתק". אני חננה, מצהירה גזית על מה שאפשר להגדיר כאוטודידקטיות למתקדמים. אז כשהיא מקשיבה להסכת על רוצח מעניין, השלב הבא הוא לשמוע עוד פודקאסט עליו. ואז לקרוא עליו בוויקיפדיה. ולצפות בכל סרטון יוטיוב שנעשה בעניינו, ובכלל זה – עדויות, המשפט או ראיונות טלוויזיה. על רוצחים סדרתיים מעניינים במיוחד היא מתחזקת "גוגל התראות", כך שאין סיכוי שהיא תפספס מידע חדש על אודותיהם.

 

ימי הקורונה הביאו אותה לחפש פרטנרית לריצה, וחברתה לימור נבחרה לאתגר כמו גם להיות המאזינה הראשונה לסיפורי הרצח. גזית, בוגרת שלושה מרתונים, נהגה לרוץ ארבע פעמים בשבוע, כשהיא מספרת ללימור על הרוצח התורן שתפס את אוזנה. איך רצים ומדברים ביחד? "בעליות הייתי מפסיקה" (לתשומת לב הקוראים שמתנשפים רק מהמחשבה: אתם הנורמטיביים פה). גזית גילתה שהיא יודעת לספר סיפור, וכך גם הקולגות במשרדי אולג'ובס שבנתניה. האירוע המכונן קרה – איך לא – במטבחון. "ישבנו כמה חבר'ה לצהריים, ושי שהיה מנכ"ל חדש הצטרף אלינו וניסה להתחבר. הוא שמע אותי מספרת בהתלהבות על מקרה רצח ועל החלום לפתח את זה לפודקאסט, ואמר: אז תעשי, אני אהיה השותף שלך".

שנה וחצי מאוחר יותר, ההסכת שלהם מככב תדיר בעשרים המואזָנים ביותר בספוטיפיי, והוא כבר הספיק לטפס גם לחמישייה הראשונה, וכל זה בלי פרסום ובלי יחצנות, רק העברה מפה לאוזן. "אני חולת קְרוהן, מחלה שפוגעת במערכת העיכול ובהמשך בכליות. לפני עשר שנים הייתי מאושפזת במשך חצי שנה לסירוגין, ולמדתי שחלומות צריך לצעוק ולהגשים, כי באמת חיים רק פעם אחת. הבנתי שאני צריכה לקבוע לעצמי את המציאות ולא למציאות להכתיב לי את החיים. הפודקאסט לא היה ברשימת החלומות, אבל יצא שהוא נכנס אליה. שי יצא מלך, ובאמת סחתיין עליו שהוא הימר עליי. הוא ידע לזהות בשנייה את הברק בעיניים", היא אומרת אבל מודה שכמובן גם למגל היה עניין בתחום. קשה להניח שהיה משתף פעולה עם פודקאסט בישול ("אני בשלנית נוראית") או על טניס, היא אומרת. "נפש האדם זה עניין מרתק. אי אפשר לזייף בזה, אני תמיד מסתכלת לו בעיניים במהלך ההקלטה, ורואה כמה הוא נבהל ומזועזע. ככה אני יודעת שהסיפור עובר".

מה דורש כל פרק מגזית? איסוף חומר, בדיקה מחודשת של מה שלמדה על הרוצח/ת, ושיטוט אינטנסיבי באינטרנט ("הרשת מפוצצת במידע, רק צריך לקחת"). זמן לא מבוטל מושקע דווקא בבחירת כוכב הפרק. גזית ישנה לילה על כל המידע שאספה או רצה על זה איזה קילומטרז' מכובד, ואז השניים מתיישבים להקליט. בלי הכנות, בלי חזרות ובלי עריכה. "לטוב ולרע".

מה דורש כל פרק ממגל? להקשיב ולייצג את המאזין הסביר. "שי הוא המאזין האובייקטיבי, התפקיד שלו סופר חשוב. הוא שואל שאלות חכמות, ומעיר הערות מבריקות – אני לא חושבת שזה היה מצליח ככה אם זה היה עם מישהו אחר".

וישנה גם הכימיה המצוינת ביניהם, מה שמביא אותי לשאול איך מצליחים לעבוד מול בוס שהוא גם חבר. "אנחנו קצת סובייטים בגישה שלנו, עובדים כמו מכונות: עבודה זה עבודה, פודקאסט זה פודקאסט. יש הפרדה גמורה ביניהם. הוא לא הבוס הישיר שלי, כך שזה גם עוזר". בכל זאת, כשהם יצאו לדרך העובדת המסורה קבעה פגישה רשמית והגיעה אליו עם תוכנית עבודה מסודרת. הבוס הגיב ב"עזבי שטויות, פשוט תרוצי". "וכך היה. לא למדתי את זה, אני פשוט הולכת עם תחושות הבטן שלי ועם מה שנראה לי נכון".

ומה שנראה לה נכון נשמע פשוט מרתק. גזית מדברת בקצב של מאתיים קמ"ש, שעושה חשק למאזינים להגיש לה כוס מים אבל גם לעודד אותה להמשיך ולא להאט בשום אופן. היא מטרימה אירועים שיתבררו בהמשך כקריטיים, מציבה על השולחן אקדח במערכה ראשונה שחזקה עליו שעוד יירה יותר מפעם אחת במערכה השלישית. היא מטלטלת את המאזין בין חרדה לקורבנות להבנת הרקע של הרוצח, מגלגלת מידע שנבדק בדקדקנות, לא מהססת להודות שאינה יודעת לענות על שאלה מאתגרת של מגל, ומקפידה שלא לחרטט או להרוויח זמן באמצעים מלאכותיים. בתוך כל זה היא מצליחה להעביר את עלילת הפרקים המזעזעת במינונים נוחים לעיכול. איכשהו. "זה האופי שלנו, אנחנו לא מְשחקים מִשחקים. אנחנו לא פסיכולוגים ולא רופאים, פשוט שני סקרנים. לא באנו לברבר ואפילו לא להטיף מוסר לאף אחד. אנחנו מספרים סיפור".

במרכז הסיפורים עומדת לפעמים חידת היעלמות הקורבן, בפעמים אחרות לכידתו של הרוצח, ולעתים דווקא הרקע המזעזע ממנו בא. כל כך מזעזע עד שהמאזין כמעט חש הזדהות לאיש או האישה שנראה שלא היה להם שום סיכוי להפוך לאנשים מן השורה. "אפשר לשמוע באילו פרקים שי ואני מגיעים עם חמלה לפוגע דווקא, כמו במקרה של איילין וורנוס שממש גידלו אותה להיות רוצחת. בסיפור הזה באמת לא ברור מי נבזי יותר, היא או אלה שסבבו אותה וניצלו את הסיפור שלה. ויש כאלה שלא הרגשתי כלפיהם כלום. לפעמים יש ילדות קשה אבל המעשים כל כך נוראיים שהם גרמו לי בעיקר לסלידה".

זה מה שאנחנו אמורים להרגיש כלפי כולם, לא?

"אנשים זה אנשים. אי אפשר להצדיק את המעשים, כמובן, אבל אצל חלקם את יכולה להבין מאיפה זה בא, מה מקור הרוע. איך אדם הופך להיות רוצח סדרתי ומה הניע אותו לזה".

כולם היו בניה ובכל זאת אני מבקשת ממנה לבחור פרק שחביב עליה במיוחד, והיא מופתעת לגלות שהפרק האהוב עליה הוא על ריימונד פרננדז ומרתה בק, צמד רוצחים משנות הארבעים שניצלו את מצוקת הבדידות של גברים ונשים שנותרו לבדם אחרי מלחמת העולם השנייה, והפכו אותם לקורבנות. למה דווקא הפרק הזה? "אולי כי יש משהו שכואב לי במרתה, שהייתה מאוד־מאוד שמנה ונלעגת, עד כדי כך שעבדה בקרקס על תקן השמנה המוזרה".

אגב, עשרה אחוזים בלבד מבין הרוצחים הסדרתיים הם נשים, ודרך ביצוע הפשע שלהן שונה לחלוטין מזו של בני המגזר החזק. בניגוד לגברים, שמשאירים אחריהם זירה שמעידה על אירוע אלים מאוד, נשים דואגות לסביבה סטרילית. כי גם אם הידרדרת להיות רוצחת סדרתית, לפחות יצאת אסטניסית. "לתפיסתי, נשים יותר אמיצות מגברים, ובדרך כלל הן רוצחות בעזרת רעל במעטפת של תרופה, לדוגמה. הן מתוכננות יותר מגברים, מחושבות יותר ובונות לעצמן בראש סצנה שלמה של איך זה יהיה בדיוק". גם המניע שונה על פי רוב, היא אומרת: גברים רוצחים בגלל תשוקה ורצון לשליטה, נשים בגלל כסף. הם בדרך כלל לא מכירים את הקורבנות שלהם, הן דווקא כן. נקמה? "דווקא לא בולט כמניע אצל הסדרתיים והסדרתיות".

בניגוד לגברים, שמשאירים אחריהם זירה שמעידה על אירוע אלים מאוד, נשים דואגות לסביבה סטרילית. כי גם אם הידרדרת להיות רוצחת סדרתית, לפחות יצאת אסטניסית

כשאני מבקשת מגזית למצוא מכנה משותף בין הרוצחים הסדרתיים, היא מבהירה שמדובר במשימה שאיננה חד משמעית שכן אומנם רובם מגיעים מרקע נוראי, אבל בפירוש לא כולם. קחו למשל את הקצין המכובד ראסל או את דילן הטייס הצעיר שנולד עם כפית זהב בפה. "אצל רבים מהם מדובר בשילוב של טראומות ילדות שלא טופלו והשתייכות לשכבות חלשות; לפעמים זו הפרעות אישיות עם סביבה לא תומכת, ולא פעם פגיעה פיזיולוגית באונה הקדמית שהוציאה מאישיות גבולית את הרוע. אבל זה לא אומר שכל מי שיש לו הפרעת אישיות או שהייתה לו ילדות קשה הופך לרוצח סדרתי".

האם יש דרך לזהות שכן פסיכופט? כנראה לא. "בדרך כלל מדובר שאנשים עם איי־קיו מעל לממוצע ואישיות מניפולטיבית במיוחד, כך שיש מצב שהייתי נופלת בזיהוי שכן כזה", היא אומרת והמבט שלה משוטט על פני הסועדים בבית הקפה הפסטורלי שאנחנו יושבות בו. "תסתכלי על זה שיושב בשולחן מולנו עם החולצה הכחולה. יש סיכוי שהוא רוצח סדרתי. למה? כי מה שלמדתי זה שאי אפשר לדעת. הרי היו לנו מקרים על רוצחים סדרתיים שאפילו לנשים שלהם לא היה מושג מי הם באמת".

יש איך לצאת מזה או שמדובר בגזרת גורל, ומי שעלה על מסלול רוצח סדרתי לא יצליח לרדת ממנו?

"אני רוצה להאמין שאפשר לצאת מזה. אני מקווה שב־22' הרשויות מעורבות יותר באלימות במשפחה, ושאפשר לשבור את מעגל האלימות. בבתי הספר היום יש יותר מודעות, וילד שמגיע עם סימני אלימות יטופל. בצד זה יש היום יותר דרכים לעצור פשיעה. היום יש פחות רוצחים סדרתיים כי הכול מרושת והמדע הפורנזי התפתח מאוד – יש מצלמות, איכון לפלאפונים, בדיקות DNA. יש פחות תופעות כאלה כי פשוט תופסים אותם מהר יותר, לא כי אין פוטנציאל".

"פודקאסט רצח" מגובה בקבוצת פייסבוק בניהולה של גזית (מגל על פייסבוק: "מה אני, בן מאה?"). כל פרק זוכה לכ־14 אלף האזנות, ארבעת אלפים מהם חברים בקבוצת הפייסבוק של ההסכת. המאזינים האדוקים נהנים לקבל בקבוצה השלמות, תמונות ולינקים להעשרה אודות כוכבי הפרקים, "אבל רק מה שמעניין". הם גם יכולים להתחרות על ספל עם לוגו ההסכת ולקיים אינטראקציה מול גזית, ולשוב ולדרוש להעלות את המינון לפרק בשבוע – "לא יקרה", מבהירה גזית כשהיא מקפידה להיפרד משי בסיום כל פרק במילים מערפלוֹת־הלו"ז – "עד הפעם הבאה". "איסוף החומר לוקח זמן, וזה הרי התחביב ולא העבודה שלי. שי הוא מנכ"ל עסוק מאוד, כך שאנחנו מוגבלים בזמן".

למה אנחנו מכורים כל כך לסיפורי פשע אמיתיים ומזעזעים כל כך?

"מאותה סיבה שאנחנו עוברים ליד תאונת דרכים ומוכרחים להסתכל. זה חוצה אמונות ודתות וגילים. דווקא כי זה זר לנו, כי זה כל כך שונה מהיומיום שלנו. אנחנו רואים את נתוני ההאזנות לפודקאסט ואת פרופיל החברים בקבוצה בפייסבוק, ומה שעולה משם זה שמדובר בהתפלגות של האזרחים הרגילים: חיילים, בני נוער וסבתות. דתיים וחילונים, הכול. מספיק לפתוח את נטפליקס ולראות כמה סדרות יש בנושא. קחי לדוגמה את 'דאהמר' שהפכה לתוכנית השנייה הכי נצפית בהיסטוריה של נטפליקס, זה מטורף".

מיותר לציין שדף הבית בנטפליקס שלה מוקדש כולו לסרטי דוקו. רק כשהיא מגיעה להורים היא נזכרת שיש אנשים שהאלגוריתמים שלהם מכוון לסרטים רומנטיים וחיות אחרות. אגב, כשהיא צפתה ב"דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", היכולת שלה ליהנות מזה הייתה זהה ליכולת שלכם ליהנות מסרט עלילתי על החיים שלכם. כשהאדם הממוצע צופה בציפורניים כסוסות בשכנה של ג'פרי מרימה טלפון למשטרה, מה שעובר לגזית בראש זה: "אבל זה לא היה ככה! זו הייתה שכנה מהבניין ממול, לא מהדלת הסמוכה!". סמכו עליה, היא בדקה. "והבחור החירש? לא היה שם סיפור אהבה, הוא רצח אותו ביום שהכיר אותו! חוץ מזה שהסדרה קצת איטית".

אם אתם מתעניינים אז לא, לא יהיה פרק על ג'פרי דאהמר. "אני לא עושה פרקים על רוצחים מוכרים". אגב, גם לא על ישראלים. למה? "קודם כול כי יש אנשים בישראל שיכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני. הם חקרו והיו מעורבים בסיפור, והם חשופים למידע שלי אין גישה אליו. מה לעשות, אני פרפקציוניסטית. דבר שני, אף אחד מהם לא באמת מעניין אותי, ואני צריכה את הניצוץ הזה כדי להתחיל לחקור. והכי חשוב, אני לא רוצה לעשות משהו שיפגע במשפחות של הקורבנות שמסתובבות עדיין בינינו. לא רוצה להיכנס למקום שיש סיכוי שאפול בו". כמתבקש, אנחנו בכל זאת מבררים את דעתה על פרשת רצח תאיר ראדה, אבל היא חומקת מתשובה ברורה, בטענה שדעתה בעניין לא מבוססת. "הסיפור מאוד מפחיד אותי. זה כאן, בבית. ילדה בגיל של הילדים שלי, רצח בשירותים בבית הספר – מזעזע. לכן אני לא חופרת שם. סקרנית? ועוד איך".

קשה להתמכר לפרקי ההסכת בלי להיסחף לאיזה חלום בלהות או סתם קפיצה מבוהלת כשמישהו נכנס למטבח באמצע האזנה. אלא אם כן אתם גזית. "סיוטי לילה לא היו לי, אבל הפכתי להיות אמא יותר חרדתית. אני אמא קולית בדרך כלל, אבל מאז העיסוק הזה, אם ערן הבן שלי מאחר לחזור מהצופים הדבר הראשון שעובר לי בראש זה שחטפו אותו. ואז אני אומרת לעצמי: 'אוקיי, תנשמי. לכי לראות פרק של 'חברים' או משהו אחר של אנשים נורמליים'".

המשפחה מפרגנת, גם אם ההורים לא חשבו שלבת שלהם יהיה אי פעם פודקאסט ועוד בנושא הזה. הם לא מאזינים ("אמא פולנייה, בכל זאת"), אבל הסביבה הקרובה משבחת, כולל החברים בעבודה. כמתבקש, המשפט הנשמע ביותר במסדרונות אולג'ובס הוא "רק שלא תהפכי אותי לפרק". גזית נוהגת לענות: "כרוצח או כקורבן?"

ספוטיפיי לא מגבילה את ההאזנה לגיל מסוים, אבל גזית מבהירה שלא מדובר בהסכת שמתאים לילדים. נוער? רצוי בליווי הורים והנגשה מתאימה. הילדים הפרטיים שלה פחות בעניין ("זו אמא שלהם, הם לא היו מקשיבים לזה גם אם היה מדובר בפודקאסט ליום סיירות בצבא, שמעסיק את פלג הבכור שלי מאוד בימים אלו"), אבל כשפלג נקלע לאחד הפרקים, הוא כתב לה: "וואלה אמא, שיחקת אותה", וזו נחקקה כתגובה הכי מרגשת שקיבלה אי פעם.

איפה עובר הגבול, מה לא תסכימי לפרסם?

"בפרק הראשון של העונה השנייה הזהרתי שהולך להיות פרק קשוח, מה שאני לא עושה בדרך כלל. מדובר ברוצח שהיו לו קורבנות צעירים מאוד־מאוד. אפשר לשמוע שם שאני אומרת משהו על תינוקות ונתקעת, לא יכולתי להמשיך. לא נכנסתי בכלל לסיפורים האלה שם, היה מספיק קשוח גם בלי זה. בפעם אחרת כתבו לי על אחד הפרקים שהתמקדנו יותר מדי בסיפור הרקע ולא מספיק ברציחות, אבל הסיפור שם גלש יותר מדי לצהוב, ולא רציתי להגיע לשם. התמקדתי יותר בקורבנות כי שם עבר הגבול. אני מנגישה את הפרקים כך שאפשר יהיה לבלוע את זה, ומה שלא מתאים לא יסופר".

אני שואלת אותה מה החלום הבא – פודקאסט או רצח, וממהרת לחדד: פודקאסט על נושא אחר או טיפול מחקרי ברוצחים? "לעבוד במשטרה? אם הייתי עובדת במשטרה כנראה שהייתי עושה פודקאסט על ניהול מוצר. אבל אני אוהבת את העבודה שלי והפודקאסט הוא תחביב. גם אם אני יודעת לספר סיפור זה כנראה לא יעבוד אם זה יהיה על נושא אחר".

מתפרנסים מהתחביב?

"לא ממש. נשמח לחסויות, כמובן, כי הן יוכלו להגשים לי את החלום הבא: טיול ברכבת טרנס־סיבירית. מסע בן עשרים ימים שמתחיל במוסקבה ומסתיים בבייג'ין". מה לעשות, להבדיל מהמוזיקה של ספוטיפיי, בהסכתים אין תמלוגים.

למרות כל המידע המטלטל שיושב לה בראש בדיוק מרשים, גזית לא איבדה את האמון שלה באנשים ולו במילימטר אחד. "יש שני סוגי אנשים בעולם", היא מסכמת, "אלה שלא סומכים על אנשים חדשים אלא אם התברר אחרת, ואלה שסומכים על כל אדם עד שיתברר אחרת. אני שייכת לסוג השני". עשר דקות אחרי שהיא הולכת, בשולחן ממול קם ממקומו גבר עם חולצה כחולה, ובמבט עייף של קשיש בשנות השמונים הדי־מאוחרות לחייו, צולע לאיטו אל מחוץ למתחם. המבט המודאג שלי ילווה את חזותו הקשישה מתוך אמון מלא במין האנושי, מה שלא יפריע לי לרוץ לרכב ולנעול את עצמי מבפנים. שעה שהרמקולים ינגנו את הפתיח מורט העצבים של ההסכת המדובר, תישלח אל הספסל האחורי ברכב הצצה אחרונה בחצי־חשש חצי־חיוך, רק לוודא ששום קשיש פסיכוטי בחולצה כחולה לא התגנב אליו