במטרה להמחיש מה מתרחש בימים אלו בין האחים ליאם ונואל גלאגר עבור הקהל שאינו מעורה בסיפורם, נשתמש במונחים מהעולם המקומי. נסו לדמיין שיונתן ואהרן רזאל מחליפים מהלומות מילוליות תוך שהם בזים זה למוזיקה של זה, או שאביתר ואורנה בנאי מנהלים קרב ציוצים לגבי מי מבין האחים מייצג נאמנה את רוח שבט הבנאים.
"נואל נראה כמו תפוח אדמה מהלך", "כדאי שליאם ילך לראות פסיכיאטר", "בלעדיי ליאם לא היה שום דבר" – הם רק מקצת הציוצים שנכתבו במסגרת מלחמת הטוויטר בין שני האחים לבית גלאגר. כבר כמה חודשים שהשניים מזינים את מיטב מגזיני המוזיקה באנגליה ואת חדשות הבידור בהקנטות ובלכלוכים הדדיים.
אבל נראה ששום השוואה לא תמחיש באמת את האמוציות שמעוררים האחים זה בליבו של זה, וגם לא את ההייפ שהקרב הזה יוצר באנגליה. זאת למרות שבקרוב יחלפו כבר עשר שנים מאז שיתפו פעולה לאחרונה בלהקת האם "אואזיס", ועשרים שנה מהתקופה שבה לכמה רגעים נדמה היה שהם מתקרבים לממדי ההצלחה והפופולריות שלא נראו באנגליה מאז שרינגו, פול, ג'ורג' וג'ון היו בשטח.
בתקופת התהילה שלהם, מהדורות חדשות נפתחו בדיווחים עדכניים על כל תזוזה של האחים ולהקתם. החל מהקרב הזכור בינם לבין הנמסיס "בלר", שהוציאו את הסינגל Country House ביום שבו אואזיס שחררו לאוויר העולם את Roll with It, דרך הליך רכישת הדירה של ליאם גלאגר בלונדון, ודיון של פרשנים באולפן בשאלה אם הדבר ישפיע על סיבוב ההופעות שהלהקה עמדה לצאת אליו בארה"ב.
רוח קרב אינה זרה לשני האחים עם הדימוי המנצ'סטרי הקשוח והלוחמני. אבל איש לא חזה ששני עשורים אחרי התהילה הגדולה, החזית ביניהם תייצר שני אלבומי סולו שנלחמים ראש בראש במצעדים. האמת היא שעבור חובבי המוזיקה בכלל והרוקנרול בפרט זאת בשורה מצוינת. גם האלבום As You Were של ליאם וגם Who Built the Moon של נואל, משמחים את כל מי שמאמין שגיטרה, בס ותופים הם לא מילה גסה.
עבור חובבי אואזיס העניין מורכב יותר והרגשות מעורבים. מצד אחד יש כאן בשורה משמחת; האטיטיוד של השניים הוא עניין מובנה מהיסוד, וכל חומר שיוצא תחת ידם תמיד נושא איתו משהו מהתקופה הנפלאה ההיא. מצד שני, אי אפשר שלא להרגיש החמצה כששומעים כל אחד מהאלבומים בנפרד ולא להרהר – בצורה ילדותית משהו – מה היה קורה לו השניים היו משתפים פעולה.
כיאה לליאם גלאגר, האלבום שלו מרגיש כבר בהאזנות הראשונות כמו משהו שנועד לבעוט ולנענע אותך, ופחות לגרום לך להרהר ולחשוב על נפלאות הקיום האנושי. כבר בסינגל הראשון ששחרר, Wall of Glass – שליווה גם את ההסתערות המחודשת שלו על הבמות בסיבוב הופעות שכל הכרטיסים אליו נמכרו תוך רבע שעה – הווייב היה חץ רוקנרול ישר למרכז הכובד. בלי הרבה משחקים מסביב הוא מבקש לטרוק אותך על הרצפה, למרות כוכבית בדמות לא מעט שירים שהוא לא כתב בעצמו. וכשליאם בוחר בבלדות כמו Chinatown, For What it's Worth ו־Paper Crown, הוא כמובן עושה את זה קלאסי – לנון סטייל למהדרין.
אצל נואל הסיפור שונה. במהלך השנים הוא ניסה לטפח לעצמו צדדים שלא תואמים את הנרטיב שהיה מזוהה עם הלהקה. כמי שהיה מופקד על רוב כתיבת החומרים, הראש שלו עובד בצורה קריאייטיבית יותר ופתוחה לכיוונים שליאם לא ממש היה מעז להתעסק איתם. עד כדי כך הוא הרחיק לכת, שלקח איתו לאולפן את דיוויד הולמס, מוזיקאי ומפיק שלחלוטין מזוהה עם התחום האלקטרוני. ברזומה של הולמס שנים של עבודה כמפיק ודי־ג'יי וכגאון רמיקסים ופסקולים כמו זה של "אושן 11", עולמות שלכאורה רחוקים מרחק שמיים וארץ מנואל גלאגר.
התוצאה היא אלבום שבהחלט מצריך יותר משתיים־שלוש האזנות כדי לצלול אליו כמו שצריך, אבל גם כזה שמשאיר דלת פתוחה למי שלא מוכן לקבל מנואל טרנספורמציה קיצונית מדי. שירים כמו She Taught Me How to Fly, שאת הופעת הבכורה שלו הציג נואל בטלוויזיה האנגלית כאשר אחד הנגנים מנגן במספריים, If Love is the Law ורצועת הבונוס Dead in the Water – הם עוגנים ותזכורות ליכולת המופלאה של נואל לקחת שלושה אקורדים פשוטים, שכבר השתמש בהם עשרות פעמים, ולהפוך אותם ליצירה ממגנטת.
כרגע נדמה שהקרב בין השניים עוד לא הוכרע, אף על פי שהמומנטום עם ליאם מספק תחושה שאצלו העסק "חי" יותר. אבל שני האלבומים יוצרים את התחושה האופטימית שכל עוד הם בסביבה – משעמם לא יהיה פה. גם בטוויטר, אבל גם על מדף התקליטים והדיסקים בבית. שני שלמים שתמיד יהיו גדולים מסך כל החלקים של אלבומיהם.
