תכולת הספרייה: הספרייה שלי היברידית. היא מורכבת מספרי קודש תורניים והגותיים ומספרות כללית ענפה. בבית שבו גדלתי היו כמעט רק ספרים תורניים, והמיעוט הכללי היה מופרד לחלוטין. אצלי זה בערך 50:50, ופה ושם גם מתערבב, ואני עדיין מרגיש מורד עם העניין הזה. הספרייה מורכבת ממתנות בר־מצווה, זינוב מספריית אבי שליט"א, רכישות של חדשים ומשומשים, והרבה ספרים שקיבלתי לצורך סיקור עיתונאי. עיתונות לא תמיד מפרנסת בכבוד, אבל ספרים היא מעניקה בכמויות.מדף קרוב ללב: אני אספן בנשמתי, ולכן אהדתי נתונה אוטומטית למדף הביוגרפיות העשיר שלי. בגדול, המילה שמופיעה הכי הרבה בבית שלי היא "היטלר", אחריה "סטלין" ורק אז כל השאר. לבד מזה אני מחזיק בהישג יד תנ"ך, אנציקלופדיה לחסידות, "המועדים בהלכה" של הרב זווין והרוזן ממונטה כריסטו.שיטת מיון: בלאגן אחד גדול. אני לא באמת מצליח להשתלט. תמיד מתחיל ונואש. יש כמה אזורים מסודרים: ש"ס שוטנשטיין, ליקוטי שיחות, פרשנות תנ"ך, ביוגרפיות וספריה לעם של עם עובד (בגלל הגודל, אלא מה). כל השאר במהומה רבתי שאני דווקא מאוד אוהב. כשאני מבחין ברב שטיינזלץ צמוד לשרלוק הולמס, אני מדמיין אותם מדליקים זה לזה את המקטרת.
הרוזן ממונטה כריסטו
אלכסנדר דיומא / הוצאת מ. מזרחי/ תרגום: יוסף כרוסטאני חוזר לאליל נעוריי זה פעם בשנה לפחות. לא רק בגלל חוויית הקריאה והטלטול הרגשי, תחושת הנקמה וכדומה, אלא משום שהקריאה בו מאפשרת לי באופן מפתיע שחזור של איזו חוויית קריאה ודמיון ראשוניים שאני חש כל פעם מחדש.
סטלין, חצר הצאר האדום
סיימון סבאג מונטיפיורי / מאנגלית: מנשה ארבל / זמורה ביתן ויבנה, 2006
קל (לחוקר) לכתוב ביוגרפיה, קשה עד בלתי אפשרי לכתוב ביוגרפיה מוצלחת. בשנה אחת לפני כמעט עשוריים, נשטפו מדפי הספרות בביוגרפיות של סטלין על בסיס מסמכים חדשים שנתגלו. הטובה שבהן מבחינתי היא זו של מונטיפיורי, ביוגרף מעולה וסופר נפלא שהצליח לתקוע את האיש הרע הזה בסמוך למיטתי שנים ארוכות.
מקום בפרשה
יואל אליצור / ידיעות ספרים, 2013
פתאום באמצע החיים גיליתי את מחקריו הגיאוגרפיים־תורניים של ר' יואל אליצור והם יצרו בי, לראשונה לבושתי, חיבור רגשי ועכשווי עם תכנים תורניים. יש משהו עוצמתי מאוד במילה "כאן", שהופך את התורה למשהו חזק פי אלף. לא באמת נטלתי מקל ותרמיל ויצאתי לשטח, אבל בהחלט התמכרתי.
הפסטו של השכן ירוק יותר
אמנון דנקנר / כתר, 1997
הז'אנר החביב עלי הוא הומורסקות של פעם. זוהי מבחינתי הכתיבה הנשגבה ביותר, ואולי לכן יש ממנה כה מעט. כתיבת הומור היא אמנות הדיוק והערצתי נתונה לחצי המדף הכולל את צ'כוב וקישון, פרידייש קארינתי, ג'רום ק' ג'רום ועוד הרבה מהגאונים הללו. מכולם בחרתי דווקא בדנקנר, ידידי ומורי, שמצליח להצחיק אותי בקול רם כל פעם מחדש, כולל ההקדשה בעמוד הראשון. אח, דנקנר יא דנקנר! אנה הלכת.
