מוצאי שבת לפני שבועיים, קומה 6 בבניין משרדים במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק. אווירה חגיגית, בצד האולם הגדול שולחנות ערוכים ועמוסים בכל טוב, במרכז עשרות אנשים ישובים, ומולם הזמר אהוד בנאי שהגיע עם הגיטרה, לתת את הנגיעה האמנותית־מוזיקלית לערב הזה. האולם כולו מלא בבלונים שקשורים למכשירי כושר מכל המינים והסוגים. ברוכים הבאים לחנוכת הבית של חדר הכושר הראשון בבני־ברק.
בשלב מסוים ניגש מיקי חייט, מייסד ומנהל המקום, אל דוכן הנואמים המאולתר, ובמשך דקות ארוכות הוא מתאר בהתרגשות את התלאות שעבר עד שהגיע למקום הזה, שהיה אחד מהיעדים ששם לעצמו כבר לפני שנים. בצד אחד של הקומה, ניצב חדר הכושר החדש והמאובזר, שבו יתחילו בימים הקרובים להתאמן תושבי בני־ברק, ובצד השני של הקומה, גם הוא על פני חלל מרווח, ממוקם סטודיו "אסאי", סטודיו לקפוארה, ריקוד, מחול ופעילות גופנית.
בשנים האחרונות לקח על עצמו חייט משימה לא פשוטה: להגביר את המודעות במגזר החרדי לחיי בריאות וספורט. במגזר שבו לימוד תורה קודם לכול, וכל זמן שאינו מנוצל ללימוד הוא "ביטול תורה", ספורט וכושר נמצאים בתחתית הרשימה של הדברים החשובים לאדם חרדי. כבר יותר מעשר שנים חייט פועל בתחום, וכעת, עם הקמת חדר הכושר הראשון בעיר התורה, הוא מסמן לעצמו וי נוסף.
"אחרי שהתפוצצה פרשיית חיים ולדר ערכנו ערב שיח בנושא. הנוכחות הדלה של ההורים ביחס לרמת השיתוף של תלמידים גרמה לנו להבין איזה פער עצום יש בחברה באפשרות לדבר על הנושאים האלה. רוב החבר'ה לא שיתפו בפגיעות את ההורים או המורים כדי לא לפגוע בשידוך העתידי"
"אני רוצה להחדיר בציבור את התודעה שהגעה לחדר כושר ועיסוק בפעילות גופנית, זו הגעה למקום מכבד, בלי שהדבר ייחשב לתרבות יוון ולעיסוק בגוף, שהוא לכאורה פסול. זו מצווה לשמור על הגוף לשם בריאות. המיינסטרים החרדי עדיין רחוק מהקדשת זמן לעניין ומהקצאת משאבים לנושא. ואפשר אולי להבין אותם. כשעוגת התקציב שלך כל כך קטנה, אתה חושב מה מוצרי היסוד של הבית. ברשימה הזאת תשים לחם וחלב, וגם שטריימל חדש לחג. אבל ספורט לא יהיה שם".
בקרב הציבור החרדי־מודרני יותר, הדברים נראים אחרת וקיימת מודעות לספורט. בציבור האברכים החרדים ונשותיהם, זה עדיין קיים הרבה פחות. "יש גם הבדלים בין הערים. למשל, בירושלים פתוחים לנושא הרבה יותר, אבל בני־ברק עדיין רחוקה מלהתייחס כראוי לספורט. כדי לשנות את המצב הזה ולאפשר גם לחרדי הכי אדוק להתחבר לספורט אנחנו מקפידים מאוד בכל הקשור לענייני צניעות והלכה. לדוגמה, המוזיקה והצוות מותאמים, והנראות של המקום מכובדת וכמובן שהמחירים זולים. העבודה היא טיפין טיפין וצעד אחרי צעד, כי יש רתיעה חרדית טבעית מהנושא, אני מקווה שעוד שנה נסתכל אחורה ונגיד שהחדר כושר הזה היה נקודת מפנה".
בשנים האחרונות הוא הפעיל סטודיו לאומנות הלחימה קפוארה במרתף גדול של בניין מגורים, אך כל הזמן חיפש מקום גדול משמעותית לעבור אליו, שבו יוכל להקים לראשונה בעיר גם חדר כושר מאובזר. "הבנו בשלב מסוים שיש לזה דרישה. אנשים התקשרו אלינו בלי סוף לשאול אם יש לנו חדר כושר, כי בספר הטלפונים (שעדיין פופולרי בבני־ברק, שלרוב תושביה אין טלפונים חכמים, ח"ב) הופענו תחת הסיווג 'חדרי כושר'".
בזמן הקורונה הוא החליט לעבור לרחוב הראשי של העיר, לא בלי כאבי בטן ולא בלי מהמורות שונות. את הקשיים בדרך מלווה בשנה האחרונה הבמאי ברק היימן, שעובד על סרט דוקו על פועלו של חייט, עבור ערוץ יס דוקו.
חייט (33) נשוי ואב לשלושה. מתגורר ברחובות בה גם נולד להורים חוזרים בתשובה שהגיעו לקהילה החרדית בעיר. כילד הוא סבל בחיידר שלמד בו. "הייתי ילד עם קוצים, לא ידעו אז מה זה הפרעות קשב וריכוז, ועד היום לא עשיתי אבחון אז אני לא יודע בדיוק ממה אני סובל, אבל מה שבטוח, הייתי ילד עם מרץ ורצון לעשות דברים, לא ילד סטנדרטי שהולך בתלם ולכן היה לי קשה עם המסגרת הנוקשה. בחיידר אתה לומד כל היום, עד חמש־שש, ואז אתה חוזר הביתה ל'מתמידים', כלומר לעוד מסגרת לימודים, ובבית אתה מתכונן ללימודים של מחר, מה שגרם לזה שהתחלתי להבריז משיעורים ולהוציא את המרץ ברחובות בטיפוס על עצים גבוהים. פעם עליתי לעץ ענק, בגובה שלוש קומות, ועשיתי ממנו שלום לאמא שלי, שהייתה במטבח. אם הבן שלי היה עושה את הדברים שאני עשיתי אז, הייתי מקבל התקף לב במקום".
בגיל צעיר במהלך שיטוטיו ברחובות הוא נתקל במקרה באנשים שהתאמנו בקפוארה, והחל להתאמן פה ושם בכסף שהצליח להרוויח לבד. אבל רק כשנכנס לישיבה הצליח להקפיד על משטר אימונים בצורה מסודרת. "הקושי בלימודים שהחל בבית הספר רק החמיר בישיבה, שם לומדים גמרא במשך כל היום. אז הייתי בורח לשעתיים מהישיבה להתאמן. אחרי האימון הייתי מרגיש שאני מאופס ויכול ללמוד.
"אבל ההיעדרויות התכופות מהישיבה לא בדיוק מצאו חן בעיני הצוות החינוכי. הם לא ידעו לאן אני נעלם והתרגזו על כך שאני נעדר הרבה. במקום להגיד לי 'אולי אנחנו יכולים לעזור לך', קיבלתי ריקושטים שליליים. כשהמשגיח בישיבה שמע שאני מתאמן בקפוארה, הוא ממש ירד עליי, אמר שזה לא מתאים. יום אחד כשחזרתי מאימון באורות ורציתי לחלוק את החוויה, הוא שלח אותי הביתה".
יחד עם התגובות מהצוות, הגיעה גם ירידה בלימודים. "תויגתי כתלמיד שמחסיר, כתלמיד חלש ולא סטנדרטי. מצד היכולות שלי, התחלתי להרגיש שמאז האימונים הריכוז משתפר ויחד איתו מתעורר גם הרצון להצליח. אבל זה לא עניין את הישיבה".
"כל תחום הכושר והספורט במגזר החרדי נחשב לתחום נשי. בחור ישיבה לא יכול לספר שום דבר שעשה בהיבט של ספורט, כי מסתכלים על זה כעל 'תרבות יוון' וביטול תורה"
בהמשך הוא עבר לישיבה גבוהה, שם נדרשו לימודים מעמיקים יותר, והקושי כצפוי רק גבר. בסוף הוא נשבר וכשהיה בן 17 וחצי עזב את הישיבה ועבר לשגרת אימונים של שעות ארוכות בכל יום. כמה חודשים לאחר מכן, כשהיה בן 18, התחתן עם נעמי, היום סטודנטית לעבודה סוציאלית. ואחרי החתונה, למרבה הפלא, הלך ללמוד בכולל.
סוף־סוף היית ברשות עצמך, ובחרת שוב לשבת וללמוד גמרא?
"רק אחרי שהתחתנתי הצלחתי לשלב. למדתי בכולל בבקרים, והתחלתי לאמן ילדים ונערים בקפוארה אחר הצהריים". המקום שנבחר לאימונים היה גג של משפחה חרדית במרכז בני־ברק, לשם הגיעו תלמידי חיידר מהאזור, תלמידים מלאי מרץ – ממש בדמותו של חייט הצעיר עשור לפני כן – רק שהפעם המנהל שלח אותם אליו. "פתאום הפכתי לכתובת בתוך המגזר שמתאימה לילדים שהמסגרת קשה להם. כל השנים גרתי ברחובות, לכן מאוד הופתעתי כשהגעתי לבני־ברק וגיליתי שאין שם שום מקום לעשות בו פעילות גופנית. מהר מאוד עזבתי את הגג ושכרתי חלל בעצמי כדי להפעיל בו סטודיו לקפוארה. בתוך זמן קצר הסטודיו אכלס לא רק אותי ואת חוג הקפוארה, אלא גם חוגים לנשים ונערות של מחול, ריקוד, אירובי וכו'. הבנתי שמתפתח לי פה משהו עם הרבה אחריות ורציתי לעשות אותו הכי טוב שאפשר אז נסעתי לברזיל ולמדינות רבות באירופה להשתלמויות וסדנאות כדי ללמוד להיות מדריך טוב יותר. השקעתי כל כך הרבה כדי להגיע לדרגה גבוהה".
בידיעה שזה לא ירשים אף אחד במגזר שלך. "גרוע מזה (הוא צוחק). כל תחום הכושר והספורט במגזר החרדי נחשב לתחום נשי. בחור ישיבה לא יכול לספר שום דבר שעשה בהיבט של ספורט, כי מסתכלים על זה כעל 'תרבות יוון' וביטול תורה".
ב־2019 ייצג חייט את ישראל בשתי תחרויות. באליפות הים התיכון, המקבילה של אליפות אירופה, הוא זכה במקום הראשון, ובאליפות בברזיל הוא הגיע למקום הרביעי. "אני מקווה להגיע באוגוסט שוב לברזיל, לאליפות עולם נוספת. אצטרך להקדיש לכך זמן, כי הזנחתי את עצמי תקופה בשל העיסוק בפתיחת חדר הכושר. הכנה לקראת תחרות כזאת כוללת אימונים אינטנסיביים, בתקווה להגיע לשעתיים ביום, אימוני טכניקה ופרקטיקה, אימוני כושר ואימונים בגמישות וחיזוק. וכשאתה לא מתאמן, אתה רואה סרטונים לתכנן אסטרטגיות".
סצנת הקפוארה החרדית הפכה מהר מאוד ללהיט והיום הוא מלמד תלמידים חרדים בכל רחבי הארץ, מה שהוביל לפרסום מסוג אחר כשהוא הופיע בקליפים של הזמר יעקב שוואקי, ואפילו התארח בכמה הופעות שלו ושל זמרים נוספים, כשהוא מבצע עם תלמידים וחברים כמה וכמה תרגילי קפוארה מרהיבים, לשמחת הקהל.
גם בגלל הדיסוננס בין הלבוש החרדי שלו, הכולל חולצה לבנה, מכנסיים שחורים וציציות שמשתלשלות מבעד למכנסיים, לתרגילים הבאמת מרשימים שהוא מבצע, הגיעו אליו הצעות לצילומים שמתעדים אותו ואת תלמידיו מתאמנים על רקע מקומות מונומנטליים כמו הכותל וים המלח. "היוזמה הראשונית לצילומים הייתה של הצלם מנדי הכטמן. אחרי זה הצטרף גם נתי שוחט, הבעלים של סוכנות 'פלאש 90'. עשינו סשן צילומים שהפך לסדרה, והצילומים הפכו ללהיט והתפרסמו בכל כלי התקשורת בעולם, כולל הגרדיאן, הפוסט והטיימס. אחרי שהתמונות האלה התפרסמו הבנתי שיש לנו מה להגיד גם בעולם האמנות, והתחלנו לעבוד עם ציירים ואמנים. חברתי לאחד האוצרים הגדולים בארץ, דורון פולק, ויחד הצגנו תערוכות של צילומים בגרמניה, צרפת, בוסניה, ברזיל, מקדוניה ואוסטריה, וגם בהבימה בתל־אביב. לפני חודש התערוכה הוצגה בכנסת".
לפני כעשור, פתח מיקי חייט את עמותת "חרדים לקצב", שבמטרותיה בין השאר איתור נערים שנשרו והקמת מועדון פנאי, תרבות וספורט עבורם שהוא כיום כחלק מהסטודיו. "פתחנו עמותה", מסביר חייט, "כי הבנו בשלב די מוקדם שהפעילות שלנו אינה עסקית. בחורה שזקוקה לאוזן קשבת ומגיעה לשיעור ריקוד, קודם כול מקבלים אותה כפי שהיא, לא שואלים אותה על אורך החצאית. היא מקבלת מקום שמסתכל לה בעיניים ואומר: את מקסימה. מקום שבו אחרי השיעור היא יודעת שהיא מוזמנת להיכנס למדריכה ולשוחח איתה בלב פתוח. בתוך מערכת החינוך החרדית חסר ההיבט של הדאגה לרווחה הנפשית, הוא לא קיים. מה שחשוב ברמת הרוח זה יראת שמיים, וברמה הפיזית – שתהיה נוכח.
"לבנות ולבנים האלה יש מקום אצלנו בתוך קבוצות שווים, ולא משנה לנו מאיזו משפחה הם הגיעו או באיזו מסגרת הם לומדים. אותנו לא מעניין אם הבחור לומד בפוניבז' או בישיבה לנושרים. כולם יקבלו את אותו היחס, כי הם קודם כול בני אדם. התפיסה הזאת עוברת ממני לצוות והיא מסתובבת באווירה של המקום".
במועדון נפתחים סיפורים שלא נפתחים בשום מקום אחר, כמו פגיעות מיניות ועוד. "אחרי שהתפוצצה פרשיית חיים ולדר, ערכנו ערב הורים בנושא מוגנות פה בסטודיו. הנוכחות הדלה של ההורים ביחס לרמת השיתוף של התלמידים גרמה לנו להבין איזה פער עצום יש בחברה באפשרות לדבר על הנושאים האלה. רוב החבר'ה לא שיתפו לפני כן בפגיעות את ההורים או המורים כדי לא לפגוע בשידוך העתידי".
חייט מבהיר שלא כל מי שדיבר על הנושא הוא נוער במצוקה ובסיכון ונערות שצריכות עזרה. "הרוב היה נוער מיינסטרים שפשוט אמר: 'אין לי עם מי לדבר, חסר לי המקום שיקבל אותי כמו שאני'. אין את זה בישיבות או בסמינרים. בחמישי בלילה, כשאני מסיים כאן אימוני קפוארה עם התלמידים, אני יושב איתם עד שתיים בלילה. המקום הופך להיות הבית שלהם. הם לא נוער בסיכון כי מקום כמו זה מונע מהם להיות נוער בסיכון".
כדי להצליח במשימה שנטל לעצמו, חייט הגיע פעמים רבות לכנסת כדי להיפגש עם נבחרי הציבור ולנסות לקדם את ערכי העמותה בפועל. כך נפגש גם עם חלק מראשי הערים החרדיות. לא תמיד נתקל בדלת פתוחה. "אין הרבה מי שיתמוך בפעילות שלנו. הרבה ח"כים חרדים שמעו אותי ואמרו שאנחנו עוסקים במלאכת קודש, אך בפועל לא סייעו לנו לקבל שום תמיכה, תקציבים או לפתוח לנו דלתות. יש ח"כים שמנופפים כאילו שעזרו לנו, אך בפועל שום דבר לא קרה. יש מנהלי מחלקות בכמה וכמה ערים שיודעים שהם קיבלו תקציבים ש'נצבעו' לעניין הזה, יועדו לכך, אך בפועל משתמשים בתקציבים לכיוונים אחרים".
כמו כל דבר חדש שמגיע למגזר, גם חייט כמובן נתקל בהתנגדות. "היו נשמות טובות, כל מיני מפקחים של חיידרים למיניהם, שהודיעו שמי שהולך לחוגים שלי יעוף מבית הספר. וזה לא כי עשינו משהו לא בסדר, אלא שהם רוצים להשאיר את המצב על כנו, שכל החוגים שלהם הם בתוך המסגרות. היה מקרה שבית ספר לבנות לא נתן לתלמידות להגיע לחוגים אצלנו, כי המדריכה שם לא למדה בסמינר של אותו בית ספר. היא מדריכה מצוינת ולמדה בסמינר מעולה, אבל מכיוון שהיא 'לא משלנו', כבר פסלו אותה. בעיניי זאת אמירה מאוד בעייתית, המנהלת ההיא פסלה את כל מי שהוא לא היא".
עיריית בני-ברק, העיר שבה ממוקם הסטודיו, תומכת?
"יש לנו שיתופי פעולה נקודתיים עם העירייה אבל זהו. היא לא הקצתה לנו מקום, אפילו שאנחנו מסייעים לנוער בסיכון, דבר שהוא אינטרס ראשון במעלה של העירייה. הרבה פעמים שואלים אותנו למה אנחנו עושים את זה. הרי אף אחד לא מכיר בנו, ואף אחד לא מעריך את העבודה שלנו. אבל יש לנו מטרה חשובה, ולא נרפה ממנה".
