שופטי בית המשפט העליון משתפים בחויות ורשמים אישיים מהשואה

"פסק דין", כתב פעם השופט מישאל חשין, "כמסכה הוא על פנים, ופניו של שופט לא ייראו. ואולם מבעד לסדקי העיניים יבקעו נבכי הנפש. קראת פסק דין, וידעת מי השופט ומה אורחו. כן הוא השופט. כך הוא בשוכבו ובקומו. כך הוא בחייו".

אכן, מכוסות הן עיניה של אלת הצדק, ולא בכדי. מעבר להדגשה שאין היא "מכירה פנים במשפט", יש בכך גם ביטוי לעולמם הנסתר של השופטים, החבוי בלבבם ובראשם ואינו מקבל ביטוי גלוי בפסק הדין. על דרך הכלל, בפסק דינו צמוד השופט לסעיפי החוק והתקדימים היבשים שמונחים לפניו, ולבד מתיאור העובדות וניתוחן המשפטי, הוא מדיר עצמו מהבעת רגשות והרהורים פילוסופיים.

• בניגוד לחבריהם, רק מעטים מבני הנוער הדתי נטלו חלק במעשי המרד בגטאות
• הוצאה ישראלית בחרה לפרסם ספר שמעורר אהדה לפושע מלחמה נאצי

האיפוק והמתינות מאפיינים שופטים רבים גם מחוץ לאולם בית המשפט, ורבים מהם ממעטים לקרוא דרור לרגשותיהם בפומבי. בין אם הגלימה שעל שכמם גורמת, ובין אם הרצון לשמור על תדמית "מכובדת", יהא זה נדיר למדי למצוא בין רבבות המילים שיוצאים מפיהם ומתחת ידם של רוב השופטים, למעט היוצאים מן הכלל שביניהם, דברים אישיים היוצאים מן הלב ומשקפים את חביונו.

בשל כך, מצטיירים לא אחת השופטים בעיני ההמון כאנשים קרים, אם לא צוננים ממש (ויש שיאמרו "צנונים"), נעדרי חוש הומור ונטולי רגשות. ככל שחולפות השנים, הולכים פסקי הדין ולובשים צביון אחיד למדי, שבלוני, כאילו הועתקו מתוך "מדריך לכתיבה משפטית". רובם מנוסחים באופן פורמליסטי, עמוסי ציטטות וסעיפי חוק למכביר אך נטולי אמירות אישיות משמעותיות (בין השאר, בעקבות "הוראה מלמעלה" למעט בכגון אלה), בוודאי לא כאלה שחושפות את מצפוני לבו של היושב בדין.

אחד הנושאים החריגים שבהם בא לביטוי ייחודו של שופט הוא באותם מקרים נדירים שעוסקים בעצבים הרגישים והחשופים ביותר של החברה: אימוץ ילדים, אנשים עם מוגבלות קשה, עניינים שבביטחון המדינה ובחללי מלחמה, ומקרים שיש בהם זיקה לשואה ולשורדיה.

רשימת שינדלר

בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה השואה נושא מרכזי גם בשדה המשפט, וסוגיות משפטיות רבות התעוררו בעקבותיה. כך במהלך משפטי נירנברג והעמדתם לדין של פושעי המלחמה בבית הדין הבינלאומי, ולהבדיל, העמדתם לדין במדינת ישראל הצעירה של אנשי היודנראט, ה"קאפוס" ומי שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים; וכך בסוגיות מהותיות, כגון התבססות על מסמכים היסטוריים כבסיס להרשעת פושעי מלחמה; תחולה אוניברסלית ורטרואקטיבית של פשעים נגד האנושות והעם היהודי; גזרי דין מוות; ניהול הליכי המשפט בפומבי; תשלום הפיצויים והשילומים לקורבנות; הכרה בחסידי אומות העולם וּויכוחים על דרך הנצחה הראויה. כל אלה תפסו מקום חשוב גם בהוויה הישראלית.

בחלוף כשמונים שנה, זיכרון השואה הולך ומתעמעם. שורדי השואה שבינינו – העדים הישירים לנוראות השואה – הולכים ומתמעטים, והריחוק של רובנו מן המאורעות נותן את אותותיו. כך בעולם הכללי, וכך בעולם המשפט. מטבע הדברים, גם כל שופטי בית המשפט העליון בעידן הנוכחי הם צעירים יחסית, ונמנים עם בני הדור השני והשלישי לשואה. יש אפוא חשיבות מרובה לקובץ המאמרים שהופיע לאחרונה ביוזמתו של העיתונאי איתמר לוין, שבו שופטי בית המשפט העליון כותבים על השואה.

מטבע הדברים, ולנוכח אופיו האקלקטי של הקובץ, מאמריו משקפים זוויות מבט שונות ומגוונות. חלקם עוסקים בסוגיות מהותיות דוגמת תפקיד בית המשפט בהגנה על הפרט, המתח שבין עשיית צדק למתן פיצויים לשורדי השואה, מבחני ההכרה המשפטיים בחסידי אומות העולם, ביטויי השואה בספרות השו"ת, ודימויי השואה מול הזכות לחופש הביטוי.

חלק אחר בספר מוקדש להעלאת זיכרונות ורשמים אישיים של שופטים – גבריאל בך, ששימש כסגנו של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן; מרים נאור, צבי טל ומאיר שמגר – אשר נטלו חלק בשלושת "משפטי השואה" המפורסמים ביותר, שהיו לנקודת ציון היסטוריות ונחרתו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי: משפט אייכמן, משפט קסטנר ומשפט דמיאניוק.

החלק המרגש ביותר הוא דווקא חלקו האחרון של הספר, שבו פתחו השופטים את סגור ליבם וחשפו משהו מהחוויה האישית שלהם בתקופת השואה, וראשון שבהם השופט משה בייסקי עליו השלום.

בשבתו על כס המשפט הטיל בייסקי את מוראו על עורכי הדין שהופיעו לפניו. הוא נראה בעיניהם איש קשוח, קפדן, חמור סבר. מחוץ לאולם היה איש שופע צחוק, בעל הומור משובח, אשר שש לנהל שיחות חולין עם עמיתיו השופטים תוך גלגול רצוף של בדיחות ביידיש עסיסית. רק מעטים מהמתמחים הצעירים בבית המשפט הכירו את סיפורו האישי.

אף שחלפו שנות דור, אני זוכר כמו היום את תדהמתנו, מתמחים עוּלי ימים, למראה כתב ידו של השופט (באותם ימי בראשית נהגו עדיין לכתוב החלטות ופסקי דין בעט, והמתמחה היה מעביר אותם למזכירות לשם הדפסה) – מסודר, רהוט, בטורים ישרים, כאילו יצא ממכונת דפוס. רק לימים למדנו כי כישרון הכתיבה שלו השתכלל בעודו נער, כאשר ניצל חופשת קיץ כדי לעבוד כשולייתו של עושה חותמות בקרקוב. כשהגיע למחנה פלשוב, כבר עבד כזייפן תעודות מומחה בשירותו של אוסקר שינדלר.

בפרוץ המלחמה שהה בייסקי, בן למשפחה ענייה בפולין, בעיר קרקוב. הוא העדיף להימנע מהכניסה לגטו יחד עם שאר יהודי העיר, וברח לאחת העיירות בסביבה, שבה התגוררו הוריו. גם שם ביצע, כמו שאר היהודים, עבודות כפייה, ולאחר הוצאתם להורג של כמה מהם בכיכר העיר, הגיע למחנה פלשוב.

בפרק שנכלל בספר, המבוסס על עדותו של השופט בייסקי במשפט אייכמן ועל ריאיון שנערך עימו שנים לאחר מכן, מתאר בייסקי באופן עוצמתי, מרגש ומרטיט לב את החיים במחנה. הוא מספר על עבודת הפרך, לרבות הנשים שנאלצו לעבוד במחצבה ולגרור קרוניות כבדות עמוסות באבנים, על ההוצאות להורג בתלייה על עמוד הגרדום שעמד במרכז המחנה, על הגופות הקפואות בקרון שהוביל את עובדי הכפייה ממחנה למשנהו ועל צעדות המוות.

מקום מיוחד בתיאורו מקדיש בייסקי לאוסקר שינדלר, שהציל אלפי יהודים בתקופת השואה (בהם גם עו"ד יוסף מלצר, שבנו השופט חנן מלצר הקדיש לו את מאמרו בספר, תוך שהוא שוזר בהקדמה כמה מילות תודה לשינדלר, אך מעדיף להשאיר את הסיפור השלם לעת מצוא אחרת). שינדלר, תעשיין גרמני, חבר המפלגה הנאצית שהיה לחסיד אומות העולם ולגיבור סרטו המפורסם של סטיבן ספילברג, הקים בפלשוב מפעל שבצל קורתו שהו מאות יהודים בשנותיה האחרונות של המלחמה. "שהו" ולא בהכרח עבדו, כי כפי שמתאר בייסקי, חלקם הוכנסו למפעל רק לשם הצלתם, מבלי שעבדו בו בפועל ולו יום אחד.

לפי בייסקי, "שינדלר היה שתיין. לרוב, כאשר הגיע לבית החרושת הוא לא היה פיכח". אבל הדבר לא מנע ממנו לעשות מאמצים עילאיים, לרבות כאלה שהיו כרוכים בסיכון עצמי ולהבדיל בתשלום דמי שוחד מרובים, כדי להציל עוד ועוד יהודים. "אינני מסוגל להבין את שינדלר", מסכם בייסקי, "הוא היה אדם מיוחד במינו, ואינני רוצה לתהות עכל כוונות ומחשבות", אבל סיפורו "מצביע על מה שניתן היה לעשות" אילו היו אנשים דומים כמותו, בעלי "רצון, יוזמה ונכונות".

שתיקתם של ילדי המסתור

פרק זיכרונות מרגש נוסף, שמופיע בספר לראשונה, נכתב על ידי "בן הדור השני", השופט נעם סולברג. לאחר שנים רבות העלה סולברג על הכתב ופרסם ברבים את סיפור הצלתם המופלא של שני הוריו משואת יהודי הולנד. כ־80 אחוזים (!) מיהודי הולנד נספו בתוך חמש שנים. כיבוש הולנד ארך לא יותר מחמישה ימים, בחודש מאי 1940. המלכה וחברי הממשלה ברחו עוד קודם לאנגליה, ואילו נשיא בית המשפט העליון, פרופ' לודוויק ויסר, פוטר ממשרתו עם כל שאר אחיו היהודים שעבדו בשירות הציבורי. בד בבד ניסו הגרמנים לשדר "עסקים כרגיל", ואפשרו את המשך פעולתם של חלק ממוסדות הקהילה ובהם בית המדרש לרבנים באמסטרדם.

אגב סיפורו, מתאר השופט סולברג את הדרך הארוכה שעשה ספר התורה הזעיר של דוד אמו, הרב שמעון דסברג הי"ד, מהמחנה בברגן־בלזן ועד למעבורת של אילן רמון, שהתרסקה בחלל. "סיפורו של אותו דור סוּפַּר. האותיות אולי פרחו באוויר", כתבה בת הרב לימים, "אך הזיכרון והנשמה נותרו לעולם".

סיפורה המרגש של האם, יהודית, ילדה קטנה בת שמונה שיצאה מהבית המרווח באמסטרדם, ולאחר שהייה בת כשלושה חודשים במחנה הייסורים וסטרבורק – קול שקשוק הרכבות שיצאו ממנו לאושוויץ מלווה אותה כל ימיה, ועד היום היא מפחדת למשמעו – הועברה למחנה הריכוז ברגן־בלזן, שההגעה אליו לוותה בקבלת פנים של נביחות כלבים אימתניים, מכות שוט וצעקות. מזלו של האב, ד"ר שאול סולברג, שפר עליו קצת יותר. במהלך כשנתיים ימים הסתתר בחווה ברוטרדם אצל משפחה נוצרית. אגב כך מתאר בנו את "מוטיב השתיקה" שמאפיין עד היום הרבה מילדי מסתור אלה, שנלוותה לו לעיתים גם טראומה של בלבול ואובדן זהות אישית. "סיפורם של הורַי, כחלק מקורותיה של השואה בהולנד", חותם השופט סולברג את מאמרו המרגש, "הם לקח מתמיד לכוחן של השגחה עליונה ובחירה חופשית בין רע לטוב, בין מוות לחיים".

החלק האחרון בספר מוקדש ללקחי השואה. השופט אליקים רובינשטיין מביא במאמרו דברים נרגשים שבהם תיאר אביו את פרידתו מאימו ואביו שנספו בשואה יחד עם רבים מבני משפחתם: "עמדה נשענת על הגדר, חיוורת, ורק שפתיה נעות וקולה בל יישמע, כחנה אם שמואל, ועיניה תרות מסביב, כאילו מבקשות רחמים ואין מושיע". בהמשך המאמר מצוטטים מכתבים מכמירי לב שכתב אביו בשנות המלחמה, ושאותם מכנה הבן "גווילי קודש" שיש "לשמור עליהם מכל משמר ולכבד מצבת זיכרון זו שלא פעם הורוותה בדמעות". אגב זיכרונותיו חושף השופט רובינשטיין תיאורים מצמררים על שורדי השואה, דוגמת אחד משכניו, ישעיהו קרוטושינסקי, שנמנע מלהרים את ידו ולאחוז בידית האוטובוס כדי שלא ייחשף המספר מאושוויץ שהיה חקוק על זרועו, או אחת השכנות שלקתה בנפשה והייתה יוצאת בעלות השחר לרחוב וזועקת בקול אל קרוביה הנרצחים, בזעקת ייאוש על פני הרחובות השוממים: "יצחק, רחל, דאס בין איך דא!" (זו אני כאן).

האופטימיות של אהרן ברק

חותם את הספר מאמרו של אהרן ברק על לקחי השואה לימינו ובימינו. למאמר זה חשיבות מיוחדת, עקב היותו של ברק אחד הבודדים מבין השופטים שחווה את מאורעות השואה על בשרו. מוזר ככל שהדבר יישמע, רובם ככולם של כשמונים שופטי בית המשפט העליון לדורותיו, כמעט לא חוו את מאורעות השואה על בשרם. איש מהם לא נמנה עם שורדי אושוויץ, ורק מתי מעט מביניהם – דוגמת השופט בייסקי שנזכר לעיל, היו באירופה בתקופת המלחמה. כל השאר נולדו בישראל או הגיעו אליה עוד לפני פרוץ המלחמה, וזיכרון השואה שלהם נובע רק מ"כלי שני ושלישי".

כאמור, אהרן ברק הוא יוצא דופן בהקשר זה. בשנים האחרונות הוא מוזכר בציבור בשל "המהפכה השיפוטית" שיצר יש מאין לפני כארבעה עשורים, ובשלל פסקי דין מרשימים שלא אחת זכו לביקורת נוקבת. אך רבים ממבקריו אינם מכירים את מהלך חייו בתקופת השואה, כפי שתוארו על ידו בקטע מרגש שכלל באחד מפסקי דינו ועורר סערה לא קטנה.

אותו פסק דין עסק ברצון הצנזור לאסור על הקרנת מחזהו של יצחק לאור, "אפרים חוזר לצבא", בין השאר בשל ההשוואה הנואלת שעשה המחזאי בין חיילי צה"ל ופעולתם בשטחים ובין תיאור מעשי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אף שאימץ את הגדרת הצנזור בדבר היות המחזה "ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג", פסל ברק, בשם עקרון חופש הביטוי, את החלטת הצנזור והתיר את העלאת המחזה.

אגב כך, כלל ברק בפסק דינו תיאור אישי קצרצר ונוגע ללב, חריג למדי בנוף הפסיקה הישראלית, שבו תיאר את חיי ילדותו בצל השואה: "אני עצמי, ילד הייתי בשואה, וחציתי גדרות וגבולות שנשמרו על ידי הצבא הגרמני, כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה. ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב לבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזניי. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובתים את לבי".

בנאומיו ביד ושם, ובהזדמנויות אחרות, נוהג ברק לבסס את השקפת עולמו השיפוטית והמשפטית על החוויות שצבר בשנות השואה. גם בניסוחים אלה – מחושבים ומדויקים מאוד, ולפיכך יש לקוראם בקפידה, גם בין השורות – מבצבצת ועולה תפיסת עולמו ההומניסטית של השופט היונקת את לשדה, כך לפי עדותו שלו, ממאורעות השואה ונוראותיה.

כל שופט ולקח השואה שלו. וכך כותב הנשיא ברק במאמרו על "השואה בהיבט אישי ולאומי": "אני אוד מוצל מאש, אשר רוח האדם נפחה בו חיים (ודוק, רוח האדם ולא רוח האל; א"ה). אלה חיים של קוממיות ועצמאות במדינתנו. אלה חיים של חרות ושל הכרה בכבודו של כל אדם. אלה חיים משותפים בחברה פלורליסטית. אלה חיים השואפים להגשים את הצדק ולקיים את שלטון המשפט. אלה חיים של סובלנות – סובלנות למעשי האחר ולדעותיו. זו לעיתים גם סובלנות כלפי חוסר הסובלנות. הפרט למען הכלל; הכלל למען הפרט".

לאחר מניפסט נשגב זה, זורק ברק את מסקנתו לחלל האוויר: "הנלמד מלקחי השואה? הנגשים את המתבקש ממנה? הנכיר בייחודה של מדינתנו כמדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית? הנגן על ביטחון המדינה ועל חרות הפרט? אינני יודע. אותי, השואה עשתה אופטימי. אם יכולנו לכל שעבר עלינו, נוכל גם לבעיותינו בעתיד. אני מאמין גדול בעתידה של המדינה ובעתיד חרותו של הפרט. אני משוכנע בכך שאם עמד בנו הכוח לעבור משואה לתקומה יעמוד בנו גם הכוח להביא שלום – שלום בינינו לבין שכנינו; שלום בינינו לבין עצמנו".

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים