עדיאל (שם בדוי) מהשומרון היה רק בכיתה ז' כשהחלה ההתדרדרות במצבו הלימודי. "זה התחיל עוד בקורונה", נזכרת אמו יפית, "כבר אז הוא לא שיתף פעולה עם שיעורי הזום. במקום זה הוא ישב בחדר, למד לנגן לבד על כל מיני כלים, וניסינו לעשות פעולות אחרות. טיילנו, הוא קרא ספרים, חשבנו שהעניינים יסתדרו כשנצא מהסגרים".
אבל גם כשהתחיל ללמוד בחטיבת הביניים הוא התקשה לתפקד. "הוא הלך כל יום לבית הספר, אבל לא למד. הוא עשה דברים אחרים. הסתובב בחוץ, עבד בפינת החי, עזר לאב הבית בכל מיני מטלות. מהר מאוד קראו לנו לשיחה".
כיום הוא אמור להיות בכיתה ח', אבל מוגדר כבר כנער נושר. "אם רוצים לדבר על נשירה, צריך להבין שזו תופעה שלא מתרחשת רק בגילי תיכון. המסגרות האלטרנטיביות מתחילות בכיתה י', אבל אני פוגשת נוער שנושר כבר בחטיבת הביניים, ואין פתרון עבורם. גם המסגרות האלטרנטיביות כמו ישיבות חקלאיות או מוזיקליות מתחילות רק בכיתה ט', ובא לי להגיד למערכת – תתעוררו על עצמכם, זה מתחיל קודם, אתם מאבדים את הילדים האלה".
רבות דובר על נפגעי המגפה ועל תופעות פוסט קורונה, אבל אין מספיק מודעות לקורבנות הפאסיביים של המגפה – תלמידי בית הספר שישבו שבועות ארוכים בבית ונעו בין סגר לסגר, כשלא כולם הצליחו לצלוח את התקופה ולגשר על הפערים.
מנתוני משרד החינוך שנמסרו לנו ומתפרסמים מדי שנה לקראת חודש ינואר, מוערך מספר הנושרים הגלויים במערכת לשנה העוקבת ומושווה למצבת התלמידים מהשנה הקודמת – מספר התלמידים שאינם נמצאים בלימודים בשנה העוקבת ואינם משובצים במוסד המפוקח על ידי המדינה נספרים כנושרים. לפי מודל נשירה שנתית בשנת 2020 עמד מספר הנושרים על 8,695 שהם 0.49% מכלל התלמידים, בשנת 2021 מספר הנושרים עמד על 13,378 שהם 0.74% מכלל התלמידים.
שרה גריג'יאק: "תלמידים רבים מתמודדים עם התקפי חרדה, ולמורים בבית הספר חסרים הכלים להכיל את זה. ילד סיפר לי שהמורה אמרה לו 'תתחיל לנשום נורמלי'"
אם המספרים הללו נראים נמוכים או לא מטרידים במיוחד, זה לא במקרה. שרה גריג'יאק מנהלת לימודיות (מסגרת פרטית בה ילדים שנשרו יכולים להשלים את הלימודים בקבוצות קטנות, רמ"ב) באריאל ובאלקנה ומתמחה במניעת נשירה. "אנחנו לוקחים את התלמידים שנמצאים בנשירה הסמויה, מספקים להם את הצרכים הרגשיים והחברתיים, ובעצם מחזירים אותם ללמידה מיטבית בבית הספר גם בגילים צעירים יותר.
"צריך להבין שיש הבדל בין נשירה גלויה לנשירה סמויה", היא מסבירה, "על הנייר המצב נשמע טוב. במשרד החינוך הבינו שזו אחת הרעות החולות של המערכת והחליטו שחייבים לטפל בה. היום אין אפשרות לגשת לבחינה אקסטרנית כמו שהיה פעם, כי זאת בעצם יציאה מהמערכת. תוך כדי התהליך שונתה ההגדרה של תלמיד נושר. היום נושר הוא תלמיד שלא רשום בשום מוסד לימודים. הנתונים מצביעים על כמה אלפים כאלה, אבל ברור שזאת לא המציאות, הנתונים מעוותים משום שלמסגרת חינוכית אסור לגרוע תלמיד מהמצבת עד שאין לו מסגרת אחרת. אבל מה עושים עם תלמיד שלא מגיע בכלל לבית הספר? הוא יכול לשבת במצבת התלמידים שנה, שנתיים ושלוש אבל הוא לא מגיע, והוא לא מוגדר כנושר גלוי.
"הנושרים הסמויים אלו תלמידים שיש להם בעיות התמדה או שהם לא מצליחים ללמוד יחד עם הכיתה, תלמידים שמפריעים לכיתה ולא מתפקדים כתלמידים עצמאיים או שמעיפים אותם הרבה פעמים החוצה. כלומר בהרבה מקרים התלמיד נוכח בבית הספר אבל לא נמצא בשיעורים. אצל התלמידים האלו נוצר פער משמעותי בין קצב הלמידה שלהם לנקודה שהכיתה נמצאת בה, ושם אנחנו כבר מדברים על 900 אלף תלמידים. השרה אורית סטרוק העלתה את המספר הזה בדיונים של הכנסת כשעסקו בנושא של קב"סיות נוער. באגף א', האמון על נוער נושר, יגידו 'אנחנו רואים רק אחוז אחד של נושרים', אבל בפועל המצב הוא קטסטרופלי".
הרקע לנשירה שונה ממה שנהוג לחשוב. "הילד שלי הוא לא נער גבעות", מבהירה יפית, שבנה בכיתה ח' עדיין יושב בבית ללא מסגרת. "הוא לא אחד שמסתובב ועושה בעיות. הוא לא שותה, לא מעשן, לא זרוק בשום מקום. הוא ילד טוב. לדעתי הקורונה מאוד דחפה אותו לשם, בשילוב עם פוסט טראומה ודברים שהוא עבר עוד קודם. אבל אם פעם דיברו על נשירה של חבר'ה עם בעיות התנהגות או ונדליזם, ילדים מאזורי מצוקה בלי עורף משפחתי, פה זה לא המצב. אנחנו משפחה נורמטיבית. אני ובעלי עובדים ומעורבים בחינוך של הילדים. הדבר הזה קורה לטובי בנינו".
מה הסיבות לדעתך?
"יש קושי רגשי אצל הילדים האלה, שהתעצם מאוד בתקופת הקורונה. אולי גם התפתחה אצלם הבנה שהם יכולים ללמוד כל דבר בלחיצת כפתור. קשה הרבה יותר לשכנע אותם למה הם צריכים לשבת בכיתה. התפיסה הזאת של הילדים לגבי הרלוונטיות של הלימודים לחיים שלהם צריכה להיות תמרור אזהרה בשביל המסגרות, שיבינו שהן צריכות לעשות שינוי. הן צריכות להתמקד יותר במיומנויות חברתיות ובסיפוק חוויית חיים. יש ילדים שאת יכולה לבקש מהם להביא משהו מהשכנה והם מתביישים. יש כאלה שאפילו ללכת לקנות משהו במכולת זו משימה בלתי אפשרית עבורם. הם באמת פיתחו קושי תקשורתי וחרדה סביב פעולות בסיסיות".
איך מתמודדים עם ילד כזה, שנמצא תקופה כל כך ממושכת בבית?
"אני לא יכולה להסביר את התחושה הזאת של אמא שקמה בבוקר ואין לילד שלה מסגרת. זה מאוד קשוח ומאוד מתסכל. את רצה מייעוץ לייעוץ, מחפשת מסגרות אלטרנטיביות, באיזשהו שלב שחררתי. אבל אפילו שיש חוק במדינה, לא יושבים לי על הווריד הראשי. לאף אחד לא דחוף שלילד תהיה מסגרת. אני לא מקנאה בילדים שאין להם הורים שמחזיקים את הסיטואציה, אפילו אנחנו חסרי אונים – כי אין פתרונות לגיל הזה".
"כשאנחנו מדברים על נוער נושר, ישר קופץ לנו לראש כיכר ציון וסמים", מוסיפה גריג'יאק, "בפועל זה כל כך רחוק משם. היום הנשירה מתחילה מגיל מאוד צעיר, וזה נכון שמי שדוחקים אותו יגיע בסוף לגיל 15 או 17 ואולי ימצא את עצמו ברחוב, אבל לא חייבים להגיע לשם".
הנשירה, לדבריה, נובעת מכמה סיבות ובהתאם, יש כמה קבוצות תלמידים נושרים: "יש תלמידים שהזום היה להם קטסטרופה. הם לא מצאו את עצמם. יש להם בורות שחורים גדולים שנפערו בתוך הראש והם לא מצליחים לגשר עליהם. זה כמו ילד שנאבד בקניון ונכנס ללחץ. הילדים האלה טעו בכמה פניות, וזה יכול להיות מאוד מפחיד.
"הסוג השני הם התלמידים שהזום היה להם מושלם. הם התחילו ללמוד ונהנו מהשקט, ואז הם צריכים לחזור למערכת.
"הסוג השלישי כבר סובב סביב ההיבטים הרגשיים. תלמידים רבים מתמודדים עם התקפי חרדה, ולמורים בבית הספר חסרים הכלים להכיל את זה. מגיעים אליי ללימודיה ילדים שאומרים לי 'מי יעזור לי כשיהיה לי התקף חרדה בבית הספר? אני לא מוכן להיות שם'. ילד סיפר לי שהמורה אמרה לו 'תתחיל לנשום נורמלי'. היא פשוט לא יודעת מה זה התקף חרדה".
גאל כהן: "אם פעם אלה היו בעיקר נערי קצה ממשפחות מורכבות, ועל רקע סיכון או שוטטות והסתבכויות עם המשטרה, היום מגיעים אלינו נפגעי קורונה שמתמודדים עם בעיות רגשיות ובדידות, כאלו שלא הצליחו להחזיק את תקופת הלימודים בסגרים"
אלה (שם בדוי) מאזור בנימין הייתה תלמידת חטיבה כשפרצה המגפה. "היא שמרה על קשר רציף, ישבה ולמדה בזומים ועשתה את מה שצריך לעשות", מתארת אמה גילה. "היא קיבלה ציונים טובים והצליחה להתקבל לאולפנות טובות והתחילה את כיתה ט' בכל הכוח".
סביב חנוכה אשתקד, גילה שמה לב לשינוי במצבה. "התחלנו להרגיש ירידה במוטיבציה שלה. היא הייתה פחות מחוברת למה שקורה בבית, הפסיקה לשתף אותנו במה שקורה לה, ואצלנו יש שיח מאוד פתוח בדרך כלל. ראינו שהיא נוסעת לפה ולשם והיד הייתה מאוד קלה על הרב־קו. משהו בשחרור הזה שאחרי הסגרים הקשה עליה מאוד להישאר בבית. היא רק רצתה לצאת.
" הרגשנו שהיא מתחילה לחזור משם בשעות מאוחרות יותר ממה שהיא אמורה, ניסינו להבין איפה היא מסתובבת, ידענו שהיא במרכז העיר על כל מה שמשתמע – כיכר החתולות וכל המקומות האלה והבנו שהיא מתחברת לנוער פחות חיובי. פעם אחת היינו בחו"ל והיא נסעה לירושלים, אז לפני הטיסה ביקשנו ממישהו לאסוף אותה כשהיא יורדת בתחנה. היא לא הופיעה עד 2:30 בלילה. היה מלחיץ מאוד לנהל את זה מרחוק, וכל אותו הזמן היא לא תקשרה ולא ידענו מה קורה איתה".
המצב הלך והחמיר. "שמנו לב שמשהו מתחיל לקרות. מילדה פעילה היא הפכה להיות ילדה שבקושי מצליחים לגרד אותה בבוקר מהמיטה. היו ממש סימנים של התחלה של דיכאון. אחר כך הבנו שגם כשהיא כבר הולכת לאולפנה היא פשוט נמצאת בחדר וישנה שם. עד חודש מאי האולפנה אפילו לא טרחה לעדכן אותנו שהיא לא נמצאת בשיעורים, ואז קראו לה לשיחה ואמרו לנו שהיא לא יכולה להמשיך ללמוד שם, אחרי שאנחנו נלחמים כל התקופה הזאת בשיניים כדי שתקום בבוקר".
ניסיתם להבין מה קרה לה?
"כששאלתי אותה מה עובר עליה היא אמרה 'אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודעת מה גורם לי להתנהג ככה'. ניסינו להבין מה היה הטריגר, אם הייתה פגיעה או משהו, והיא הייתה מאוד אנטי ואמרה לי 'אמא, אין לי כוח לכל האנשים שמדברים איתי בחנחון כזה, אין לי סבלנות לזה'. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה".
במשך חצי שנה ישבה אלה בבית. "זה היה קשה מנשוא. את רואה את החברים שלה נפגשים בערב שבת והיא מתלבטת אם בא לה לצאת בכלל. רוב הזמן היא העדיפה להתחפר מתחת לשמיכה. היא התחילה לעשן, הרגשנו שהיא בודקת את הגבולות. פשוט ראינו איך הילדה הולכת ונכבית, כמו לוח של אורות שבכל פעם נורה אחרת נשרפת. בהתחלה זה היחלשות בלימודים, אחר כך ניתוק מהחברות ביישוב, בהמשך סירוב לשבת איתנו בשולחן שבת, ואפילו כשנסענו לחו"ל עם המשפחה לא היה לה כוח אלינו. ואת אומרת לעצמך – עשרה ימים של כיף, מה יש לא ליהנות? והיא לא בעניין".
"כל הסיפור של הקורונה גרם לה לחשוב למה צריך את כל הלימודים האלה", מנתחת האם, "כל הנושא של המוסד הלימודי והצורך בבגרות והרצון להיות לויאלי למערכת מאוד התערער. היא אומרת לי 'יום אחד תהיה לי עגלת קפה ואלמד קונדיטוריה', והיא ממש מתכננת את החיים בלי הלימודים".
גילה טוענת שהיה לא קל למצוא מסגרת אלטרנטיבית לילדה. "בסוף השנה גרמו לה להבין במילים נעימות שהיא צריכה ללכת. חרשנו את הארץ, הגענו לאולפנות של נערות־קצה עם סמים ומסיבות טבע, ועלתה שאלה מאוד רצינית לגבי הסטיגמה, האם היא רוצה להיות ראש לשועלים או זנב לאריות. ביקשו לראות את התעודה שלה, והרי חצי שנה היא לא למדה. הבנו איזה מחסור יש במסגרות ביניים – או שיש אולפנות נחשבות וממותגות, או שיש אולפנות נחשלות עם סטיגמות".
בעבר, טוענת גריג'יאק, מנהלים נהגו להסתיר או להתכחש לאחוזי הנשירה בבית ספרם. "הייתי אומרת למנהלים 'יש לכם נשירה סמויה', והם היו עונים לי 'מה פתאום?'. היום כבר אי אפשר להסתיר. אין בית ספר שאין בו תלמידים שלא מגיעים. יש בתי ספר שלא מטפלים בזה. אני מוכרחה לומר בהקשר הזה שבתי הספר הממלכתיים, בתחושה שלי, מגויסים לזה יותר מהחמ"ד, שלצערי לא מספיק יודעים לתת לזה פתרון. חלק גם גורמים לילדים לעזוב את המערכת באופן יזום".
מה הכוונה?
"יש הנשרה של תלמידים בחינוך הדתי. אם ילדה הולכת לא צנוע היא יכולה לעוף מהאולפנה. אם מישהו לא נכנס לתפילה יכולים להגיד לו 'אל תבוא יותר'. אם מישהו עשה תספורות של מוהוק או בא עם עגיל, שזה לא קשור בכלל לתחום הלימודי, יכולים להגיד לו 'לך הביתה'. אני לא מבקרת את זה, אלה החוקים והכללים של בית הספר. אני רק מתארת את המציאות ואומרת שהיא משפיעה וצריך להתמודד איתה".
"כששאלתי אותה מה עובר עליה היא אמרה 'אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודעת מה גורם לי להתנהג ככה'. ניסינו להבין מה היה הטריגר, אם הייתה פגיעה או משהו, והיא הייתה מאוד אנטי ואמרה לי 'אמא, אין לי כוח לכל האנשים שמדברים איתי בחנחון כזה, אין לי סבלנות לזה'. עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה"
אילו פתרונות מוצעים בכלל לנוער דתי נושר?
"יש תוכנית מצוינת למגזר הדתי שנקראת כנפי רוח. הדגש שם הוא יותר חברתי־רגשי, אבל אני אומרת שאם לא נותנים את ההיבט של תלמידאות, אם לא עובדים עם הנערים על איך ללמוד ואיך להיות בתוך מסגרת, זה לא יספיק. למורים יש כוח לסייע לתלמידים ולעצור את הנשירה". והיא מוסיפה, "העבודה שלי לתואר השני עסקה בהשפעת מאפייני החמ"ד על תופעת הנשירה הסמויה. יצאו מספר בודד של מחקרים שעוסקים בנשירה בחמ"ד, לעומת המון מחקרים כאלו על הציבור החרדי והכללי, וזה אומר הכול. אם לא יודעים לתת שם לתופעה ולאפיין אותה, לא ידעו לתת לה מענה".
אחרי לא מעט מאמץ, אלה נכנסה ללימודיה של גריג'יאק והשלימה את החומר החסר במשך כל החופש הגדול. לקראת סופו, כאשר עמדה בפני התלבטות האם ללכת למסגרת מותאמת או להתחיל מחדש, התקשרה לראש האולפנה שלה וביקשה הזדמנות נוספת. "אחרי הרבה שיחות שבהן אמרנו לה 'אנחנו פה איתך, ואנחנו לא ניתן לך לשקוע לבד' היא התחילה לאט־לאט להרים את עצמה", מספרת גילה. "מצאנו לה אולפנה בצפון שמיועדת לנערות כמוה קיבלו אותה, אבל היא אמרה לנו 'אני יודעת שאם אהיה מוקפת בבנות כמוני, שבודקות גבולות, אני יכולה להיגרר לזה'. היא כתבה לראש האולפנה בעצמה, והוא הסכים לתת לה הזדמנות. ברגע שהיא באמת רצתה את זה, זה קרה".
יש לך ביקורת על המערכת בהקשר הזה?
"הביקורת שלי היא על משרד החינוך. הם לא רואים את התופעה הזאת, אין להם כלים איך להושיט יד לילדים האלה שרוצים להשלים את הפערים ורוצים לחזור לעניינים. גם הנושא של הקשר עם ההורים הוא בעייתי. יכול לעבור הרבה זמן עד שקולטים שילד יצא מהקצב, ולפעמים זה פשוט מאוחר מדי. אומרים להורים 'תעקבו אחרי מערכת משוב', יש ציפייה שאנחנו ניכנס כל הזמן למערכת עם הסיסמה ונעקוב אחרי הילדים. זה קצת כמו להיכנס לחשבון הבנק ולראות מה המצב שם. טוב שיש דרך לשקף את המצב להורים, אבל היא לא יכולה להחליף את הקשר בין מורה להורה".
אחת התוכניות הבודדות שמספקות מעטפת שלמה לנוער הנושר היא תוכנית היל"ה של אגף א' של משרד החינוך, המופעלת ברשויות השונות בארץ ומיועדת לנוער נושר. בתוכנית מקבלים בני הנוער מענה הוליסטי הכולל לימודים בקבוצות קטנות, מעטפת רגשית ומענה חברתי, והזדמנות אחרונה לסיים את לימודיהם במסגרת אקסטרנית. "אנחנו חווים היום את הגל של הפוסט קורונה", מספרת גאל כהן, מנהלת היחידה לקידום נוער בבנימין. "מבחינה כמותית אנחנו נמצאים במספרי שיא של ביקוש, גם בתוכנית היל"ה וגם בתוך בתי הספר, בניסיונות למנוע נשירה. הסגנון של הנערים שמגיעים אלינו השתנה מאוד. אם פעם אלה היו בעיקר נערי קצה ממשפחות מורכבות, ועל רקע סיכון או שוטטות והסתבכויות עם המשטרה, היום מגיעים אלינו נפגעי קורונה שמתמודדים עם בעיות רגשיות ובדידות, כאלו שלא הצליחו להחזיק את תקופת הלימודים בסגרים ובזומים. יש לנו גם את אלה וגם את אלה, ולכן אנחנו בעצם בהצפה. אין לנו מספיק מקומות, ואנחנו צריכים עוד צוות ועוד תקציב".
כמה זמן עובר עד שנער מצליח להיכנס אליכם?
"נער יכול לשבת חודשים בבית עד שהוא מסכים להגיע למסגרת תומכת ומאפשרת יותר ובא אלינו. מגיעים אליי נערים שאומרים לי 'לא למדתי חצי שנה'. זה לא נדיר. במקום כמו מערב בנימין אין לך כל כך מנעד. ישנן הישיבות והאולפנות, ומי שנושר מהן מגיע אלינו".
מה ההסבר שבני הנוער נותנים לנשירה?
"כשאני מדברת איתם, אני לא חושבת שהם ישימו את הקורונה כמוקד לבעיית הנשירה. הקורונה כן גרמה לעלייה במקרים של נערים עם תסמיני דיכאון ובדידות מאוד קשה. כאלה שהסתגרו כל השנתיים האלה בבית ולא הצליחו לחזור למעגל החברתי. רבים מהם מגיעים אליי אחרי אפיזודה נפשית כלשהי, וזה באמת ההבדל בין מה שהיה בעבר להיום".
כשנער מגיע, הדבר הראשון שכהן והצוות שלה ינסו לעשות הוא להביא אותו לתעודת סיום בסיסית. "אם נער יוצא מכיתה י"ב בלי תעודה של 12 שנות לימוד זה משמעותי מאוד להמשך. זו תעודה שהוא לא יכול להשלים אותה בעיקרון, ואז הוא בעצם לא מצליח להשתלב בחברה. הוא לא יוכל להיות בצבא קרבי בלי תעודת 12, הוא לא יוכל לקבל ויזה לאוסטרליה, הוא לא יוכל לצאת לקורסים פיקודיים, הוא לא יוכל לעשות אפילו קורס רתכות. כל קורס של משרד הכלכלה מחייב תעודת 12 שנות לימוד. יוצא שנער שלא מגיע לתעודה הזו בעצם נפלט מכל המעגלים החברתיים, לכן כשנער נקלט אצלנו, אנחנו מתאבדים על זה שהוא יצא קודם כול עם תעודת 12.
"בתקופת הלימודים אצלנו התלמידים לומדים את כל מה שנדרש לכישורי חיים. כל הנושא של ראיונות עבודה, ראיונות למכינות, השתבצות לצבא – כל התהליכים האלה שיבנו אותם אחר כך כבני אדם מבוגרים. אלו דברים שמעצבים אחר כך חוויות הצלחה ודימוי עצמי. כשילד מפספס את כל החוויות האלה בגיל ההתבגרות, קשה לו מאוד אחר כך לקום על הרגליים בתור בן אדם מבוגר ולהשלים אותן".
למרות בקשתנו, משרד החינוך סירב לאפשר לנו לדבר ישירות עם נציג מטעמו הממונה על הטיפול בתופעת הנשירה, ובחר להסתפק בדברים הבאים:
"מדינת ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם במניעת נשירה ממערכת החינוך. ממדי תופעת הנשירה והשלכותיה נוגעים לחברה כולה ותוצאותיה ניכרות בכלכלת המדינה, בתעסוקה, באבטלה, בעוני ובהתנהגויות סיכון, כגון עבריינות ושימוש בסמים. תוצאות אלה משפיעות על עתיד החברה והמדינה. משרד החינוך שם לו את מניעת הנשירה כיעד מרכזי ושיעורה הולך ופוחת במהלך השנים (מלבד בתקופת הקורונה).
האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון מפעיל מערך פדגוגי מותאם לצרכים ולמאפיינים של התלמידים ככזה שמסוגל להגיע לילדים והנוער ו"לגעת בראשים", באמצעות מרחבים חינוכיים מזמינים ורלוונטיים עבורם, חיזוק קשרים משפחתיים וקהילתיים כמשאבי חוסן (בדגש על שיתוף הורים) והענקת ידע ומיומנויות מוכווני עתיד.
אחד המהלכים המרכזיים שפותחו בארבע השנים האחרונות הוא שבוע איתור נושרים. אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון עורך מדי שנה כשלושה מבצעי איתור נושרים (ברמת ת"ז), שמטרתם החזרת הנושרים לבתי הספר.
בנוגע לנשירה הסמויה – מדובר בתלמידים שנעדרים באופן תדיר ממערכת החינוך ללא כל סיבה מוצדקת או שנוכחים בכיתה אך בצורה פסיבית ומגלים מעורבות נמוכה בלימודים ובפעילויות בבית הספר. שרת החינוך היוצאת ד"ר יפעת שאשא־ביטון הנחתה לפתח כלי שימדוד גם את הנשירה הסמויה ויבצע זיהוי מוקדם שלה. בימים אלה המשרד שוקד על פיתוח הכלי ותיקופו".
