שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן
מתחת למזרן זרוק בישיבה מצאתי אותו. הייתי אז בשיעור ג' ובמקום ללמוד פרק ראשון במסכת כתובות – כמעט חצי סדר בוקר התאייד לי לאחר המציאה הזאת. מרים ויאיר גילו לי את הסוד שנקרא אינטימיות, ושבאמת יכול להתרחש כאן משהו בין שתי נפשות. ציטוט אחד: "אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?"
מסכת כתובות
צלילה פנימה, הישאבות, הקדשת מאות שעות להבנת הדינמיקה שבין בני הזוג ולמה מתחשרים אלפי ענני חשד ביניהם ואיך זה שהם כל כך רוצים וזה לא באמת מצליח להם. מסכת כתובות, הנקראת בשפת בית המדרש "ש"ס קטן", הייתה עבורי השער לתורה שבעל פה. דרך דיני חזקה ורוב, מיגו ושמא, ספק ספיקא ודיני קנסות, ובאמצעות התעלה המחברת את אבן העזר לחושן משפט, הרגשתי לראשונה אות זעירה בתוך ים התלמוד הסוער, הים שיהודים צוללים בו כבר עשרות דורות.
והיום איננו כלה / צ'ינגיס אייטמטוב
הספר הזה הוא הוכחה שהסובייקטיבי הוא הכי אובייקטיבי. העלילה מתרחשת ברחבי ערבות הסארוזק שבקזחסטן. עובד המסילה, בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, מוביל את ידידו המנוח, קָזַנְגָפּ, לקבורה בבית הקברות העתיק, אנה בֵּית, לאחר שישים שנות שלטון סובייטי. במהלך מסע הקבורה, ידגיי נזכר במהלך חייו במדבר הסארוזק ומהרהר באגדות עם עתיקות מן המסורת הקזחית. אגדה וריאליה, מלחמה וחלל ואנשים פשוטים שגיאוגרפית רחוקים ממני אבל מצאתי בהם קרבת אמת נדירה.
שירי זלדה / זלדה מישקובסקי־שניאורסון – ליקוטי תורה / ר' שניאור זלמן מלאדי
כשקראתי את השיר הראשון של זלדה ידעתי שפגשתי נס. הנס היה נס פשוט. עדין. מלא חמלה. והיה בו כאב ותהום ושבר, אבל בבסיסו הייתה אצילות ונדיבות, השתוקקות ודבקות. והוא הזכיר לי שאני יהודי וביקש גם לבוא למעשים. ובמקביל לשירה שלה פגשתי את התורות הנפלאות של הסבא הגדול שלה, ר' שניאור זלמן מלאדי, ובשניהם מצאתי הבנה מעמיקה של נפסדות האדם וקטנותו אך במקביל אמון וידיעה פנימית ברורה שהוא, דווקא הוא, ראוי ויכול לנשגב.
שירים על אדמה ומים / נתן יונתן
הייתי אז חייל וזאת הייתה הפעם הראשונה שהקראתי שירים, וזה היה בתל־אביב. באתי עם מדים ופגשתי את נתן יונתן שכתב לי הקדשה לספרו: "לאלחנן, אחי המשורר. לזכר מפגש נפלא של משוררים ושירים בבית הסופר. חורף תשס"ב". כמה ענווה הייתה בו לקרוא לאדם שצעיר ממנו ביותר מיובל – אחי. ונכון שכדי לכתוב שירה יש ללכת בגדולות, אבל גם בענווה. ובפשטות. פעם הוא אמר לי: "שישים משנותיי אני מקדיש לשירה ואיני מצטער על רגע אחד".
