תכולת הספרייה: יש לי למעשה ספרייה מחולקת, או ארבע ספריות. ניסיתי לעשות בהם סדר מסוים, קטגורי, אבל יש פולשים וסרבנים שאי הסדר שלי כופה עליהם סביבה אחרת. אם קטגוריות אז: פסיכואנליזה והגות, ספרי אמנות, ספרות ושירה וספרי שפות. אנחנו קבוצה גלותית במשפחה: חייתי עשור באיטליה, בניי חיים בברלין, אני מנסה להתמודד עם הצרפתית שקשורה לעיסוק שלי, ומשום מה יש כאן ספרים ללימוד ספרדית. לרוב אקרא או אדפדף בכל ספר, בין אם המתין עזוב על ספסל ובין אם אותר והוזמן במיוחד.
מדף קרוב ללב: ספרי ההגות והפסיכואנליזה דרים בספרייה שבמרתף הקליניקה. מכיוון שאני זקוקה לחלק מהם לעבודות החקירה, התרגום וההוראה, הם מתיישבים על שולחן העבודה (בעצם שולחן האוכל – שהרי אנחנו, אנשים הקוראים לעצמם בני אדם תבוניים, ״אוכלים את הספר״). מדף זה מכיל כתבי פרויד וסמינרים של לאקאן וגם ספרי הוגים ופילוסופים כמו אפלטון, היידגר, קירקגור, סנקה וגם כתבים של פוסט־פרוידיאנים למיניהם, שבהם נתקלתי בשלב מקצועי מוקדם.
שיטת מיון: הספרייה הביתית עברה תהפוכות רבות. עברה גדלים, קומות וחלוקות. מספרייה אחת מרוכזת היא הפכה לכמה ספריות פרושות ומפוזרות בחלל, בפינות שונות. הספרים זזים איתי בכורח דחפי השינוי שלי. יש עניין עם רושם בספריות, מין כוח פאלי מתנשא. איזו מראית עין של הספק ורוחב יריעה. אינני מנויה על הרושם הזה. האסתטיקה של המרחב קובעת עבורי. מעין חלוקת עומס ופריטי אוצר אומנותי יותר מאוסף או לוח טפט. תוכנם באחרית יהיה אובייקט העיזבון היקר ביותר.
על ארבעה ספרים
הזיות של מטייל בודד
ז׳אן ז׳אק רוסו / מצרפתית: אירית עקרבי / כרמל, 2016
"הנני לבדי אפוא בעולם, ואין לי עוד אח, לא רע, לא ידיד ולא שום חברה אחרת מלבד עצמי". לבדיות (אפשר לומר לבידיות) עם עצמי, שבה הליבידו מושקע בחברת עצמך. הזיות, יש לומר, הן לפי פרויד צורת מעקף לייצוגי המילים, השפה. כתיבה דיבורית, יש בה מהאסוציאטיביות ההזייתית המזרה את השפה. כתיבה לעבר היסוד הנפשי האחד שלך עוברת נפתולים ומוסרת מתוך החשיבה האישית ידע שהוא מהאמת על אודות הכלל והתנאי האנושי.
הניהליסתטיקן
ריצ׳רד קאליש / תרגום: מיכאל אביב / דביר, 2014
"אני כותב את הרשימות האלה, ואין זה משנה מה ערכן… בשבילי. בשום נסיבות, אופן או צורה, הן נועדו… לך". שלילת האחר, הקורא, מבטאת דווקא את קיומו, כי אין לשלול אלא את הקיים. הספר המפתיע והיפהפה, הכתיבה לעצמי, הנגיעה בתוקפנות של האדם הטיפולי, משתלבים עם נקודת ההסתכלות שלי על יחסי טוב ורע, ומכוונים לאמירה נוקבת של לאקאן: "רק הקדושים יכולים לפעמים לשאת בריקושטים של הצדקה".
אמא שלנו חיה כאן
בנימין שבילי / דביר, 2014
"בראשית הייתה אמא, והיא תהיה גם באחרית. דבר לא יסתיר אותה ממני, גם לא אדישותו של הריק". לבד עם צל אלמותי שמסתיר אין. שבילי מחיה את אימו, בלי מעצור דקדוקי, ומעלה אותה לדרגת פנטזיה שבה נבראות כל משאלות לבו להפכה לאם מיתית. באישה רדופת השיגעון שילדה אותו, נסך את כל הנשים האלוהיות.
יסורי ורתר הצעיר
יוהן וולפגנג גתה / מגרמנית: יעקב גוטשלק / הקיבוץ המאוחד, 1994
"הקורא הנעים, הקורא ב'ורתר', איזו זקוק לעידוד. בספר ישן זה אין סימן לעובש. אפשר יימצא בין הדפים עלה יבש, פרח קמל – יד עדינה הצפינה אותם בחרדת קודש". לבד קדוש, מעוטר, נקי, מותיר סימן לנצח. הסיפור שמתנהל במכתבים שכותב הגיבור לחברו על אהבתו הנכזבת לשרלוטה, מעיד על העמדה הכל כך נוירוטית של פחד ממימוש האהבה. הוא אינו מתחייב ושומר על קדושת המשורר שלו, ומוצא נימוקים מוסריים לבריחה מפני אובייקט התשוקה ואי האפשרות להשיג את המטרה באהבה.
