הספורט הישראלי על כל ענפיו נמצא בתנופה מרשימה בשנים האחרונות, תנופה שהגיעה לשיאה במשחקי טוקיו עם מספר שיא של ארבע מדליות, כולל שתיים מוזהבות ובלתי נשכחות במקצועות ההתעמלות. אחת התורמות לתנופה היא ניקול רובנוביץ, בת 24, שהפכה את ענף הרמת המשקולות לנשים בארץ לענף לגיטימי שנמצא בזכותה בהתקדמות אדירה.
רובנוביץ היא הראשונה שזכתה במדליה באליפות אירופה, והיא כרגע מחזיקה ב־18 שיאי ישראל בגילים ומשקלים שונים, והיא בעלת רזומה בינלאומי מרשים ופורץ דרך. "עד שהתחלתי להתחרות בענף, לצערי לא הייתה רמה נאותה בישראל וכבר בתחרות הראשונה שלי שברתי שיאי ישראל", היא מספרת, "גם היום, עם כל התמיכה הגדולה שאני מקבלת, אני עדיין מתאמנת לבד בלי נבחרת ברמה גבוהה לצידי וללא צוות מקצועי ורפואי צמוד, אבל אני מאמינה שההצלחה שלי נתנה מוטיבציה לכמה ספורטאיות שרוצות להגיע להישגים וליהנות מתמיכה כמו שלי. גם לג'ודו אחרי ההצלחה הנהדרת של יעל ארד ואורן סמדג'ה באולימפיאדת 1992 לקח זמן לקבל תנופה אמיתית ולהפוך לענף מוביל, ואני מקווה שזה יקרה גם אצלנו".
היא נולדה בבאר־שבע וגדלה בנוף־הגליל. אמה, יקטרינה, שעלתה מאוקראינה וגידלה אותה לבד עד גיל שמונה, התחתנה אז עם רומן, שהפך עבורה לאב במשרה מלאה. בנוסף יש לה אח גדול ושתי אחיות קטנות. "הייתי ילדה טובה שמנסה לעזור ולרצות את כולם ובמקביל תמיד הצטיינתי בספורט", היא נזכרת, "אני מעריצה את אמא שלי, וכל מי שאני היום זה בזכותה ואני מודה לה על כל מה שעשתה בשבילי, גם כשהייתה במצבים כלכליים פחות טובים ונאלצה לעבוד בשלוש עבודות ביום".
"לפני כמה שנים פגשתי את נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי במחנה אימון באוקראינה ועצוב לראות היום עד כמה המלחמה הזקינה אותו"
אמה וסבתה רצו שתהיה בלרינה ותעסוק בבלט, אבל אותה משך עולם הספורט: כדורגל, כדורסל וכדוּרֶשת בבית הספר. "בנוסף התאמנתי בג'ודו במשך שנתיים ואפילו השתתפתי באליפות ישראל, מלבד תחרויות האתלטיקה שבהן השתתפתי מטעם בית הספר", היא מספרת, "תמיד הייתי בוגרת לגילי, ומגיל צעיר עבדתי כדי להרוויח כסף כדי שאוכל לממן לעצמי דברים שרציתי, בלי להכביד כלכלית על ההורים. עיסוקים של צעירים בגילי אף פעם לא עניינו אותי, תמיד הסתובבתי עם חברים שגדולים ממני והתרכזתי בלימודים, בעבודה, במציאת פתרונות ובחשיבה קדימה, ואני חושבת שזה מאוד ביגר אותי".
להרמת משקולות היא הגיעה רק בגיל 16 וכמעט במקרה. "בחטיבת הביניים הפסקתי כמעט את כל הפעילות הספורטיבית, כי הייתי עסוקה יותר עם חברים ודברים שעושים בגיל הזה. הדבר היחיד שעשיתי היה להתאמן בחדר כושר, גם לא יותר מדי, כי לא רציתי להיות שרירית מדי כדי לא לספוג הערות מיותרות מאנשים", היא נזכרת, "בחדר הכושר פגשתי שני מאמנים מקסימים שראו אותי מתאמנת והמליצו לי להשתתף בתחרות פאוורליפטינג (הרמת כוח בעברית, ענף משקולות שבו מרימים משקולות בשלוש פוזיציות שונות, ד"מ) כי לדעתם היה לי פוטנציאל גבוה להצליח. הם הצליחו לשכנע אותי רק בזכות העובדה שהפרס הראשון היה ערכת טיפוח יוקרתית, שרציתי מאוד לתת לאמא שלי במתנה. בסופו של דבר זכיתי בתחרות ובערכה, ומיד פרשתי מהענף הזה כי הוא פשוט לא אתגר או עניין אותי".
משם עברה רובנוביץ הצעירה לעסוק בקרוספיט בקיבוץ שריד (ענף המשלב בין הרמת משקולות, תרגילי התעמלות מכשירים, אלמנטים אירוביים וכוח מתפרץ, והכול בעצימות גבוהה, ד"מ). "נכנסתי לענף בכיתה י' אחרי שראיתי תחרות ופשוט נדלקתי על זה, כי אני אדם תחרותי שחייב מטרה לפניו", היא מסבירה, "אבל אחרי חודשיים של אימונים הבנתי שאם אני רוצה להיות ספורטאית מצטיינת בצבא אני חייבת לבחור ענף אולימפי. החלטתי להתמקד בהרמת משקולות אולימפית וברגע שגיליתי שאף אישה ישראלית מעולם לא הגיעה לאולימפיאדה, הבנתי שזו המטרה והאתגר הגדול בשבילי".
לאחר שקיבלה את ההחלטה חיפשה רובנוביץ את הדרך להגשים את החלום, במציאות שבה כמעט לא היה ענף הרמת משקולות נשים פעיל בישראל. "אחרי שהרמתי משקולות בפעם הראשונה, בלי נעליים וציוד מתאים, העליתי את הסרטון לפייסבוק וקיבלתי הרבה מחמאות, בנוסף להצעה להצטרף לקבוצת אימון ראשונה שהייתי חלק ממנה", היא נזכרת, "תקופה ארוכה נסעתי במשך השבוע מנוף־הגליל לראשון־לציון בכמה אוטובוסים בכל פעם, כדי להתאמן עם המאמן היחיד שהכרתי בארץ בענף. הייתי מאוד חדורת מטרה ואני לא חושבת שכל ילד בן 15 יעשה דבר כזה. בגיל 17 השתתפתי בתחרות ליגה ראשונה, שהתקיימה במועדון מכבי תל־אביב, שהפך בהמשך למועדון שלי וכבר שם שברתי שני שיאי ישראל".
"החלטתי להתמקד בהרמת משקולות אולימפית וברגע שגיליתי שאף אישה ישראלית מעולם לא הגיעה לאולימפיאדה, הבנתי שזו המטרה והאתגר הגדול בשבילי"
בגיל 17 נסעה למחנה אימונים סמוך לעיר מוסקבה ברוסיה, מסע שהפך לרגע מכונן בחייה. "באחד הימים נכנס לאולם מרים משקולות צעיר בשם סטניסלב מניצין, שנראה מאוד מבויש ליד המאמן הקשוח שלו, וברגע הראשון שראיתי אותו, ובלי שבכלל הכרנו, ידעתי שהוא יהיה האבא של הילדים שלי", נזכרת רובנוביץ בחיוך, "התחיל בינינו משהו ולפני שחזרתי לארץ הוא ביקש שנשמור על קשר. למרות התחושות שלי הייתי מאוד צעירה, לפני צבא, ולא ידעתי באמת איך יהיה אפשר לפתח מערכת יחסים בסיטואציה כזו, אבל הסכמתי לנסות".
מניצין זכה לפרסום הראשון שלו כבר בגיל 16, אז הדהים את כולם כשזכה באליפות רוסיה, הישג שחזר עליו מאז ארבע פעמים נוספות, בנוסף לתואר סגן אלוף אירופה עד גיל 23 ב־2019. למרות המרחק ולוחות הזמנים הצפופים, הצליחו השניים לשמור על קשר רציף ולטפח את הקשר הרומנטי והמקצועי שלהם. "בשלב הראשון סטס המליץ לי לא להיכנס לעולם הזה, אבל כשראה כמה תשוקה יש לי לענף הוא הציע לעזור לי ושמחתי מאוד", היא נזכרת, "כשחזרתי לארץ לא היה לי מאמן, ובכל יום במשך שעות התאמנתי לבד באולם, כשהוא מולי בווידאו. הוא איש מקצוע ברמה מאוד גבוהה, שלימד אותי כל מה שאני יודעת בענף. הוא עזר לי לייצב את הטכניקה בצורה בריאה ונכונה, לימד אותי במה חשוב להתרכז, מה לא לעשות ומה צריך לאכול, ובלעדיו לא הייתי רושמת את ההישגים שהגעתי אליהם".
לפני שנתיים החליטו השניים למסד את הקשר, מה שהוביל את מניצין לעבור לישראל ולהפוך גם למאמנה הרשמי של רובנוביץ. "בשלב מסוים הבנתי שאם אנחנו רוצים לחיות יחד במקום אחד אנחנו חייבים להתחתן. סטניסלב עדיין מאוד ביישן אז לפני שנתיים הצעתי לו נישואין והוא הסכים", צוחקת רובנוביץ, "בשנה שעברה התחתנו ובספטמבר האחרון הוא קיבל תעודת זהות ומעמד של תושב ארעי, אבל הוא עדיין לא תושב עם דרכון. הוא ממוצא רוסי פיני ואנחנו מנסים לאתר את ההוכחות שהמשפחה של סבא שלו הייתה ממוצא יהודי".
במקביל לעבודה עם רובנוביץ, ממשיך מניצין גם את הקריירה האישית שלו, ובשבוע שעבר זכה במדליית כסף, בתחרות הראשונה שייצג בה את ישראל שהתקיימה במולדובה. "סטס בעיניי הוא הספורטאי הכי כישרוני עם הפוטנציאל הכי גדול להגיע לפודיום בתחרויות הגדולות, כולל לאולימפיאדה", מחמיאה רובנוביץ, "כשהוא הגיע לארץ הוא הפסיק להתאמן אחרי 15 שנה בענף, וביקשתי ממנו לחזור כי הוא עדיין צעיר וחבל לבזבז פוטנציאל כזה. היום הוא כבר מדבר, קורא וכותב בעברית".
אתם אוקראינים וסטס רוסי, איך זה משפיע כשברקע המלחמה באוקראינה?
"יש אומנם הבדלים מבחינת שפה ואופי אבל בשורה התחתונה, אוקראינים ורוסים הם אחים. לבעלי ולי יש קרובי משפחה בשתי המדינות, שנינו תומכים לחלוטין באוקראינה, עצוב לנו על כל מה שקורה שם ואנחנו מאוד מאוכזבים מהרוסים. לפני כמה שנים פגשתי את נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי במחנה אימון באוקראינה ועצוב לראות היום עד כמה המלחמה הזקינה אותו. לצערי אחרי שנה כבר התרגלנו לסיטואציה הזאת ופחות מדברים על זה. זוהי דרכו של עולם ואנחנו מנסים לא להתמקד בבעיות שאנחנו לא יכולים לפתור".
במקביל לקשר עם מניצין המשיכה רובנוביץ בהתקדמות מקצועית מטאורית; ב־2017 היא זכתה במדליית ארד בהנפה עד 75 קילוגרם באליפות אירופה לנוער שהתקיימה באלבניה. שנה לאחר מכן הפכה לישראלית הראשונה שזוכה בתואר אלופת אירופה לנוער לאחר שהניפה 97 קילוגרם בקטגוריית משקל עד 75 קילוגרם, בנוסף למדליות ארד בדחיקה וקרב רב. "אחרי הזכייה בתואר קיבלתי רעב ומוטיבציה שאף פעם לא היו לי קודם", היא משחזרת, "קשה לתאר איזה כיף אדיר זה להצליח אחרי כל כך הרבה עבודה קשה, אחרי חודשים וימים שאת עובדת רק עם עצמך באולם, ופתאום את מנצחת ועומדת בראש הפודיום. זה רק התניע אצלי את הרצון לעוד עבודה ועוד הישגים עם תחושה שאני יכולה להיות עוד הרבה יותר טובה".
המוטיבציה הזו הובילה אותה לסדרת הישגים נוספים וב־2019 הפכה לישראלית הראשונה שזוכה במדליה באליפות אירופה לבוגרות, לאחר שזכתה במדליית ארד בהנפה, במשקל עד 71 קילוגרם באליפות שהתקיימה בגאורגיה. לפני שנה רשמה עוד הישג אדיר, כשזכתה בזהב משולש באליפות אירופה עד גיל 23 בפינלנד במקצועות ההנפה, הדחיקה וקרב רב. "זו הייתה תחושה נהדרת לשמוע את ההמנון על הפודיום שלוש פעמים במהלך התחרות", משתפת רובנוביץ, שזכתה גם באליפות ישראל חמש פעמים. "אני מחזיקה בשיאים בגילי נוער, עד גיל 23 ובוגרות ובמשקלים של עד 71 ו־76 קילוגרם, אבל היום זה כבר פחות מרגש אותי כי המטרות שלי כבר הרבה יותר גבוהות. בהתחלה זה היה כיף, ודאי בשלב מסוים שבו החזקתי ב־27 שיאים במקביל". ביוני היא סיימה חמישית באליפות אירופה לבוגרות שהתקיימה באלבניה ולפני שבועות אחדים סיימה במקום ה־20 באליפות העולם, שהתקיימה בקולומביה, לשם הגיעה רק יומיים לפני פתיחת התחרות וללא סטניסלב לצידה. "טסתי לשם עם מאמנים אחרים בגלל הסיטואציה שבה נמצא כרגע סטס בישראל והגענו לשם רק יומיים מראש כי המטרה היא להופיע לתחרות כשהגוף שלך במוכנות מקסימלית, כשהאפשרות האחרת היא להגיע שבועיים מוקדם יותר, כדי להתאים את עצמך לשעות ולהרגיל את הגוף לגובה של המקום. זה לא הסתדר עבורנו מבחינה תקציבית וגם לא חשבנו שזה קריטי הפעם", היא מסבירה, "ועדיין עשיתי טעות כי לא שתיתי מספיק מים ולא צרכתי מספיק מלחים, מה שצריך לעשות בגובה של 2,600 מטר, ופחות מ־24 שעות לפני התחרות סבלתי מהתכווצות שריר חזקה בשריר הארבע ראשי ופשוט לא יכולתי להתכופף. למזלי יש לי קשר נהדר עם הנבחרת הגאורגית והרופא שם טיפל בי והעמיד אותי על הרגליים".
איך נוצר הקשר עם הגאורגים?
"הוא נוצר בזכות גנדי חזקיה מהוועד האולימפי, שעזר לי לארגן מחנה אימונים בגאורגיה לפני כמה שנים, שם התאמנתי עם נבחרת הגברים. הם אנשים טובים ומקסימים, אנחנו מתקשרים ברוסית ונוצר בינינו חיבור כמו של משפחה. הם ברמה הכי גבוהה בעולם ואני לומדת מהם המון".
את מרוצה מההופעה באליפות העולם?
"לצערי לא הופעתי בכושר ובמוכנות הכי טובים שלי ובלי המאמן האישי שלי שמכיר אותי מעולה ויודע בכל רגע נתון באיזה מצב גופני אני ומה אני מסוגלת לעשות, אבל אני שמחה שאספתי את עצמי והצלחתי לתפקד בסיטואציה. רציתי להרים יותר ואני מאמינה שאעשה זאת בעתיד, ולשמחתי שוב יצאתי עם רעב גדול יותר להצלחה בהמשך".
החלום הגדול ביותר של רובנוביץ הוא להפוך לישראלית הראשונה שמייצגת אותנו בטורניר הרמת המשקולות האולימפי, משימה לא פשוטה כי רק 12 מתחרות יזכו להגיע לתחרות בפריז ב־2024. "מבחינתי הסיכוי הוא ריאלי, אחרת לא הייתי הולכת על זה", היא מכריזה, "אני עדיין צעירה, כל הקריירה שלי לפניי ואני הולכת על זה בשיא הכוח. הדרך להשגת הקריטריון האולימפי עוברת דרך שבע תחרויות מטרה, כשאת צריכה להשתתף בחמש מהן. המטרה היא לסיים את אחת מהחמש עם תוצאה שתדרג אותך בין עשר התוצאות הטובות בעולם, מה שיעניק לי את הכרטיס האולימפי".
כמו בג'ודו, גם במשקולות יכולה כל מדינה לשלוח נציג אחד למשחקים האולימפיים, ולאחר שנים של שליטה בלעדית של רובנוביץ בענף בארץ, בשנה האחרונה הגיעה לארץ מרימת משקולות מוכשרת נוספת. מדובר בסיליה גולד, אמריקנית שזכתה בזהב במשחקי המכביה, עלתה לאחרונה לישראל וסיימה באליפות העולם במקום ה־12, בקטגוריה עד 76 קילוגרם. "גולד היא בהחלט מוכשרת עם פוטנציאל גבוה להצלחה, אני לא יודעת באיזו קטגוריה היא תנסה להעפיל לפריז ומה יוחלט באיגוד, אבל אני חושבת שטוב שיש בשטח מתחרה ישירה על הזכות להגיע לאולימפיאדה, מה שייתן לי אפילו יותר מוטיבציה", היא אומרת.
רובנוביץ מספרת שהיא מקבלת מהוועד כל מה שנחוץ לה. "אני מקבלת תמיכה גדולה מהוועד האולימפי, ממכבי תל־אביב ומהאיגוד. בחור מוכשר בשם תמיר כפיר מכין עבורי מדרסים בהתאמה אישית שהוא מממן, שפתרו עבורי בעיה גדולה בהרמות, ובנוסף אני אסירת תודה לספונסרים שלי הרבלייף, ירק השדה וחברת Rtshop. בלי כל הגורמים והאנשים הנהדרים האלה אין סיכוי שהייתי מצליחה להתקיים ולהמשיך לעבוד קשה".
על מה את חולמת?
"בעתיד אני רוצה ללמוד אדריכלות ולבנות משפחה גדולה, אבל קודם כול המטרה והחלום הם לעמוד בראש הפודיום בתחרויות הכי גדולות בענף שאני כל כך אוהבת. יש לי עוד הרבה על מה לעבוד ומה לשפר כדי להגשים את המטרה הזו, ולמען זה אני מניפה 25 טון בכל שבוע".
יש גם זמן לעיסוקים אחרים?
"כן. בשנה האחרונה הקמתי עסק שמעביר סדנאות לימודיות ברחבי הארץ בנושא הרמת משקולות אולימפית, שמציע גם אימונים אישיים ופגישות אונליין. אני גם עובדת על בלוג לימודי גדול, שיעלה בהמשך באינטרנט וברשתות החברתיות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה וזכיתי למשפחה וחברים מאוד אוהבים ומפרגנים. מה שישלים את החמש עבורי ויהפוך אותי למאושרת הוא שבעלי יהיה לאזרח מן השורה בישראל. אנחנו כבר שבע שנים יחד, זה משהו אמיתי שקורה, ומתסכל אותי שבמדינה שלי שאני מייצגת בכבוד בכל העולם, כל כך מקשים עלינו בתהליך ולא מקבלים כאן איש כזה מדהים".
