"יש ילדים שקל יותר לטפל בהם כשהם זזים מאשר כשהם יושבים בטיפול פסיכולוגי כמו זומבים"

מה אתה עושה?

המטרה שלי היא שילדים יצאו החוצה ויזיזו את הגוף. העבודה יכולה להיות פרטנית, עם ילדים שצריכים מרחב מוגן חברתית בלי להרגיש שצופים בהם או שהם בתחרות; ויכולה להיות קבוצתית כמו בקבוצות כושר או משחקי ספורט. זוהי דרך חווייתית ללמד ערכים כמו משמעת, סדר, ארגון, כבוד לאחר והתמודדות עם לחץ וכישלון.

מה מיוחד באימון ילדים?

אצל ילדים האימון מתמקד בחוויה, לכן הוא יותר משחקי. הילדים מאוד רגישים להצלחה ולחוסר הצלחה, אז אני יוצר סטנדרט של אווירה נקייה ביניהם. הערות יכולות לפוצץ אימון, ילד יכול ללכת הצידה ולבכות, לכן אם אני מעיר הערות – זה רק פרגונים ומילים טובות. יש גם שוני גופני יחסית למבוגרים: אצל ילדים פחות מתייחסים לקבוצות השרירים או למסת שריר. ילד מתעייף מהר וגם מתאושש מהר.

איך נראה אימון?

כל אימון מתחיל בחימום שעוזר לגוף לעבור בהדרגתיות מהישיבה בכיתה או מול המסך לתנועה ספורטיבית. החימום הוא גם מנטלי: הילד עובר ממצב פסיבי למצב אקטיבי. אחרי החימום עוברים למנה העיקרית: לימוד ותרגול של תרגילים חדשים, למשל מהלך חדש במשחק כדור. החלק האחרון הוא משחק, שאפשר לתרגל בו את הדברים שלמדנו היום אבל גם דברים שעשינו קודם. הילדים מחכים לחלק הזה.

איך התחלת לעבוד בתחום?

כילד וכנער אהבתי עבודה עם הגוף. כשהתלבטתי מה לעשות, חשבתי על משהו שקשור לכיוון טיפולי ובסוף בחרתי להעמיק בתחום היתרון שלי, הכושר. תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד עם ילדים באימון קבוצתי ולנהל קייטנת ספורט והגעתי גם לכאלו עם חוויות שליליות. רציתי לגרום למי שבעניין של כושר לחוויה טובה, אבל גם להנגיש ספורט למי שפחות אוהבים להתאמן. הרבה אנשים סוחבים חוויות שליליות מספורט שהתחילו בילדות: אלה שסיימו אחרונים, אלו שיש להם פחות קואורדינציה, מי שצחקו עליהם. אני רוצה לעזור להם. הרגשתי שעליתי על משהו. בלימודים התעמקתי בדברים שהם פחות גופניים ויותר מנטליים.

מה היית רוצה שידעו על המקצוע?

רוב הילדים, גם אלה שמתקשים, מחוברים לספורט, לחוויה גופנית תנועתית ולמשחקים. מאחר שמשחק הוא חלק מהחיים שלהם, יש ילדים שקל יותר לטפל בהם כשהם זזים מאשר כשהם יושבים בטיפול פסיכולוגי כמו זומבים. כשמשחקים יחד, משהו בלב נפתח וקל יותר להגיע לילדים.

ספר סיפור מהעבודה.

לאימונים הפרטניים מגיעים ילדים שקשה להם להתמודד עם קבוצה. פעם הגיע אליי ילד אחרי שאמרו לו שהוא צריך פסיכיאטר. הוא לא הישיר מבט לאף אחד, עיניים ברצפה, לא תקשר, הוציא מילה בודדת וגם זה לעיתים רחוקות. אחרי חודשיים־שלושה הילד התחיל להביט לי בעיניים, הרים את הראש, התכתב איתי בוואטסאפ ואמר משפטים רצופים.