ברמת־גן של שנות התשעים, רוני קובן היה צופה עם חברו הטוב שי ברצועת הערב של טלעד בערוץ 2. "זה התחיל ב'לילה גוב', אחר כך 'תיקים באפלה' ואז פגישה לילית עם קובי מידן", הוא נזכר. "אני זוכר שאמרתי לשי – תראה, יש מישהו שעובד בטלוויזיה שהעבודה שלו זה לדבר עם אנשים". חלפו שנים וקובי מידן התיישב אצל רוני קובן באולפן. "הייתי צריך להתחיל לקרוא את הרזומה שלו, כמו שאני עושה בתחילת כל תוכנית, והרגשתי שאני לא מסוגל. פתאום זה הכה בי: אני בן 43, עובד בטלוויזיה, וקובי מידן בא להתארח אצלי".
כל מי שסיפרתי לו שאני הולך לראיין אותך שאל אותי: מה אתה הולך לשאול את רוני קובן? זה הכניס אותי להתקף חרדה קטן.
"כי אני בעצמי מראיין?"
כן.
"אבל אני בן אדם. יש לי סיפור, אבא, אמא, חלומות, פצע. כמו כולם".
סיפורים כאלה מנסה קובן לחלץ ביצירותיו, תוכנית הראיונות "פגישה עם רוני קובן" שזכתה כבר חמש שנים ברציפות בפרס האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, והתוכנית התיעודית שאנחנו נפגשים לכבודה: העונה הרביעית של "יוצאים מהכלל", שעוסקת באלימות במשפחה ובאלימות נגד נשים. בשני המקרים, גם בראיונות וגם ביצירה הדוקומנטרית, הוא מבקש להשיג את מה שהוא מכנה "נס": רגע שבו ההכנה המדוקדקת שלו לריאיון מושלכת הצידה, ומשהו חדש ובלתי צפוי מופיע על המסך. "יש שני כוחות מנוגדים במקצוע שלנו", הוא מסביר. "מצד אחד – ההכנה. אתה לומד את המרואיין, נובר בכפייתיות בביוגרפיה שלו, מגבש היפותזה. מצד שני – הספונטניות. כשהמרואיין יושב מולך, מה שחשוב זה מה שקורה ביניכם בזמן אמת. ההקשבה, הזרימה, הכימיה. במשך שנים הייתי מאוד בעניין של להתכונן היטב ולהיות צמוד לשאלות שהכנתי. בשנים האחרונות, בעיקר מתוך העשייה הדוקומנטרית, הבנתי שהנס קורה דווקא כשהתזה שלך קורסת מול העיניים".
"עד היום סיפרתי סיפורים של אחרים, המקומות היחידים שבהם נגעתי בסיפור שלי היו מחזות שכתבתי. ושם, דווקא באפיק של הבדיון, נגעתי בכאבים ובחלומות שלי"
ומה עושים ברגע כזה?
"צריך להרכין ראש מול אלוהי הדוקו, מושג שלמדתי מדורון צברי, ולהגיד לעצמך: יש תסריטאי גדול ממך: א־לוהים, המציאות, הקוסמוס. אבל הטריק הוא שרק אם עשית עבודת הכנה כמו שצריך, אתה יכול להיות מספיק גמיש כדי לזרום עם מה שהמציאות מביאה. אחד הדברים שלמדתי מ'פגישה' הוא החשיבות של הזרימה, לרקוד עם המרואיין איזה ריקוד, שיפתיע גם אותך. היום אני רק מחכה לרגע הזה. כשצילמנו את רשף לוי הוא נכנס לאולפן ושאל מתי הוא הולך לבכות. לא הייתה לי שום ציפייה שהוא יבכה, אבל הוא מִרקר את זה חזק כל כך שהיה לי ברור שמתישהו יתפוצץ באולפן משהו שיושב לו על הלב".
אז אתה זורם עם המרואיינים שלך.
"בגדול כן. אני לא בא עם סכין בין השיניים כי 'אני חייב שנדבר על הנושא הזה'".
קובן מספר שמקובי מידן הוא למד על "הכרטיס הצהוב": כשאתה מגיע לנקודות הרגישות, תיגש בזהירות. תניף תמרור אזהרה, כדי שהמרואיין ידע שאפשר לא לענות, גם אם אולי זה הדבר שהכי מעניין לדבר עליו. מראיין צריך לבוא "מסקרנות ומתוך חמלה, ולא מתוך תאוות וידוי בכל מחיר. אני משדר בתאגיד, ולא חייב פרומו מלודרמטי. בדרך כלל כשאתה בא מהמקום הרגוע והנעים והמקשיב – לא ייאמן מה קורה. רשף, אגב, באמת היה מקסים. במשך כל הריאיון הוא ניסה לשאול אותי שאלות על עצמי".
ניסה להפוך את הריאיון.
"מרואיין שיוצא משליטה", הוא צוחק. "אבל הורדנו את זה בעריכה, אני לא הנושא".
ועכשיו אתה כן הנושא. איך התחושה?
"אני דואלי. מצד אחד אנחנו מתכנסים לדבר על סדרה שמרגש אותי שיוצאת לעולם, ויש לי הרבה מה להגיד".
ומצד שני?
"אני נלחץ. אני יושב עכשיו מולך לחוץ. קצת".
די, נו.
"ברור. הכנתי נקודות! זה הכי מפדח בעולם. אגיד לך למה אני לחוץ: כי אני בן־אדם שיש בו משהו מרצה, ואני יכול להתמסר אליך מהר מאוד. למרות שאני מכיר את כל הצדדים של המשחק, כשאני מחליף צד – אני מאוד מנסה לרצות".
***
"יוצאים מהכלל", שיצר קובן עם שותפתו שרון קרני ותשודר אחרי החדשות החל מיום רביעי בכאן 11, מבקשת לחשוף מקומות ואנשים שלא ראינו בעבר, וכבר זכתה לשבחי המבקרים ולהד תקשורתי רחב. "הרעיון בעונה הזאת הוא לתת לצופה מבט של 360 מעלות על מגפת האלימות נגד נשים", מסביר קובן. "בדרך כלל התקשורת מסקרת מקרים כאלה אחרי שנשים נרצחות, אבל בסדרה הזאת רצינו לצלול לתוך המגפה בזמן אמת ולהשמיע את קולן של הנשים מתוך התופת, כשהן חוששות להתלונן, ואחרי שהן מתלוננות. אנחנו הולכים למשטרה, למעון לנשים נפגעות אלימות, לבית נועם שמטפל בגברים אלימים. אנחנו פוגשים גם ילדים שגדלו במשפחות נפגעות אלימות, ובודקים מה קורה איתם גם אחרי שלושים או ארבעים שנה. זה אחד הדברים שעשיתי שהכי טלטלו אותי. היו רגעים שממש הייתי המום".
"הייתה לי פעם אשליה, שאני יכול להציב חומות. עשיתי כתבות על סיפורי רצח מזעזעים, שחלמתי עליהם בלילה, אבל סיפרתי לעצמי שאני יודע לעשות הפרדה. לאט־לאט, ככל שהתבגרתי, הבנתי שאני עובד הפוך: כל הלב שלי בתוך הסיפור"
מה הדבר הכי חשוב שלמדת במהלך הכנת הסדרה?
"קודם כול, הבנתי את הממדים המבהילים של המגפה הזאת. המשטרה מטפלת ב־23 אלף מקרים בשנה, וההערכה היא שרק רבע מהמקרים מדווחים. זה אומר שיש 100 אלף מקרים. רבע מיליון ילדים חיים במציאות של אלימות. וזה לא קורה במעמד חברתי־כלכלי מסוים או במגזר מסוים. זה קורה בכל מקום: אצל השכנים ממול, אצלנו. ואגב, יש את הקלישאה הזו שאומרת שלא מתערבים בין בני זוג. אני למדתי שחייבים להתערב. חייבים.
"יש שני זרמים תת־קרקעיים בסדרה. האחד הוא ההעברה הבין־דורית, והאחר הוא אוזלת היד של המערכת. צילמנו בפרק הראשון אישה משגעת ומרשימה שיש לה שני ילדים. היא התחתנה עם הגבר הלא נכון, והוא התעלל בה והשפיל אותה ונהג כלפיה באלימות 13 שנה. היא אזרה אומץ להתלונן, נכנסה למעון לנשים מוכות, יצאה ממנו ונכנסה שוב, ואז פגשנו אותה ביום שבעלה השתחרר בפעם המי־יודע־כמה מהכלא, אחרי שהוא איים עליה. היא מנסה להוציא צו נגדו, ולא יודעת אם תצליח או לא. היא ניגשה לוועדת מאוימות, וזו לדעתי אחת הסצנות הכי חשובות בסדרה. היא יושבת מול המפקדת של המחלקה, ומול המפקד של המפקדת, והעובדת הסוציאלית, כולם אנשים נהדרים שהחיים שלהם מוקדשים לנושא. אבל אין להם תקציבים ואין להם באמת איך לעזור לה. היה נורא לפגוש נשים שהן ברמת הסיכון הגבוהה ביותר, ואין למערכת כלים להציל אותן, לתת להן ביטחון".
במקלט לנשים שסבלו מאלימות, מספר קובן, נשים מסתגרות עם ילדיהן בחדרים קטנים – "בגודל של חדר אמבטיה, סיר לחץ נוראי" – ונאלצות להפסיק את החיים שלהן: לעזוב את העבודה, להוציא את הילדים ממוסדות החינוך. בו בזמן, הגברים חופשיים, גם אם חלקם נחקרים או עוברים תהליכים אחרים של טיפול במקרה שלהם. "זה אי־צדק משווע שאין די ענישה לגברים המתעללים, המשפילים, שלא עוזבים", מכריז קובן. "יש משהו מתסכל בפתרונות שהמערכת מציעה כרגע. אנחנו כל הזמן עסוקים בבעיה האיראנית ובמערכת המשפט ובכן־ביבי או לא־ביבי, אבל החיים שלנו פה. יש פצצות מתקתקות חמורות לא פחות".
כשאתה מסיים יום צילום מטלטל וחוזר הביתה, אתה מצליח לעשות קאט? להתנתק?
"אין קאט. לא. הייתה לי פעם אשליה, כשהכנתי כתבות ל'עובדה', שאני יכול להציב חומות. עשיתי כתבות על סיפורי רצח מזעזעים, שחלמתי עליהם בלילה אבל סיפרתי לעצמי שאני יודע לעשות הפרדה. לאט־לאט, ככל שהתבגרתי, הבנתי שאני עובד הפוך: כל הלב שלי בתוך הסיפור. כשאתה בא לטפל בנושא שיש סביבו קשר שתיקה או טאבו, אתה לא יכול לבנות חומה, כי הכלים היחידים שאתה עובד איתם הם ההקשבה שלך והעולם הפנימי שלך.
"אני זוכר את זה מהצילומים של הפרק במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה לשם מצלמה. אחרי חמש שעות ביום הצילום הראשון שם, הבנתי שאני לא מבין כלום. כאילו טסתי בחללית לגלקסיה אחרת. אז הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להיות אתה, ולעבור למצב של 700 אחוז הקשבה. לעזוב את השאלות, להיות עם כריזמה של טפט, להתבונן ולהבין את העולם.
"זה קורה הרבה ב'יוצאים מהכלל'. כל מקום הוא שונה. בכולם אני מנסה למצוא הדהודים לעולם הפנימי שלי, לביוגרפיה שלי. הצופה לא יֵדע את זה, אבל אני מנסה לתקשר את זה לעצמי דרך מקבילות שאני מוצא אצלי".
חלק מהנשים שמופיעות בעונה החדשה עדיין חיות במחתרת: הן עדיין לא דיווחו על האלימות נגדן ולא פנו למשטרה. אחרות נכנסות ויוצאות ממעונות לנשים מוכות, ויש גם מי שמנסות לחיות את חייהן אחרי שהתגרשו או נפרדו מבני זוגן, אך הן עדיין סובלות מרדיפת הגבר המתעלל. "גם מי שכבר קמו והלכו שומעות את הקול של המתעלל במשך שנים. כל אחד מאיתנו יכול להבין את זה, כל מי שעבר התעמרות, התעללות או השפלה. לוקח המון זמן להבין שזו לא המציאות. לוקח זמן להוציא מהראש את הקול של הגבר המתעלל.
"בפרק השני אני יושב עם בחורה בת 24, מבריקה וחכמה, שנמצאת במקלט רק שבוע או שבועיים, עם הילד הקטן שלה. היא מסתכלת עליו כשהוא משחק ואומרת לי: 'אתה יודע, גם אני הייתי במקלט כזה עם אמא שלי'. והיא ממשיכה ומספרת לי שגם אמא שלה חטפה מכות רצח, והיא זוכרת שאמרו לה במקלט שהכול הולך להשתנות. אחרי כמה שבועות היא ואמא שלה חזרו הביתה, לגבר שהתעלל בה. אותה בחורה עזבה בסוף את המעון ושכרה דירה לבד, והיא נאבקת על החיים שלה. אין לה כמעט ממה לחיות, אבל בפעם הראשונה היא חופשייה והיא נאבקת. היא ממש במלחמה".
זו ההעברה הבין-דורית שדיברת עליה.
"רואים את זה גם בביקור שלי בבית נועם, שמטפל בגברים אלימים. כמעט כל מי ששם גדל עם אב מכה או מתעלל. המספרים מראים שלילדים למשפחה כזאת יש סיכוי מוגבר להפוך לגברים אלימים או שהם יתחתנו עם גבר כזה".
במהלך אותו פרק קובן מצטרף לסדנת פסיכודרמה של קבוצת גברים מכים. הוא נזכר באחד המשתתפים: "צריך כנראה קורס מבוא לפסיכולוגיה כדי להבין אותו. גם כשנהג באלימות כלפי בת הזוג שלו, הוא עדיין ראה בעצמו את הקורבן. אתה מזדעזע, בא לך לנער אותו. בן־אדם! אתה הרבצת לה! היא זאת שגמרה את הסיטואציה הזו עם פנס בעין ועם ילדה קטנה שראתה את כל זה. איך אתה רואה בעצמך קורבן? חוק מספר אחת בסדרה הזו הוא לא להיות שיפוטי, אבל זה פרק שכמעט בלתי אפשרי לא להיות שיפוטי בו".
"כשיצאנו לדרך, מרב מיכאלי אמרה לי לא לעשות את הטעות שכולם עושים ולספר רק את הסיפור של הקורבן. היא אמרה שאני חייב ללכת עם המצלמה אל הבעיה, והבעיה היא הגברים המכים. המערכת לא יודעת לטפל בהם. זורקים אותם לכלא, ומגיע להם, אבל הם לא עוברים שיקום. כמה מקרים יש של גבר שיצא מהכלא ואחרי כמה שבועות רצח את האישה? מצד שני, לבוא למקום שמטפל בגברים אלימים היה לי קשה עד גבול הבלתי אפשרי. אין פה שני צדדים לסיפור. לכן סיפרנו סיפור של מקום, ולא של גברים אלימים ספציפיים.
"קיבלנו אישור נדיר וחריג לצלם באחד מבתי הכלא הגדולים בישראל, באגף של גברים שרצחו – רצח בתוך המשפחה או רצח של בנות הזוג. באתי לשם לשיחה מקדימה, והרגשתי שיש שם אנרגיה קשה של אלימות שאני לא יכול לשאת. ניסינו מאוד לצלם שם אבל לא הייתי מסוגל. אחותי הקטנה אמרה לי אחר כך: 'רוני, יש המון סיפורים בעולם וצריך לספר את כולם, אבל לא את כל הסיפורים אתה צריך לספר'. יש לי אחות קטנה חכמה".
זה משפט של אחות גדולה.
"אבל אני הבכור, לצערי. הייתי שמח לאחות גדולה".
***
בזמן שאנחנו יושבים לשיחה בבית קפה תל־אביבי, עוברים ושבים ניגשים לקובן ומחמיאים לו על התוכניות ברדיו ובטלוויזיה. "לפני כמה שבועות ניגש אליי ברחוב גבר חרדי ענק, יותר גדול ממני. הוא אומר לי: 'אני יכול לחבק אותך?' בזמן שאנחנו מתחבקים הוא מספר: 'יש לי עשרה ילדים, ואחת הקטנות כבר שנים מתלוננת שיש לה הפרעת אכילה ואנורקסיה. אמרתי לאשתי שהיא מפונקת. יום אחד אחותה, שיודעת שאני אוהב אותך בגלל תוכנית הראיונות שלך, שלחה לי את הפרק על האנורקסיה. סיימתי לצפות בפרק וצלצלתי לבת שלי. אמרתי לה שאני נורא מצטער, לא הבנתי'. אמרתי לו תודה רבה, וביקשתי שיראה לי תמונה של הבת שלו, שיגיד לי איך קוראים לה".
קובן מתרגש מרגעים כאלה. "אני אוהב אנשים, הם לא מפסיקים לסקרן אותי. ואם אתה מצליח להשפיע ולשנות – אני לא מגלומן, אבל זה 'המציל נפש אחת', באמת. היו לי תקופות קשות בחיים, בתור נער מתבגר למשל, והתוכנית בטלוויזיה או המוזיקה עזרו לי. אביתר בנאי, למשל, היו תקופות שהייתי יושב בהופעות שלו, ראיתי איזה חמישים. ישבתי שם וידעתי שאני בתקופה לא משהו, ושמה שהוא שר זה מה שקורה לי עכשיו. הרגשתי שזה קרה גם לאביתר ולא רק לי, ושהוא יצא מזה אז כנראה גם אני אצא מזה. לא שאני משווה את עצמי לאביתר בנאי, קטונתי. אבל ייצוג אנשים שאין להם קול במרחב הוא אחד הדברים הכי חשובים שיש. ואם אני יכול לתת להם במה – זכיתי.
"מראיין צריך לבוא מסקרנות ומתוך חמלה, ולא מתוך תאוות וידוי בכל מחיר. כשאתה בא מהמקום הרגוע והנעים והמקשיב – לא ייאמן מה קורה"
"לטלוויזיה יש כוח. היא מאפשרת לך לתווך תופעות מסובכות מאוד. לאבא שלי הייתה חנות לחומרי בניין. הוא קם בכל יום בשבע בבוקר וחזר באמצע הלילה. הוא לא אהב לנהל את החנות הזאת. ראיתי מה זה לחיות חיים שהם לא 'מוגשמים'. משם באתי. אבל אני עושה את הסדרה, ואני מראיין, ואני מרצה. תודה לא־ל שמצאתי את עצמי בשמורות הטבע האלה שמאפשרות לעשות שינוי".
קובן נולד ב־1979, ובילדותו נמשך מאוד לעולם הבמה. "אהבתי קולנוע ותיאטרון אבל הבית שלי לא היה ספוג בתרבות. הייתה לנו בכיתה מישהי שאבא שלה היה במאי טלוויזיה, וכשהייתי הולך לבית שלה היו שם אינסוף סרטים, ספרים ומחזות", הוא נזכר. "יום אחד אבא שלי קיבל עלון פרסום עם הנחה למנוי בהבימה. אני זוכר שהלכתי עם אמא ואבא שלי להצגה, וזה הפריח לי את הנשמה.
"לילה אחד שודר טקס האוסקר, ואני זוכר שקמתי באמצע הלילה, ילד בן 12, וראיתי את כל ארבע השעות. בסוף הערב המנחה וופי גולדברג הסתכלה למצלמה ואמרה: 'אני יודעת שיש כאן עכשיו ילדים שרואים אותנו ונורא רוצים להתעסק באמנות או ליצור או להשמיע את הקול שלהם. ילד! ילדה! אם אתם רואים אותי עכשיו – תאמינו בעצמכם! אם תעבדו קשה – בסוף זה יקרה גם לכם'. התרגשתי. יו, וופי מכירה אותי, יודעת שאני פה. יש לי תקווה! אם אאמין בעצמי, אם אתעקש, זה יקרה. אני לא אשכח את זה".
***
הוא מתעסק עם המחשב הנייד שלו, שמונח על השולחן. "זה כמו 'השמיכי' שלי, הלפטופ הזה".
גם לנו כבוגרים יש חפצי מעבר, מתברר.
"ב'פגישה', דע לך, יש כרית צהובה שתמיד איתי".
על הסט?
"כן. לא בגלל אמונות טפלות. זה התחיל כשהרגשתי שפחות מחמיא לי כשמצלמים אותי מהצד, והרגשתי שאני צריך כרית. אבל עם הזמן זה הפך להיות חפץ מעבר".
הבאת אותה גם לפה?
"לפה לא", הוא צוחק. "אני צריך אותה רק בתוכנית".
מה הקסם של "פגישה עם רוני קובן"? נדמה שיש מרואיינים שיגיעו רק אליך.
"גם אני רואה בזה קסם, ואני אסיר תודה על זה. ב־2017 פנו אליי מהתאגיד והציעו לי לעשות תוכנית ראיונות. רציתי, אבל אמרתי לשותפה שלי שרון קרני: יש בעיה. אני דוקומנטריסט, בחיים לא ישבתי בתוך אולפן. יש בזה משהו סטרילי, צריך ריכוז. אז חשבנו מה נעשה, איך מביאים את השטח לאולפן, והחלטנו לנסות ליצור ריאיון דוקומנטרי. כך נולדה 'פגישה'.
"יש גבול למה שאפשר להגיע אליו בפורמט של שאלות ותשובות. אבל אין גבול למה שאפשר להגיע אליו בתנועה, מתוך סיטואציה. אז ב'פגישה' משהו תמיד חייב לקרות. זו תוכנית שאתה כל הזמן מסתובב בה. זה מתחיל כשמסתכלים בקיר של תמונות, ואז יושבים על הספה, ואז עוברים למקרן, ואז לפינת קפה. בתוך התנועה הזאת, האורח וגם אני שוכחים לרגע מהמצלמות, וגם הצופה מרגיש שהוא מציץ לשיחה אמיתית בין אנשים".
בכל זאת, לפעמים קובן הולך עוד צעד אחד קדימה כדי ליצור אותנטיות על הסט. "הפגישה עם אהוד ברק, מרואיין מורכב ומסובך, הייתה אחת התוכניות הכי מרתקות לצילום. הוא התראיין כל כך הרבה פעמים, ותמיד תוקפים אותו עם כל השאלות הקשות, אז אמרתי: נתחיל איתו דווקא בשקט. השאלות הקשות יבואו אחר כך. לקחתי את הכרטיסיות שלי ושמתי אותן בכיס. מבחינתי זה כמו לקפוץ בנג'י. בוא נהיה פה לרגע. בוא נראה מה אהוד הביא איתו היום לפגישה הזאת. הוא אומר לי 'שלום רוני', ואני אומר לו שלום – ושותק".
ואז?
"ואז הוא אומר לי 'תראה, אני חושש שלא אהיה במיטבי היום'. מעניין, נכון? אז אני שואל למה, והוא עונה 'כי לא ישנתי טוב בלילות האחרונים'. זה לא היה יוצא בשום דרך אחרת. ואז הוא התחיל לספר, וזה צבע את כל השיחה.
"אנחנו מנסים לעבוד עם מה שהמרואיין מביא איתו, באווירה שאומרת: פה מדברים גם על החולשות, וחולשה היא כוח. הרבה פעמים מתחולל במרואיינים מאבק פנימי: הם מאוד רוצים לדבר על משהו, ומאוד לא רוצים לדבר עליו. גם אם לא ידברו יהיה בסדר, התוכנית תהיה מעניינת. אבל זה מה שאני הכי אוהב לעשות. בתוכניות טובות אני מרגיש ג'אז".
מתי אתה מרגיש שתוכנית טובה?
"כשמגיעים לממד המשחקי, הכמעט ילדי. שיחקתי גולף עם יורם ארבל, שברתי צלחות עם חיים כהן במטבח, בתוכנית שתשודר ביום שלישי הקרוב אני ורן דנקר לובשים שמלה. למדתי את זה ממורי ורבי ירון לונדון. כשהייתי ילד הוא הנחה תוכנית ביום שישי, והיה לו מונולוג פתיחה אחד שהוא עשה על הליכון של חדר כושר. כולם מעונבים, והוא מזיע על הליכון. זו המשחקיות שהרבה פעמים עוזרת לתת־מודע לצוף".
מה היית שואל את עצמך אם היית נכנס לאולפן שלך?
"שואלים אותי הרבה אם הייתי בא ל'פגישה עם רוני קובן'. הייתי מתלבט".
רגע, היית מתלבט אם בכלל לבוא?
"כן. הקיר היה מפתה אותי מאוד. הייתי רוצה קיר כזה. חשבתי שבתוכנית המאה יעשו לי הפתעה ואני אמצא קיר כזה שלי, אבל לא עשו. אגב, אני היחיד שזכר שזו תוכנית המאה", הוא צוחק.
אז למה לא?
"אני מרגיש שעד היום סיפרתי סיפורים של אחרים, ולמדתי המון. מכל מרואייניי השכלתי. אבל לא נגעתי בחומרים של הסיפור שלי. המקומות היחידים שבהם נגעתי בסיפור שלי היו מחזות שכתבתי לבית ליסין, 'נדלן' ו'אינטימיות', ושם, דווקא באפיק של הבדיון, נגעתי בכאבים שלי ובחלומות שלי. ב'אינטימיות', שהוצג בשנתיים האחרונות, יש סצנה שהיא אחד לאחד מהחיים שלי. אף אחד לא יודע את זה. כתבתי אותה בבית בפיג'מה ובכיתי. כשההצגה עלתה, בכל ערב שיכולתי נסעתי לבית ליסין כדי לראות את הסצנה הזאת. יש משהו בלשבת בקהל יחד עם 500 איש ולראות רגע מהחיים שלך, שכולם מוצאים בו משהו מהחיים שלהם. אתה מרגיש שאתה פחות לבד בעולם".
***
לקראת יום הולדתו ה־44 שיחול בחודש הבא, קובן, נשוי ואב לשניים, מעניק לעצמו מתנה: "אני הולך להופיע בצוותא ב־1 במרץ בפעם הראשונה. זה היה החלום שלי: למכור כרטיסים ולהופיע בצוותא עם ההרצאה שלי. לספר לאנשים על המסע שעברתי, אנשים שפגשתי, מה שקרה מאחורי הקלעים. זו הזדמנות. לאורך שנים, בעבודה שלי בטלוויזיה היה לי תמיד קיר רביעי".
זאת הזדמנות לפגוש את הקהל, אבל הקהל פוגש אותך כל הזמן. יש בזה משהו לא הדדי.
"זה באמת מוזר. כשהייתי רווק ויצאתי לדייטים הייתי שם לב שלפעמים הנשים היו מאוכזבות קצת שאני לא כמו בטלוויזיה. לא חד, פחות מצחיק, אין לי פואנטה כל חצי דקה. אמרתי להן: 'רגע, אבל בטלוויזיה אני ערוך!' אז יש לזה כל מיני צדדים".
איזה מין אבא אתה?
"יש לי ילדה בת תשע וחצי וילד בן שש. הם שינו את חיי. כמו אצל כל אחד, אני מניח. זה קשה מאוד אבל גורם לאושר עילאי. יש לי סיפור מאתמול שאולי יגיד משהו על ההורות שלי: הלכתי עם הבת שלי לתערוכה 'דיאלוג בחשכה', שמנסה להמחיש את עולמם של העיוורים. אני קצת קלסטרופוב, אבל הילדה שלי עפה על זה. המדריכים שם עיוורים, והיה לנו מדריך מקסים, דני, אבל בשלב מסוים לא הייתי מסוגל יותר. אמרתי לעצמי: 'אבל רוני, אתה כאן האבא, זה כל כך לא הורי!' התחלתי לחשוב: האם זה יהיה יותר הורי להתעלף פה בחושך? איך יוציאו אותי מפה? תתאפס על עצמך. אבל יצאתי. הבת שלי נשארה שם עם הקבוצה, ואחרי כמה זמן הבנתי שאני חייב לחזור".
ועכשיו לך תחזור. לבד. בחושך.
"בדיוק! אז ניגש אליי מדריך אחר, יוסי, ואמר לי: 'תן לי יד, אני אכניס אותך לאט־לאט, ויהיה בסדר'. הטריק זה לעצום עיניים, כי החושך שלך לא מפחיד אותך. מפחיד החושך שבחוץ. הסכמתי ונכנסתי. עצמתי עיניים, ואני הולך שם באפלה מוחלטת ושומע כל מיני רעשים, ואני יודע שזה לא בשבילי. ואז אני מרגיש יד קטנה מחזיקה לי את היד: 'אבא? טוב שחזרת, אל תדאג, אני איתך פה'. זאת ההורות בשבילי: הולכים יחד, יד ביד בערפל, ובסוף־בסוף יש אור גדול".
