בנובמבר 2015 השתולל הטרור ברחובות פריז, כאשר סדרת פיגועים גבתה את חייהם של 130 בני־אדם. מבחינתם של אריק טולדנו ואוליביה נקש, היוצרים היהודים־צרפתים שחתומים על ההצלחה הכבירה של "מחוברים לחיים", האווירה הקשה ברחובות הייתה האות ליצור קומדיה נוספת. "רצינו להפיג משהו מהחרדה בעולם ולהזרים אנרגיה חיובית", מסביר טולדנו, ונקש מוסיף: "האווירה ברחובות הייתה דכאונית, ניסינו לחשוב איך להישאר חיוביים. רצינו לכתוב סרט אופטימי עם קצב של קומדיה. רצינו לשמוע אולם קולנוע שלם צוחק. בשבילנו זו הייתה תרפיה באותה תקופה נוראית".
התוצאה היא "סה לה וי" ("אלה החיים"), סרט מצחיק וקצבי המתאר יממה אחת בחייהם של המשתתפים והמארגנים של חתונה פומפוזית ברוח המאה ה־18 בטירה צרפתית קסומה (טולדנו: "צילמנו בארמון אמיתי, הרגשנו כמו מלכים"). יממה שבה הכול משתבש – מאהבת נעוריה של הכלה שצצה פתאום ועד לצלם שמנשנש מהבופה במקום לצלם. מקייטרינג שקורס ועד בלון פורח שנעלם עם החתן. הכול מצולם מנקודת המבט של מקס, מפיק החתונה וצוות עובדיו. מאחורי הסיטואציות המצחיקות מסתתרות גם אמירות חברתיות נוקבות על אהבה, יחסי מהגרים־ותיקים, הבדלי מעמדות ועוד.
אנחנו נפגשים בתל־אביב, שאליה הגיעו השניים לרגל עליית הסרט בישראל במסגרת אירוע הפתיחה של פסטיבל או־לה־לה לקומדיות צרפתיות (שמתקיים עד 5.12 בבתי קולנוע נבחרים ברחבי הארץ). השניים ביקרו כאן בעבר ומרגישים ממש כמו בבית, במיוחד כשבכל פינה בתל־אביב הם פוגשים צרפתים שמזהים אותם ומבקשים סלפי. השיחה מתנהלת בעברית קולחת של טולדנו, שרכש כשלמד כאן במשך שנה במכינה באוניברסיטה העברית, ובאנגלית במקרה של נקש.
למה דווקא חתונה?
טולדנו: "בחרנו בחתונה משתי סיבות. ראשית, חתונה היא תמיד רגע של לחץ, כולם יודעים שלארגן חתונה זו בעיה. חתונה זו הזדמנות של כל אחד מבני הזוג להביע את מה שהוא רוצה, הכול צריך להיות נורא מדויק. יש זוגות שמרוב לחץ וארגונים לא שורדים את ההכנות ונפרדים. שנית, כל חתונה היא בעצם אותו דבר – טקס החתונה, נאום התודה, ריקודים, אוכל, כולם יודעים את החוקים, בכל מקום בעולם. בקומדיה אפשר לקחת את המצב המוכר הזה לקצוות המצחיקים. ומעבר לכול – חתונה היא סיטואציה שבה אפשר לתת מבט־על על כל החברה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות".
את עולם ארגון החתונות הם מכירים היטב מבפנים. בתור סטודנטים הם נאלצו למלצר כדי לממן את עצמם, טולדנו אפילו מִלצר בארץ בחתונות בשנה שבה למד כאן בירושלים: "כל ערב הייתי מציג את עצמי בפני האורחים בשולחנות שעליהם הייתי אחראי 'שלום, אני אריק המלצר שלכם', ותמיד שאלו אותי 'איפה בנץ? לא הגיע?'"
יש הרבה סרטים על חתונות, מה המיוחד ב"סה לה וי"?
נקש: "המיוחד הוא שרואים את החתונה מהצד של האנשים שעובדים בה. תמיד הסרט הוא מנקודת המבט של החתן והכלה, או המשפחה שלהם, או האורחים, ואנחנו כתבנו את הסרט מנקודת המבט של העובדים – יש שם את מקס שהוא מהמעמד הבינוני הקלאסי, ישנם העובדים הפשוטים יותר, ובתחתית העובדים הזרים. ויש גם קריצה ליהודים. מבחינתנו התמהיל של המשתתפים בחתונה הוא כמו צילום של הרגע שצרפת עוברת עכשיו.
"בישראל אנשים רגילים להמשיך את החיים אפילו כשיש פיגועים, ההצגה כאן תמיד נמשכת. בצרפת עוברים עכשיו לראשונה תקופה כזו וזה היה שוק. איך ממשיכים להיות שמח אחרי שרוצח טובח ב־ 120 איש באולם קונצרטים? גם אנחנו שאלנו את עצמנו איך אפשר להמשיך וליצור בתוך הכאוס הזה. בחרנו בקומדיה, כי הומור הוא כמו סוכר שמוסיפים להמתיק את התבשיל. אבל מאחורי הקומדיה אפשר למצוא מסרים יותר עמוקים".
מחוברים לקולנוע
נקש וטולדנו הכירו ב־1988 במחנה הקיץ שנהגו לצאת אליו כילדים מדי שנה, ומאז לא נפרדו. הם עברו ביחד את גיל ההתבגרות ותמיד חלמו לעשות קולנוע. אין ביניהם חלוקת עבודה מסודרת והם עושים הכול יחד, מכתיבת התסריט, דרך הליהוק והבימוי ועד הליטושים האחרונים. עד כה הם יצרו יחד שישה סרטים ולא פחות ממאה פרסומות. ההתחלה דווקא לא הייתה מבטיחה, ותסריטים שלהם נדחו על ידי מפיקים. כשהם רצו להתנחם בקפה טוב, הם יכלו להרשות לעצמם להזמין רק ספל אחד, וחלקו אותו ביניהם (נקש: "היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להזמין שני ספלים, אבל את הקרואסון אנחנו חולקים, בגלל זה אנחנו רזים").
הכול השתנה כאשר יצרו את "מחוברים לחיים", קומדיה העוסקת ביחסים בין דריס, צעיר סנגלי מהשיכונים לבין המטופל המשותק שלו פיליפ, אריסטוקרט עשיר. 19 מיליון צופים ראו את הסרט בצרפת, מה שהפך אותו לנצפה ביותר במדינה בשנת 2011, ו־19 מיליון נוספים צפו בו מחוץ למדינה. בהמשך הוא דורג כסרט המכניס השלישי בצרפת אחרי "טיטניק" ו"ברוכים הבאים לצפון". גם בישראל היה הסרט להצלחה אדירה, עם לא פחות מחצי מיליון צופים.
טולדנו: "אחרי 'מחוברים לחיים' קמנו בבוקר וגילינו עולם שונה. אנשים מהתעשייה שבעבר התעלמו מאיתנו, התחילו לדבר איתנו בכבוד. המצב הכלכלי שלנו השתפר, ויכולנו סוף־סוף להוכיח למשפחות שלנו שגם קולנוע זה מקצוע.
"ההורים שלי תמיד אמרו לי 'הבנו שאתה רוצה להיות במאי, אבל מה עוד? מה המקצוע שלך?' אבא שלי אמר לי: גם אני רוצה לעשות אמנות, אבל ממה תתפרנס?. הורים דואגים לילדים שלהם, ואחרי 'מחוברים לחיים' הם הבינו שזה מקצוע לכל דבר.
"מה שקרה עם מחוברים לחיים, במלוא הענווה, זה משהו שהוא גדול מאיתנו, אפילו אובמה ראה אותו".
וטראמפ?
"אין לו זמן להתרכז יותר מדקה במשהו".
מלחיץ לעשות סרט נוסף אחרי הצלחה כל כך גדולה?
נקש: "תמיד יש לחץ כשאתה עושה סרט, גם אם הסרט הקודם שלך לא היה הצלחה כבירה. לקחנו את כל הדברים הטובים שיצאו לנו מ'מחוברים לחיים', ואני חושב שאולי הדבר המרכזי הוא החופש, החופש לפגוש את האנשים שאתה אוהב והיכולת ללהק שחקנים שלא העזת לחלום לשתף איתם פעולה כמו שרלוט גינסבורג, שליהקנו לתפקיד הראשי ב'סמבה', הסרט שעשינו אחרי 'מחוברים'. אני בטוח שבלי ההצלחה של מחוברים היה לנו מאוד קשה לפגוש אותה".
אפילו מפיק־העל הארווי וינשטיין לא יכול היה להתעלם מהסרט שכבש את לב הקהל בעולם וקנה את הזכויות להפקת הסרט בארצות־הברית (נקש: "האמריקנים פחות מתחברים לקומדיות צרפתיות, הם מעדיפים לעשות זאת בדרכם"), הסרט צולם, אך כרגע, בעקבות ההסתבכות של וינשטיין עם עדויות על הטרדות מיניות, עדיין לא ברור מה יעלה בגורלו. "היו לווינשטיין בעיות, אבל בקולנוע הוא טוב", אומרים השניים, "אנחנו מניחים שחברת הפצה אחרת תקנה את הסרט".
הסרט הפך להצגת תיאטרון ב־12 מדינות ואף תורגם לעברית, אך בארץ טרם נמצא תיאטרון שירים את הכפפה.
טולדנו: "ההצגה הצליחה בעולם, אין סיבה שהיא לא תצליח בישראל. נפגשנו עם אנשים מתעשיית התיאטרון כאן, אבל זה עדיין לא קרה. אז אם מישהו רוצה לראות את המחזה על הבמה שירים טלפון להבימה, הקאמרי או בית ליסין, כי לא קל לנו איתם".
גוף עם שני ראשים
טולדנו ונקש, שניהם נשואים ואבות לילדים, מתנהלים כזוג מושלם. הם לא נכנסים האחד לדברי חברו, אלא פשוט מהנהנים לאות הסכמה, כמו גוף דו־ראשי. שניהם גם מגדירים את עצמם כאוטודידקטים. טולדנו: "למדתי קצת קולנוע בפריז באוניברסיטה, אבל זה לא מקצוע שאפשר ללמוד, אלא משהו שאתה לומד תוך כדי. בכל סרט חדש אתה לומד עוד ועוד. אתה מגלה את המקצוע הזה, שהוא כמו שפה. יש לך כמה מילים אז אתה עושה סרט קצר, כשאתה מדבר טוב יותר ויודע את הדקדוק אתה עושה משהו יותר מורכב, ולפעמים אפילו יוצא לך להיט כמו 'מחוברים לחיים'. אחרי שעשית כמונו שישה סרטים ומאה פרסומות אתה יודע יותר טוב מה לעשות. אבל תמיד יש לאן להתקדם".
איך מסתדרים יחד כל כך הרבה זמן? אין מריבות?
נקש: "קשה לי לענות על השאלה הזו. אנחנו לא יושבים ומנתחים את זה. נפגשנו בגיל צעיר מאוד, ואולי זה הסוד, כי דרכינו הצטלבו בגיל שבו אתה בונה את עצמך מילדות להתבגרות, ואריק פשוט היה שם. עבדנו יחד בכל מיני עבודות, גם בתחום האירועים, ותמיד היה לנו רצון עז לעבוד בקולנוע. אני שמח שהצלחנו להגשים את זה".
בין היתר, הסרט החדש עוסק גם בשפה הצרפתית.
טולדנו: "לכאורה כולם בסרט מדברים צרפתית, אבל בעצם כל אחד מדבר בשפה שונה. יש בסרט מורה שמתקן אנשים, ישנם המהגרים מסרי־לנקה שמתרגמים בינם לבין עצמם את הדברים וגם מתבדחים בשפתם, יש בחורה מהפרברים שקשה לה להתאים את השפה שלה לצרפתית תקנית. ויש את ההרמוניה שנוצרת מהשפה של כולם".
השפה נוכחת גם דרך המסרונים שמקס שולח לעובדיו, שבכולם יש טעות בגלל התיקון האוטומטי. "אתם אומת הסטארט־אפ, חייבים להמציא משהו שמוחק מיד מסרים עם טעויות – ובלי להשאיר עקבות", צוחק נקש.
כמו בשני הסרטים שקדמו לו, גם ב"סה לה וי" יש התייחסות לסוגיית העובדים הזרים – הפעם בדמות עובדי הקייטרינג מסרי־לנקה. מדוע הנושא כל כך חשוב לכם?
טולדנו: "ההורים שלי נולדו במרוקו, ההורים של אוליבייה מאלג'יריה, אנחנו שנינו הראשונים במשפחות שלנו שנולדנו בצרפת. אני תמיד שואל את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי נולד במרוקו או באלג'יריה והייתי מהגר לצרפת. עם אילו קשיים הייתי צריך להתמודד. אני מרגיש קרוב לאנשים האלו שרק המזל מפריד ביני לבינם, שנולדו בקצה האחר של העולם. אני חושב על אדם מאפריקה שיש לו משפחה, שהוא לוקח סיכון גדול ועוזב אותם, לפעמים חוצה יבשות וימים, רק כי הוא רוצה להאכיל את המשפחה שלו. זה נוגע בי.
"בצרפת, כשאתה מצליח אתה הולך למסעדות הטובות והיפות, ואז כשאתה מסיים ויוצא אתה רואה בחוץ את העובד בסוף המשמרת מעשן אחרי ששטף לך את הכלים, כדי לשלוח את הכסף למשפחה שלו. כואב לי שבשדה התעופה, כשאני מראה את הדרכון שלי, זה לוקח שתי דקות בדיוק ואצלו זה בידוק של שעתיים. אנחנו מראים לקהל שלנו שהם צריכים להרגיש בני־מזל שנולדו במקום טוב ויש להם אוכל בצלחת. זה לא מובן מאליו. אני תמיד חושב שהעולם הוא מקום של פגישה, והמהגרים בסרט מביטים על החברה הצרפתית מהעיניים שלהם ובשפה שלהם".
פריז בתל–אביב
הם עצמם לא מרגישים מהגרים בצרפת. הם חובבי מסורת, אבל ילדיהם לומדים בבתי ספר ציבוריים. "יש לנו יותר מפינה חמה בלב ליהדות", אומר טולדנו. "בשבוע שעבר היינו בפראג עם הסרט, הלכנו לקבר של המהר"ל מפראג". בסרט הם אף שלחו קריצה קטנה לעולם היהודי, בדמות הצצה לבר מצווה שמתקיימת במקביל לחתונה.
"אני לא חושב שסרט שעוסק ביהודים היה מצליח להביא הרבה קהל", מודה טולדנו, "יהודים תמיד שואלים שאלות על המקום שבו הם גרים, בגלל זה לפעמים שונאים אותנו. אנחנו לא מבליטים את היהדות שלנו בסרטים שלנו. בהרבה מקומות בעולם יודעים שאנחנו צרפתים־יהודים, אנחנו גאים בזה, אבל זה לא חלק מהסרט".
בסרט יש גם נגיעה ישראלית, בזכות פס הקול שהלחין המוזיקאי אבישי כהן. "לא בחרנו בו כי הוא יהודי או ישראלי", אומר נקש, "אלא כי אהבנו מאוד את המוזיקה שלו. שמענו אותו בהופעה וחיכינו לו אחריה. אנחנו מעריצים אותו. הוא נגן ג'אז ייחודי והמוזיקה שלו איכותית. הוא כותב ג'אז ומשלב את זה עם מוזיקה מזרח־תיכונית ועם מוזיקה מתקדמת. גם בסרט יש לנו ערבוב של שחקנים מכל מיני מקומות, זה התאים לנו מאוד לרוח של הסרט".
הפעם התלווה אל המסע בישראל אחד המפיקים של הסרט, שאחרי יממה בתל־אביב אמר לשניים שהוא מרגיש כמו בצרפת – יש ים, שמש והמון צרפתים בבתי הקפה. נקש: "בכל מקום שומעים צרפתית, הרבה אנשים עלו לכאן, או עזבו את צרפת לטובת מקומות אחרים בעולם".
טולדנו: "קשה להיות יהודי בצרפת, אי אפשר לעצום עיניים מול המציאות. יחד עם זאת, אנחנו באופן אישי פחות מרגישים אנטישמיות. אנחנו לא גרים באזור שהוא יהודי מובהק, ואנחנו לא מתמודדים עם קושי של משרד שלא מרשים לשים בו מזוזה. אנחנו לא הדוברים של הקהילה היהודית בצרפת, אבל בגדול בהחלט יש פחד ואנשים עוזבים".
מקס, הגיבור שלכם, מתלבט לאורך הסרט אם לפרוש מעבודתו או לא. השאלה הזו מעסיקה אתכם?
טולדנו: "חס ושלום, אנחנו באמצע שנות הארבעים שלנו ויש לנו המון תוכניות, אנחנו רוצים להמשיך לעשות סרטים ולטייל איתם בעולם, לפגוש אנשים שאוהבים קולנוע".
הפרויקט הבא של השניים כבר בפתח, והפעם הוא יעסוק בעולם האוטיסטים. השניים עקבו אחרי תוכנית מיוחדת בצרפת שבה מוצמדים מטפלים לצעירים אוטיסטים ומטפלים בהם, תוך שהם מתגוררים באזורים כפריים מחוץ לעיר. טולדנו: "רצינו לבדוק מה זה עושה למטפל, להיות כל הזמן עם אוטיסט. מה זה להיות עם אנשים שלא מדברים, בחברה שמדברת יותר מדי. בחברה שלנו יש יותר מדי תקשורת. האנשים האלו כביכול לא מחוברים, אבל יש להם מה לומר. אנחנו רוצים להשמיע את זה, בלי לדבר, בשתיקה.
