תוכנית הרדיו הידועה, "המדור לחיפוש קרובים", זכתה לתיעוד בלא מעט יצירות ספרותיות, בהן "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן. אלא שברומן של הסה מדובר בחיפוש קרובים הלכה למעשה, כזה שמתרחש לא בעזרת מכשיר הרדיו אלא על אדמת גרמניה, וכמעט מיד לאחר שוך הקרבות של מלחמת העולם השנייה, כשהניצולים – מבוגרים וילדים כאחד – נשלחו למחנות עקורים.
יותר מהרצון לשקם את חייהם המעורערים והשבריריים, הניצולים משתוקקים למצוא את קרוביהם. הם שולחים אינספור מכתבים לארגון הצלב האדום ולארגוני הסיוע שקמו במיוחד לאחר המלחמה, שבאמצעיהם הדלים מנסים לאתר את הקרובים ולבדוק האם ניצלו, או שמא גם הם נכללים ברשימת ששת המיליונים שנספו.
זהו הרומן השלישי של מוניקה הסה העוסק בימי השואה, והשני המתורגם לעברית, לאחר "נערה במעיל כחול". גם ב"האלף בית של זופיה" חוזר על עצמו מוטיב המעיל־ז'קט, המייצר כתב חידה שמלווה את העלילה, וחוזר גם מוטיב החיפוש אחרי מי שאבדו עקבותיו. עלילת הרומן הקודם התרחשה בשנת 1943 בעיר אמסטרדם, והוא עסק בניסיון לאתר נערה יהודייה. הפעם הרומן מתרחש בגרמניה בשנת 1945, ובמהלכו עלמה בת 18, זופיה לדרמן, מנסה לאתר את אחיה, ילד יהודי שנעלם בלי להותיר עקבות.
רוקמת את תולדות המשפחה
ספרה של הסה שונה מרומנים אחרים על תקופת השואה, בכך שאינו מתרחש ישירות בימי המלחמה אלא מיד אחריה, אולם בין דפיו כלולים פלשבקים לא מעטים מן המלחמה. זהו בעצם רומן פוסט־שואה, שהגיבורה הראשית שלו, זופיה, סובלת מפוסט־טראומה חריפה, שמשבשת עליה לעיתים את דעתה. אולם לפרקים דווקא השיבוש בקליטה מאפשר לה לראות בבהירות ובחדות דברים שאחרים מתקשים לראות.
זופיה נשלחה למחנה ההשמדה בירקנאו יחד עם הוריה, אחיה הקטן אַבֵּק ודודתה. ההורים והדודה נספו בוודאות, זופיה אף ראתה כיצד אביה נורה למוות, אולם היא מלאת תקווה שאחיה, שהיה אז בן תשע, הצליח לשרוד את אימי המחנה. לפני שנלקחו למחנה, זופיה, שלמדה את מלאכת התפירה מסבתה רוזה, רוקמת את תולדות המשפחה – "סיפורים שלמים בכתב יד זעיר על גבי פיסות מלמלה דקיקות" – ותופרת אותן לתוך בטנת הז'קט של אחיה; ז'קט שיהפוך בהמשך לסימבול משמעותי בעלילה. זופיה נוהגת כך כדי שאבּק לא ישכח את ההיסטוריה המשפחתית שלהם, שהיא תמיד סיפרה לו לפי אותיות האל"ף־בי"ת האנגלי: אבּק וזופיה – מ־A עד Z. בסיפור זה, האות אל"ף מוקדשת לשמו של האח אבּק, הבי"ת לשמה של הסבתא התופרת, וכך הלאה לשמות כל בני המשפחה, המסודרים לפי האל"ף־בי"ת עד לאות Z ולזופיה עצמה.
זופיה ראתה את אחיה בפעם האחרונה מעבר לגדר התיל של בירקנאו, אך לא פעם מכרסם בה הספק האם אכן הדברים התרחשו כך. למיטב זיכרונה היא אף הבטיחה לאחיה במפגש האחרון ביניהם שלאחר המלחמה הם יחפשו וימצאו זה את זו – "אני אמצא אותך ולא משנה איפה תהיה". לאחר אותו מפגש חטוף נשלחת זופיה למחנה אחר, גרוס־רוזן, שם היא מועסקת בעבודות כפייה כתופרת של מדי צבא נאציים. "כולנו עבדנו כל יום מפני שלא רצינו למות, אלא שהיו ימים שבהם רציתי למות", היא אומרת. זופיה מצליחה לשרוד אך הופכת לשבר כלי מבחינה גופנית ונפשית, סובלת מתת־משקל ומרזון קיצוני, ושתיים מאצבעות רגליה נקטעו מכוויות קור.
כשהצבא האדום משחרר את המחנה, החייל הרוסי דימה מוצא אותה כמעט מחוסרת הכרה. וכשהוא מבשר לה שהמלחמה הסתיימה, היא חשה שהמלחמה לעולם לא תסתיים כל עוד היא לא תמצא את אחיה הקטן. זופיה מאושפזת בבית חולים, ולאחר שחרורה משם דימה מסיע אותה לעיר הולדתה סוסנוביץ', שם מתחיל מסעה בחיפוש אחר אחיה. למעשה, כבר מבית החולים היא מתחילה לשלוח מכתבים לארגוני הסיוע, אך ללא הועיל. אבּק נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הוא אינו מופיע לא ברשימות הנספים וגם לא ברשימות הניצולים. בפרפרזה על שירו הידוע של דן פגיס, נראה שהוא כתוב בגיר על קרון הרכבת שהסיעה את שניהם למחנה ההשמדה.
יבשת רפאים
ייחודו של הספר, כרומן פוסט־שואה, הוא בתיאורים שלרוב נעדרים מספרות השואה, על הקשיים, הרדיפות, השנאה והעצב שהיו מנת חלקם של היהודים באירופה אחרי השחרור. זופיה שבה לבית משפחתה בסוסנוביץ', אך אינה מרגישה שם בבית. אבּק לא הגיע לשם כמו שקיוותה, השכנה מעירה לה ברשעות שהיא האמינה שאיש מבני המשפחה לא יחזור, וגברתנים פולנים מאיימים עליה. גם רשת הביטחון שפורש סביבה החייל הרוסי דימה איננה מספיקה, והיא מחליטה לצאת למסע מפרך למחנות העקורים בגרמניה כדי לברר האם אחיה הגיע לשם. ואף שהסיכוי למצוא אותו קלוש, היא מתקשה לחשוב על האפשרות שהוא לא הצליח לשרוד. "אם האפשרויות שלי היו לעולם לא למצוא את אחי, או לדעת בוודאות שקרה לו משהו נורא, במה הייתי בוחרת?", היא שואלת את עצמה.
תיאור המסע שלה באירופה הכאוטית והמצולקת מן המלחמה, מצליח להחיות היטב את רוח התקופה. היא נוסעת ברכבת, המסילה עקורה בחלקה, הנוסעים שפופים, ובדרכה חולפת הרכבת על פני תחנות רפאים ועיי חורבות. בגרמניה, מחנות הפליטים החליפו את מחנות ההשמדה. "היבשת מנסה לתפור את עצמה בחזרה בעזרת כל מיני תפרים ולולאות", חושבת זופיה. היא מגיעה לבסוף למחנה העקורים פרנוולד, שרחובותיו קרויים למרבה האירוניה על שמות ערים בארה"ב. גם שם היא לא מוצאת את אחיה, אך פוגשת עגמומיות מדוכדכת של ניצולים המתקשים לדבר על עברם. "כולנו רוצים לדבר על זה ובו־זמנית לא לדבר על זה. אנחנו שונאים לדבר על זה, אבל לא יודעים לדבר על שום דבר אחר", אומרת בריינה, אחת הניצולות.
גם במחנה העקורים מוצע לה לפנות במכתבים אל ארגוני הסיוע, כמו שנוהגים לעשות ניצולים אחרים, אך זופיה מחליטה שהיא לא תכתוב עוד מכתבים, מכיוון שאינה מוכנה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לתשובה, שאולי לעולם לא תגיע. "אני חיה בין היתר מפני שהכרחתי את עצמי לחיות כדי למצוא את אבּק. אני בקושי מחזיקה מעמד". זופיה ממשיכה במסעה הפרטי לחיפוש קרובים, שהוא סוג של חיפוש מחט בערמת שחת. היא יוצאת עם יוזף, העגלון של המחנה, לקלוסטר אינדרסדורף, מחנה עקורים אחר המיועד לילדים בלבד, במטרה לחפש שם את אחיה, אלא שגם שם אינה מוצאת אותו, אלא רק מה שנדמה כקצה של חוט לגביו.
זופיה נזהרת מלפתח ציפיות גדולות מדי וחוזרת למחנה פרנוולד. החברים מציעים לה להצטרף אליהם ולהגר לארץ ישראל בעלייה הבלתי לגלית, אך זופיה מעוניינת למצוא את אחיה לפני הכול. מאבקה הבלתי מתפשר למצוא אותו כנגד כל הסיכויים נוגע ללב. אלא שאז מגיעה ההפתעה הראשונה בעלילה לגבי האח האבוד, ולאחריה הפתעות נוספות, שכל אחת מהן מהפכת את קודמתה.
הדלת המובילה לזיכרון האיום
כמו ספרים רבים העוסקים בתקופת השואה, גם הרומן של הסה מכיל לא מעט סודות הנחשפים בהדרגה ואף נפרמים כמו בטנת המעיל. הטכניקה הזו מתאפשרת הפעם גם בשל זיכרונה המעט משובש של זופיה, שאינה משוכנעת בוודאות מה מבין זיכרונותיה התרחש במציאות ומה נרקח בדמיונה. זופיה מרגישה שהיא סובלת מ"חורים בזיכרון", מכיוון שפתיל מחשבותיה ניתק בימי השואה, ושעליה לבנות את זיכרונותיה מחדש: "תחנת הרכבת בבירקנאו היא… מפלצת שחורה ש… שומרת על הדלת המובילה לזיכרון שלי. אם דוחפים אותה יותר מדי, היא עלולה להתעורר. אם היא תתעורר, היא תבלע אותי". בהדרגה היא נזכרת מה באמת קרה בימי המלחמה, ולרגע נדמה שהיא פשוט העדיפה לחיות בהכחשה. כשהיא כבר מצליחה להפריד בין הזיה למציאות, הדבר גובה ממנה לעיתים מחיר כבד של ניפוץ חלומות.
זהו סיפור עצוב שהייאוש מחלחל מבין דפיו. מבחינה זו, הרומן של מוניקה הסה הוא ספר אופסימיסטי – פסימי ואופטימי כאחד. הוא מציע לא מעט תהפוכות והפתעות, שחלקם מוסיפים דרמה לעלילה ומקצתם מייצרים את התחושה שלא רק זיכרונה של זופיה מתעתע בה, אלא שגם הסה עצמה מנסה לתעתע בקורא.
פרקי הרומן, הכתוב בסגנון מינורי, מאופק ואף מופנם, מחולקים כמו הסיפור המשפחתי של זופיה לדרמן, מן האות הראשונה ועד האחרונה. בין הפרקים משובצים פלשבקים מימי השואה, וגם בתוך הפרקים עצמם פתאום ניצת הזיכרון כמו הבזק. כתיבתה של הסה מזכירה את מעשה הרקמה העדין שבו זופיה רוקמת את סיפור המשפחה שלה. הרומן נכתב כמעין שילוב בין סיפור אגדה של אל"ף בי"ת לסיפור העוסק במציאות אכזרית. סוד כוחו הוא בשילוב בין שניהם. לא פעם הקורא ישאל את עצמו מהי אגדה ומהי המציאות; בהמשך הוא ישלים עם העובדה שבעצם אין הדבר משנה כלל וכלל.
