כרך אחד בלבד, המתיימר לכסות נושא עצום ממדים כמו סיכום תולדות העם היהודי, מועד מלכתחילה להצלחה חלקית או לכישלון חרוץ. לכותב מסוג זה אורבות סכנות דוגמת הפרזה בחשיבותם של אירועים, תהליכים או אישים אשר למעשה נחשבים כשוליים בהקשר הכללי של תולדות העם, או לחילופין סכנת היסחפות לפרטים שמלאים את הקורא. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכותב שאינו יהודי, שמסתמך בעיקר על מקורות משניים בעבודתו, ללא התמחות בהיסטוריה הארוכה והסבוכה של תולדות ישראל או בקיאות בשפה העברית. פול ג'ונסון הצליח באלגנטיות להימנע מרוב הכשלים הללו, תוך מודעות לגודל המשימה שלקח על כתפיו. "בניגוד לנצרות, שמכסה 2,000 שנים, היהודים מכסים 4,000. וכמו הנצרות, גם ההיסטוריה של היהודים עוסקת בכל חלקי העולם", אמר בריאיון בשנת 1987, כאשר ספרו רחב היריעה, "היסטוריה של היהודים". יצא לאור באנגלית.
ג'ונסון בן ה־94 הוא עיתונאי, סופר, והיסטוריון־פופולרי בריטי, אשר כתב למעלה מ־50 ספרים, לצד מאמרים רבים בכתבי עת נחשבים. בין ספריו המפורסמים נמנים כמה קלאסיקות כמו "היסטוריה של הזמן המודרני", וספרו הפרובוקטיבי־משהו "אינטלקטואלים", שבו ביקש לחשוף את הפער בין הרעיונות הנאצלים שלהם הטיפו פילוסופים כז'אן ז'אק רוסו, סארטר וקרל מרקס, ובין אורחות חייהם המושחתים. כתיבתו של ג'ונסון הקתולי בנושאי דת, ביקורתו כלפי המוסר הרלטיביסטי, והתבטאויותיו בדבר חשיבות שמירת מעמדה של ארה"ב כמעצמה המובילה בעולם, זיכו אותו בהערצה מצד שמרנים בעולם דובר האנגלית. כעיתונאי ופובליציסט הוא היה מקורב לפוליטיקאים רבים, ובין השאר היה יועצה הקרוב של מרגרט תאצ'ר.
ארבע שנות מחקר וכתיבה על תולדות עם ישראל, לצד מסעותיו כעיתונאי, אשר חלקם מצאו את דרכם לתוך הספר – כמו מפגשיו עם דוד בן־גוריון, גולדה מאיר ומנחם בגין – הניבו את ספרו גדוש הפרטים אך הקולח והנעים לקריאה. כעת "ההיסטוריה של היהודים" רואה אור בהוצאת שיבולת, בתרגומו המקצועי של גיא הרלינג, והוא כולל הקדמה מעניינת בפני עצמה מאת בנימין נתניהו.
הפרזות היסטוריות
בחלקו הראשון של הספר מונה ג'ונסון שורה ארוכה של תרומות תרבותיות שבני ישראל חידשו על רקע תרבות המזרח הקדום. כך, בניגוד לאמונה באלים מוגבלים המנהלים מאבקי כוח, תפיסת האל האחד – הבלתי נראה והמוסרי – הייתה לדעתו "הצעד הראשון בתהליך החרבת תמונת העולם של ימי קדם". ג'ונסון מזכיר את רעיון השביתה הקולקטיבית בשבת ("יום המנוחה הוא אחת התרומות הגדולות של היהדות לנוחותו ולאושרו של המין האנושי"), ואת צלם א־לוהים הטבוע בכל אדם. על אלה מוסיף ג'ונסון את הכבוד לגוף האדם, היחס המוסרי למיניות, וחוקים משפטיים המראים לדעתו כי "תורת משה היא הומנית הרבה יותר מכל קודקס אחר" שהיה בסביבה.
לעיתים נראה שמוטב היה אילו ג'ונסון היה מסייג מעט את סגנונו מלא הפתוס והבעלות הראשונית שהוא מעניק ליהודים על מהפכות רעיוניות בתולדות התרבות. כך למשל, בניגוד לתפיסה הרווחת, הרואה את ז'אנר הכתיבה ההיסטורית כחידוש פרי רוחה של התרבות היוונית, ג'ונסון, אשר דוחה את האסכולה המחקרית הרואה בתנ"ך חיבור מאוחר, קובע בנחרצות כי "היהודים היו בראש ובראשונה היסטוריונים, והמקרא הוא בבסיסו יצירה היסטורית מראשיתו ועד סופו. היהודים פיתחו את היכולת לכתוב נרטיב היסטורי תמציתי ודרמטי מחצית האלף לפני היוונים, ומכיוון שהוסיפו דרך קבע לתיעוד ההיסטורי, הם פיתחו חוש עמוק לפרספקטיבה היסטורית, חוש שליוונים לא היה מעולם".
הטענה שליוונים לא היה מעולם חוש עמוק של פרספקטיבה היסטורית, ואילו היהודים הצטיינו בו, נשמעת מופרזת מעט. כידוע, המושג "היסטוריה" הוא יווני, ומשמעותו "חקירה" של מאורעות העבר. גם הדיסציפלינה המכונה היסטוריה היא יוונית במוצאה. ספרו של הרודוטוס על מלחמות הפרסים, ועוד יותר ספרו של תוקידידס על המלחמה הפלופונסית, עוסקים, בדומה למחקר היסטורי בן ימינו, בניסיון להבחין בין אמת לבדיה, לברור בין אפשרויות שונות, ולספק על יסוד זאת תיאור נאמן של המאורעות. במקרא, לעומת זאת, אין אנו מוצאים דיון בחלופות למאורעות המתוארים. גם היכולת לשחזר את העבר מתוך כתבי ההיסטוריונים היוונים עולה לעין ערוך על יכולת השחזור על פי המקרא. יש לזקוף זאת ליסוד המחקרי המתלווה לעיסוקם ההיסטורי, ולשאיפתם לשרטט במדויק את המציאות המורכבת. ג'ונסון מפריז כאמור ביתרון ישראל בנקודה זו, הפרזה שמקורה באהבה.
אפשר כמובן לטעון שהעם היהודי היה מחובר מאז ומעולם להיסטוריה שלו באופן חריג ומעורר השתאות. במילותיו של סר ישעיה ברלין, העם היהודי "ספוג כל כולו בהיסטוריה", וכדבריו של ההיסטוריון היהודי־איטלקי ארנאלדו מומיליאנו, עם ישראל הפך את העיסוק בהיסטוריה לערך דתי, שהיה בהחלט זר ליוונים. זאת ועוד, תפיסת הזמן של המקרא יצרה חברה אשר לראשונה, כדברי היסטוריון הרעיונות אריק פוגלין, "נעה על גבי הזירה ההיסטורית", ובכך ניתצה את תפיסת הזמן המחזורית־לנצח של תרבויות המזרח הקדום.
לא למדו להילחם
לדעת ג'ונסון, רציונליזם הוא נדבך מרכזי באמונה היהודית, וכזה שיאפיין בהמשך גם את ההיסטוריה היהודית כולה. הוא מאפיין את מפעלם של חז"ל, לאחר נפילתה של ירושלים בשנת 70 לספירה, כפיתוח מערכת תיאולוגית־מוסרית הבאה לידי ביטוי בדמותם של חוקים קהילתיים המתאפיינים "בקוהרנטיות מופלאה, בעקביות לוגית ובחוסן חברתי". על רקע זה יש להבין לדעתו את גישתם של חכמים כלפי מושג המשיחיות ותפקידיו של המשיח. "תושביהן האומללים של יהודה והגליל האמינו שמשיח המטיף לשינויים יסודיים אינו מדבר במונחים רוחניים ומטאפיזיים – או לפחות לא רק בהם, אלא גם על מציאות הכוח – הממשלה, המיסים והצדק".
הממשיך הגדול, בעיני ג'ונסון, של פיתוח התבונה מאז משה וימי חז"ל הוא הרמב"ם, אשר בדומה לפילון האלכסנדרוני היה "רציונליסט באופיו… ומעל לכל, היה מדען המחפש את האמת ובטוח בניצחונה". את הרבנים האירופיים שפעלו בתקופתו של הרמב"ם מתאר ג'ונסון כמי שמילאו תפקיד קריטי בחיי העיר באירופה, וכמי שהעלו על נס את עמל העבודה וראו בו מתנת האל. ג'ונסון קושר בהמשך ספרו גם את "התפתחותו של האשראי, המצאתם של ניירות הערך והכנסתם לשימוש המוני", לרציונליות המאפיינת את פעולתם של היהודים. בהקמת מוסד הבורסה הוא רואה דוגמה מייצגת לחדשנות, ליעילות ולרציונליות של יהודים ביחסם לכסף ולמסחר.
לצד היסטוריונים ואנתרופולוגים כמו פרופ' גד יאיר ורפאל פתאי, ספרו של ג'ונסון, שמתחיל במילים "היהודים הם העם העיקש ביותר בהיסטוריה", מניח כי קיים אופי יהודי, שאותו הוא משתדל לחשוף בפני הקורא. כך למשל ספר שופטים, המתאר את עלייתם של גיבורים כריזמטיים וחסרי ייחוס להושיע את עם ישראל המשועבד, מלמד אותנו לדעתו על אופייה המריטוקרטי והדמוקרטי של החברה הישראלית.
ג'ונסון חוזר שוב ושוב אל "ארכיטיפ יוסף": לאורך כל תקופת הגלות נמצאו יהודים נבונים וחדורי יוזמה, שהשכילו לעלות לגדולה במרכזי ההשפעה של העמים שבקרבם ישבו. ג'ונסון מזהה את הדפוס של היהודי הצעיר והחכם אשר נפתח אל הקדמה והתחכום בני תקופתו, ואז בערוב ימיו פונה בחזרה אל שורשיו היהודיים – מיוספוס פלאביוס ועד היינריך היינה. את עיוורונם של יהודים רבים לגבי כוונות המשטר הנאצי והליכתם כצאן לטבח, הוא מייחס לפסיביות היהודית ארוכת השנים, "ההיסטוריה שלהם, התיאולוגיה שלהם, הפולקלור שלהם, המבנה החברתי שלהם, אפילו אוצר המילים שלהם – כל אלה לימדו אותם לשאת ולתת, לשלם, להפציר, למחות, לא להילחם".
ללא יהודי צפון אפריקה
ג'ונסון הקתולי אמנם אינו מחזיק כלל בדעות הדומות לאלו של ההיסטוריון האירי ארנולד טוינבי, אשר סבר כי מאז שעם ישראל הוציא מקרבו את הנצרות הוא משוטט בהיסטוריה כ"מאובן" חסר תכלית ורלוונטיות, אך עם זאת הוא מנציח את התחושה כי הנצרות היא היא המשמרת של רוח היהדות המקורית. כך למשל, הוא קובע כי "הדת היהודית האמיתית, זמן רב לפני בניית המקדש, הייתה אוניברסליסטית וחסרת מיקום". הנביא ישעיהו, לדעתו, סלד מ"דת של פולחן רשמי", ועודד "דת מוסרית, דת של הלב".
בשלב מסוים, ג'ונסון מבצע בעצמו את הפרשנות הפרה־פיגורטיבית הנוצרית על "הברית הישנה"; כלומר, החיפוש אחר רמזים מטרימים להופעתו של ישו. כך גם הוא מגיע למסקנה הידועה כי פרק נג בספר ישעיהו רומז למעשה להופעתו העתידית של המשיח מנצרת. זאת אף שאין בפרק, העוסק בעם ישראל, כמעט שום פרט אשר ניתן לזהותו עם דמותו של ישו, אפילו כפי שהיא מתוארת מאוחר יותר בברית החדשה. הוא מציין כי ישו היה תלמידו הישיר של הלל הזקן, דבר שככל הנראה איננו אפשרי מבחינת התארוך ההיסטורי של השניים. הרקע הקתולי שלו הוא גם הסיבה לאזכורים הרבים יחסית של פילון האלכסנדרוני, שזכה מאוחר יותר למעמד מיוחד בכנסייה בשל פירושיו האלגוריים על התנ"ך.
עם זאת, ראוי לציין כי ג'ונסון איננו מהסס לתאר לפרטי פרטים את האנטישמיות הנוצרית היוקדת שליוותה את היהודים בימי הביניים, ואת אוזלת היד שגילה הכס הקדוש בימי השואה. הוא מציין כי לעומת התיאולוגים הנוצרים, היהודים נמנעו בדרך כלל מהגדרת האמונה באופן דוגמטי תוך אימוץ רעיונות כמו החטא הקדמון, שטרי המחילה, ההשתדלות אל הקדושים. "כאבי הראש הצורמים הללו שיצרה הנצרות כמעט ולא הטרידו את היהודים, אם בכלל".
הקווים המטרידים שג'ונסון טווה בין השעבוד הפרעוני במצרים, כפי שהוא מתואר בספר שמות, ובין מערך עבודות הכפייה של היטלר, לצד קביעתו כי הסמיכות של השואה והקמת מדינת ישראל עולה בקנה אחד "עם דינמיקה חזקה ועתיקה בהיסטוריה היהודית: גאולה דרך ייסורים", מהדהדים את רעיון ההשגחה המתמדת על העם הנבחר. אם בנוגע לתנאים המיוחדים שהובילו להצהרת בלפור ולסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ג'ונסון עוד מהרהר שמא אלו תוצאות התערבותה של ההשגחה העליונה, לגבי החזרה לירושלים ולהר הבית במלחמת ששת הימים הוא כבר קובע בנחרצות כי "האומץ וההשגחה העליונה השיבו אותו להם".
בספרו של ג'ונסון לא מוזכרים יהודי צפון אפריקה והאימפריה העות'מאנית. יש בו חזרה על מיתוס הטבח בדיר יאסין על ידי לוחמי האצ"ל, שמאז פרסום הספר כבר הופרך. הוא מבקר את חברי האצ"ל ומכנה אותם "טרוריסטים". טוב עשה בנימין נתניהו בהקדמתו, כאשר הוכיח אותו על כך. בעמוד 54 כותב ג'ונסון כי הטקסט המקראי מתאפיין ב"עודף פרטים, אך כזה אשר נחרט בתודעה". דומה כי הדבר נכון גם בנוגע לספרו שלו.
בעמודי הסיום משתף אותנו המחבר בכך שהמסע בעקבות ההיסטוריה היהודית לימד אותו "יותר מכל דבר אחר, כי יש תכלית לקיום האנושי וכי אנו לא נולדים כדי לחיות ולמות כמו חיות פרא", וקובע כי "היהודים ימשיכו לתת משמעות למעשה הבריאה". כדאי שההרהורים הללו יעוררו בנו את השאלה: מה יש לנו היום כיהודים לתרום לתרבות האדם?
