לפני כמה שנים הגיע הצלם היהודי־טורקי עטור הפרסים, איזט קריבאר, לעיר צ'אנקלה בצפון מערב טורקיה. הוא ביקש לצלם את בית הכנסת הישן בעיר, כחלק מפרויקט צילומים של בתי כנסת. כאשר השמש פתח את דלתות הבניין, הבחין קריבאר לפתע בכמה אנשים היושבים וממתינים. "מה קורה פה?", שאל. "יש כאן הלוויה של קרוב משפחה שלנו, אבל אנחנו רק תשעה. חסר לנו אחד למניין", ענו לו. "אמרתי להם 'הנה, גם אני יהודי'. הם שמחו מאוד, וגם אני התרגשתי", מספר קריבאר בן ה־86, שביקר לאחרונה בארץ כדי לפתוח את תערוכת צילומי בתי הכנסת המפורסמים שלו.
אנחנו יושבים בבניין הסראייה ביפו, לא רחוק מכיכר השעון, המשמש היום כמרכז תרבות טורקי בחסות השגרירות. על הקירות סביבנו עשרות צילומים מרהיבים של בתי כנסת. אין זו הפעם הראשונה שקריבאר מציג את התערוכה בישראל. לפני חמש שנים היא התארחה בבית התפוצות, תחת הכותרת "בתי כנסת בטורקיה: מקדשים של סובלנות".
בית הסראייה, שנחנך ב־1897, שימש בעבר מרכז השלטון הטורקי בארץ ישראל. בתקופת מלחמת העצמאות פעלה בבניין מפקדת הכוחות הערבים בעיר, וממנו הוכוונו פעולות הירי על תל־אביב. בתגובה החליטו אנשי הלח"י לפוצץ את המבנה, ובפעולה נהרגו 25 בני אדם ונפצעו יותר ממאה. לאחרונה שופץ הבניין ונשכר על ידי השגרירות הטורקית בצעד של סגירת מעגל, כדי שישמש מרכז ללימוד ולהפצת התרבות הטורקית.
בית סובלני למגורשים
שורשיה של יהדות טורקיה עתיקים, ומגיעים עד ימי בית שני. היא החלה לפרוח במיוחד אחרי גירוש ספרד בסוף המאה ה־15, כאשר האימפריה העות'מנית פתחה את שעריה למגורשים. הסולטן באיזיט השני פרסם הצהרה ובה ביקש ממושלי האימפריה "לא לסרב לכניסת יהודים או לגרום להם קשיים, אלא לקבל אותם בסבר פנים יפות". מסופר שהסולטן לעג למלך ספרד: "אתם קוראים לפרננדו מלך חכם, אך בגרשו את היהודים הוא הופך את המדינה שלו לענייה ואת שלנו לעשירה!"
ואכן, מגורשי ספרד הביאו עימם ידע בתחומים מגוונים ובהם אמנות, מסחר, רפואה, דפוס, טקסטיל, צביעה ובורסקאות, ותפסו עמדות מפתח בחצרות השליטים של האימפריה העות'מנית. רוב הרופאים בחצר הסולטן היו יהודים, והם נהגו להתלוות אליו במסעותיו. יהודי טורקיה נהנו מאוטונומיה פנימית ודתית, בהתאם לשיטה שהנהיג השלטון העות'מני כלפי העדות הרבות בתחומו, וזכו ליחס סובלני.
תצלומיו של קריבאר חושפים בפנינו עולם יהודי שאינו מוכר לרבים מאיתנו. ברבים מהם נראים בתי כנסת ריקים מאדם, כפי שהם כיום, אך חלקם מתעדים תפילות וטקסים שונים שנערכו בהם. אחת התמונות צולמה בעת ביקור נשיא המדינה יצחק הרצוג בבית הכנסת הגדול באיסטנבול, לפני כשנה. באמצעות התמונות ניתן "לסייר" בבתי כנסת בערים שונות בטורקיה ולהתרשם מהאדריכלות ומהעיצוב, המשקפים את הזיקה בין הקהילה היהודית לסביבה שבה היא פועלת. נראים בהן בתי כנסת חדשים יחסית לצד עתיקי יומין, כמו בית הכנסת בסרדיס, שהקמתו מתוארכת למאה הרביעית ונחשב לאחד מבתי הכנסת המפוארים אשר נבנו בתקופה קדומה זו.
"לכל בית כנסת יש מאפיינים ייחודיים, ששמתי עליהם דגש בצילומיי. 'נווה שלום' באיסטנבול מצטיין בגודלו העצום ובאלגנטיות שלו. התרשמתי גם מהמרחב הפנימי של בתי הכנסת 'אחרידה' באיסטנבול ו'ביקור חולים' באיזמיר, עם עיטורי הקיר והתקרה המרהיבים"
בשנת 2006 פנה נשיא הקהילה היהודית בטורקיה, סילביו עובדיה, לאיזט קריבאר, והציע לו לתעד את כל בתי הכנסת בטורקיה במטרה לשמר את זכרם ולהנציחם לדורות הבאים. במסגרת התחקיר יצר הצלם קשר עם מנהיגי הקהילות היהודיות באיסטנבול, באנקרה, בבורסה, בצ'אנקלה, באדירנה ובערים אחרות בטורקיה. מן המחקר שערך עלה כי ברחבי טורקיה מצויים יותר משישים בתי כנסת. למרבה הצער רבים מהם מוזנחים, מקצתם נטושים, ואחרים הוסבו למטרות אחרות או נהרסו כליל. קריבאר השקיע מאמצים רבים באיתור בתי הכנסת ותיעודם. בעבודתו הקפיד להדגיש את הפרטים הקטנים של אותם "מקדשי מעט", שבעבר הלא רחוק היו גאוותה של הקהילה היהודית בטורקיה, לפני שפגעי הזמן נתנו בהם את אותותיהם והרסו את תפארתם ואת עושרם.
כיצד חשת כיהודי, כאשר הסתובבת ותיעדת את בתי הכנסת?
"אף שמימיי לא חייתי כיהודי דתי – נהגנו ללכת לבית הכנסת רק בחגים ובימים הנוראים – תמיד חשתי יראת כבוד כלפיהם", משיב קריבאר. "יחד איתה הייתה בי סקרנות, והתרגשתי מאוד לגלות עוד ועוד מקומות ששימשו במשך שנים כה רבות אנשים מקהילתנו, כדי להתאסף ולהתכנס. טרחתי למצוא זוויות מיוחדות לצילום, ותמיד דאגתי להתקשר לאדם האחראי על בית הכנסת ולשוחח איתו, כדי לקבל מידע נוסף ולחשוף אוצרות חבויים. בתי נישאה ליהודי שומר מסורת מגיאורגיה, כך שבשנים האחרונות אנחנו מקיימים יותר את הטקסים הדתיים".
הופתעת מהמספר הגדול של בתי כנסת הקיימים בטורקיה?
"התחלתי לתעד את בתי הכנסת ב־2006, ואז באמת הופתעתי, בעיקר מיופיים ומהמגוון הגדול של הסגנונות שלהם, במיוחד בתי הכנסת שבאיזמיר. בעיר זו יש הרבה בתי כנסת יפים ומעניינים, בעיקר ברחוב אברה, המכונה בטורקית רחוב בית הכנסת".
לקריבאר ניסיון רב בצילומי ארכיטקטורה. עם כניסתו לבית הכנסת, אחרי המבט הראשון וההתרגשות, הוא מתחיל בצילומים בזווית רחבה. "המצלמה על החצובה, והחשיפה מרבית", הוא מתאר את עבודתו. "לעיתים אני נדרש להוסיף אור עקיף מפנסים מותאמים ולפעמים האור הטבעי מספק אותי, במיוחד בצילומי אווירה. אחר כך אני מתקרב ומנסה לגלות פרטים קטנים שקשה לגלותם במבט מרחוק, פרטי ארכיטקטורה או פריטים היסטוריים, ולפעמים גם אנשים שבאים להתפלל".
מהו בית הכנסת היפה ביותר בעיניך?
"זו שאלה קשה, מכיוון שלכל בית כנסת יש מאפיינים ייחודיים שמשכו אותי, וששמתי עליהם דגש בצילומיי. כל בית כנסת הוא מיוחד בפני עצמו. 'נווה שלום' באיסטנבול מצטיין בגודלו העצום ובאלגנטיות שלו. בבית הכנסת 'קהל ימבול' האווירה היא כמו במאה ה־19. התרשמתי גם מהמרחב הפנימי של בית הכנסת 'אחרידה' באיסטנבול ו'ביקור חולים' באיזמיר, עם עיטורי הקיר והתקרה המרהיבים".
בחנוכת התערוכה השתתף גם שגריר טורקיה בישראל, שאקיר אוזקן טורונלאר, שנכנס לתפקיד רק לאחרונה. הוא גילה התעניינות רבה בתמונות, הרבה לשאול עליהן את האמן, ואמר כי "התערוכה תסייע ליצור מחדש אווירה של ידידות בין ישראל וטורקיה, אחרי תקופת ארוכה של קרירות ביחסים".
אספן בולים ופורצלן
איזט קריבאר נולד באיסטנבול ב־1936. "אחד מזיכרונות הילדות שלי", הוא מספר, "הוא דגל צלב הקרס שהתנוסס על בניין שגרירות גרמניה, מול בית הוריי ליד כיכר טקסים. כילד, לא הבנתי מה משמעותו. מי שגידלה אותי בפועל הייתה אומנת נוצרייה. בבית דיברנו צרפתית ויוונית, וכשהלכתי לכיתה א' כלל לא ידעתי טורקית. כשסיימתי את לימודיי בבית הספר הצרפתי 'סאן מישל' רציתי לנסוע ללימודים באוניברסיטת קורנל בניו־יורק, אבל אף שהיינו משפחה אמידה, אבי התקשה להיענות לבקשתי. המיסים שהשלטונות הטילו על בעלי העסקים היהודיים היו כבדים בהרבה מהמיסים ששילמו כלל הטורקים".
בגלל אנטישמיות?
"כן ולא. למעשה המיסוי המפלה היה כלפי כל בני המיעוטים, לא רק יהודים. זה היה חוק נורא, ירדנו מנכסינו. אבי הגיע הביתה יום אחד ואמר 'הם ניקו אותנו!'. הוא נאלץ למכור את חנותו. כשהגעתי לגיל בר־מצווה רציתי מאד מצלמת 'לייקה', כמו שהייתה לאחי הגדול. אחי נהג לקחת אותי למסעות צילומים ברחבי איסטנבול, שמלאה בפינות חמד ובאתרים היסטוריים. לימים, כשיצאתי עם אשתי לעתיד, רוזט נבארו, נהגתי לקחת אותה לאותם אתרים שביקרתי בהם עם אחי".
"כאשר המצלמה בידי, יש מין קול פנימי, איזה רטט שעובר בתוכי וקורא לי 'יש כאן תמונה, אל תחמיץ אותה!'. כמו בציורים שבהם ניתן לזהות מי הצייר, פיקאסו או רנואר, גם בלי להתבונן בחתימתו, כך אני יכול לזהות מי הצלם על פי התמונה עצמה"
כך החל הנער לצלם בעצמו ברחבי היער, עם מצלמת הלייקה שאביו רכש עבורו. "היו אז אולי רק עשר מצלמות לייקה בכל טורקיה, ואחת מהן הייתה שלי. הייתי גאה בכך מאוד", מספר קריבאר. לצד הצילום היו לו תחביבים נוספים: אימו לימדה אותו לנגן בפסנתר, והוא גם החל לאסוף בולים, תחביב שלימים חילץ אותו ממשבר כלכלי.
כאשר אביו פתח חנות חדשה לכלי מטבח וחרסינה החל איזט הצעיר לעבוד בחנות, תחילה כמנהל חשבונות ולאחר מכן כמנהל המלאי. בבוא זמנו להתגייס לצבא, התנדב לחיל השריון והיה מפקד טנק. "באחד הימים הגיע מפקד המחנה ושאל, 'מי מוכן להתנדב לבריגדה הטורקית במלחמת קוריאה?'. בלי לחשוב פעמיים הרמתי את ידי. הוא התפלא: 'אתה לא רוצה לשאול את הוריך?', 'לא', עניתי, 'אני רוצה להתנדב'. אחרי עשרים יום כבר הייתי בקוריאה, כשמצלמת הלייקה בידי".
בזכות הידע שלו באנגלית ובצרפתית הפך קריבאר למתורגמן, אך שימש גם כצלם צבאי ותיעד התרחשויות רבות בחיי הבריגדה הטורקית בקוריאה. "קוריאה הייתה מקום נוראי", הוא זוכר. "החורף היה קר והטמפרטורה הגיעה למינוס 25 מעלות. בקיץ היו רוחות איומות. קוריאה של 1956 לא מזכירה במאום את עוצמתה הטכנולוגית הנוכחית. הייתי שם שנה ובניתי מעבדת צילום משוכללת במושגי הימים ההם. התיידדתי עם הקצינים הבכירים ונתתי להם שיעורי צילום פרטיים".
אחרי נישואיו לרוזט, בת לאחת המשפחות המכובדות בקהילת יהודי איסטנבול, הצטרף לעסקי הטקסטיל של חמיו. שעות העבודה המרובות אילצו אותו לצמצם את תחביב הצילום שלו, עד שחדל כליל. אבל את הבולים לא זנח. באוסף בלטה במיוחד כמות נכבדת של בולים שווייצרים, רובם מ־1850 עד 1862. "הפכתי למומחה לענייני בולים שווייצריים. השתתפתי בתחרויות וזכיתי במדליות רבות. בשלב מסוים מכרתי את האוסף, ובכסף שקבלתי קנינו בית נפלא המשקיף אל מיצרי הבוספורוס, שבו אני מתגורר עד היום".
אחרי הבולים פנה קריבאר לאוסף אחר: כלי חרסינה ופורצלן מווינה ומבוהמיה של המאה ה־19. הוא החל לרכוש אותם במכירות פומביות ברחבי העולם, במיוחד בניו־יורק. 80 פריטים כאלה מוצגים היום לראווה בביתו.
מדליה מטדי קולק
ברבות השנים, החיבה הוותיקה לצילום שבה ונתעוררה אצל קריבאר. "בשנות השמונים היינו בעלי עסק מצליח עם כמה חנויות", הוא מספר. "לקחנו אז את הילדים לטיול מחוף לחוף בארה"ב. בדרך חזרה עצרנו בנמל סכיפהול באמסטרדם, ושם לכדה את עיניי חנות שמכרה מצלמות 'פנטקס'. שאלתי את בני 'אתה רוצה אותה?', הוא נענה בהתלהבות, אבל אחרי זמן קצר נוכח לדעת שבעצם קניתי אותה עבור עצמי. אש הצילום שבערה בי בעבר ניצתה מחדש. התחלתי לצלם שוב בחוצות העיר, ובעיקר במספנות הגדולות בנמל איסטנבול. כעבר זמן קצר התחלתי לשלוח את תמונותיי לתחרויות צילום. להפתעתי זכיתי בפרסים, ותמונותיי החלו להתפרסם בעיתונים ובכתבי עת טורקיים ואז בינלאומיים".
בתוך שנים ספורות זכה בעשרות מדליות ופרסים, שאף הוא מתקשה לזכור את מספרם. ב־1991 השתתף בתחרות צילומי ירושלים שיזם העיתון ג'רוזלם פוסט, וזכה במקום הראשון. ראש העיר דאז, טדי קולק, העניק לו את מדליית הזהב. תמונותיו החלו להתפרסם ברחבי העולם. לנשיונל ג'אוגרפיק הגיע אחרי ששלח להם תמונה שצולמה בפס שבמרוקו, ובה נערים נושאים עורות כבשים מעובדים על החמור במעלה ההר. בשיחת טלפון מפתיעה ממערכת הירחון היוקרתי התבשר קריבאר כי זכה בפרס הגדול ונשלח למשימות צילום בהוואי מטעמם.
המשבר העולמי בשוק הטקסטיל הגיע גם לעסק המשפחתי של קריבאר, ובגיל 67 מצא את עצמו על פרשת דרכים כלכלית. הוא החליט לעבור לצילום ב"פול טיים", ולהפוך את התחביב למקצוע שממנו יתפרנס מכאן ואילך. הביקוש לעבודותיו היה גדול משציפה. ההזמנות זרמו מאדריכלים שביקשו לתעד את בנייניהם, ובהם מלונות ומרכזי קניות. הוא החל לטוס ברחבי העולם, בין השאר כדי לשפוט בתחרויות צילום בינלאומיות. במקביל המשיך לזכות בתחרויות ובפרסים.
כאשר ההתפתחויות הטכנולוגיות שינו את עולם הצילום, ידע קריבאר להתעדכן ולהתחדש. "באחד הימים", הוא מספר, "עורכת מגזין אופנה אמריקני הזמינה אותי לצלם עבור המגזין שלה בווינה. היא הציעה לי 4,000 דולר, כרטיס טיסה וחדר לשבוע בהילטון. התנאי שלה היה שהתמונות חייבות להיות דיגיטליות. הבטחתי לה שאני מומחה גם בזה, אף שהתמחיתי בצילום שקופיות ולא ידעתי כלום על צילום דיגיטלי. בגיל 68 עברתי הסבה לצילום דיגיטלי, ובתוך זמן קצר שלטתי במכמני התחום הזה. זנחתי את הצילום האנלוגי לחלוטין. הייתי הראשון מבני דורי שלמד כיצד להשתמש במצלמה דיגיטלית ולשלוט בפוטושופ. תאר לעצמך, זמן קצר קודם לכן לא ידעתי כלום והנה הפכתי בעצמי למורה לפוטושופ".
בעידן הנוכחי כולנו רואים בעצמנו מומחים לצילום. מה הופך תמונה לכזו שראויה לפרס?
קריבאר מחייך. "כאשר אתה חבר שנים רבות בכל מיני ועדות בחירה ושופט בתחרויות צילומים, אתה לומד לדעת מה הן התכונות ולהעריך כל תמונה. מעבר לטכניקה הדרושה, הערכת האור וזווית האור, המשחק עם הזווית והעיבוד – הסוד הוא, לא תאמין, שכאשר המצלמה בידי, יש מין קול פנימי, איזה רטט שעובר בי וקורא לי 'יש כאן תמונה, אל תחמיץ אותה!'. כאשר אתה חש שאתה יכול לרכז סיפור שלם, אולי סרט שלם, והעביר את המסר בתמונה אחת – זו תמונה טובה.
"היום, כמו בציורים שבהם ניתן לזהות מי הצייר, פיקאסו או רנואר, גם בלי להתבונן בחתימתו, כך אני יכול לזהות מי הצלם על פי התמונה עצמה. אתה צריך לסגל לעצמך סגנון צילום ייחודי משלך, כך שהוא ייחקק בזיכרון האנשים והם ידעו לזהות אותך על פי תמונותיך".
