שנות התשעים היו תור הזהב של עולם הרוקנרול. בכל רחבי הגלובוס שלטו הגיטרות, הבס והתופים ללא עוררין. בעשור ההוא צמחו הרכבי ענק כמו גאנז אנד רוזס, מטאליקה, נירוונה, אואזיס ורדיוהד. גם בישראל פרח הרוק עם מועדון הרוקסן ופסטיבל ערד, אביב גפן, משינה, איפה הילד, מוניקה סקס ועוד רבים וטובים. ההצלחות של ההרכבים האלו, שהיו מחוברים באופן שורשי לארצות שמהן באו, הביאו איתן גם שינויים שפרצו את גבולות המוזיקה.
לקראת סוף העשור והמעבר למילניום החדש ובזכות התחזקותו של האינטרנט, הכפר הגלובלי הפך לקטן יותר, במיוחד בכל הקשור הגיע למוזיקה. וכך, צמחו שני ז'אנרים מרכזיים: מוזיקה אלקטרונית ומוזיקת עולם. יותר ויותר הרכבים ותיקים כמו רדיוהד התחילו לגלות את החיים מחוץ לרוקנרול, ולצידם הרכבי אמביאנט כמו פורטיסהד ומאסיב אטאק הפכו להיות דומיננטיים.
על רקע הסצנה הבועטת הזו קצת מפתיע לגלות, שדווקא מתוך הקהילה השמרנית יחסית של יהודי אנגליה בכלל ולונדון בפרט, צמחה אחת הבשורות הכי מעניינות בז'אנר. הרכב עם מוטיבים אלקטרוניים דראם אנד בייסים שלוקח מבית הכנסת פרקי חזנות ומסמפל אותם אל תוך המוזיקה שלו, ואפילו קורא לעצמו בשם היהודי המובהק OY VAY VOI (אוי ואבוי).
היום, בעידן פוסט מהפכת המוזיקה היהודית הגדולה של השנים האחרונות, כבר אין דבר כזה שאין דבר כזה – והמהלך של "אוי ואבוי" אולי לא נשמע נועז במיוחד. אך בימים שבהם נוסדה היא נחשבה פורצת דרך. בטח לאור העובדה שהחבורה לא פעלה בתל־אביב, חיפה או ירושלים, אלא עמוק בתוך מדורת השבט התרבותית הבריטית בלונדון.
היהדות היא לא מגבלה
את המסע שלהם התחילו "אוי ואבוי" כמו הרבה להקות בריטיות, במפגש באוניברסיטה הציבורית באוקספורד. "החזון היה קודם כול לחבר נעימות יהודיות ומוזיקת כליזמר עם מקצבים אלקטרוניים", מספר המתופף הישראלי של ההרכב, מושיק קופ.
קופ אמנם הצטרף להרכב בשלבים מאוחרים יותר, אך ניכר כי הוא שולט ברזי ההיסטוריה שלו. כיאה לבריטי המנומס שהפך להיות, הוא מקפיד על חלוקה בין "שלהם" כאשר הוא מתייחס לתקופה שטרם הצטרפותו, ל"שלנו" בתקופה שאחרי ההצטרפות. "בימים שבהם הוקמה הלהקה, דראם אנד בייס היה חזק באופנה", מספר קופ, "זה מאוד השפיע על המוזיקה שהם עשו ועל הדרך שבה בחרו באולפן. בהתחלה כל ה'שירים' היו בעצם אינסטרומנטליים, למעט אולי שתיים־שלוש מנגינות עם טקסטים, חלקם בעברית כמו 'דרור יקרא' ו'עוד יישמע' וחלקם לאו דווקא".
מה הביא אותם לעשות מוזיקה דווקא מתוך בית הכנסת?
"הלהקה נוסדה על ידי חבורה של יהודים בריטים, אז מעבר לאורח החיים ולמוזיקה האורבנית שעליה הם גדלו, הם הרגישו צורך לתת ביטוי גם לעולם התרבותי שממנו באו. כך בגדול נוצרה החיה הזאת שנקראת 'אוי ואבוי', שמחברת בין שני העולמות האלה בצורה אורגנית. החזנות אגב הגיעה דווקא בשלב מאוחר יותר, בזמן הקלטת האלבום הראשון Laughter Through Tears שבו נעשה בפעם הראשונה השימוש בדגימה מהקלטה של חזן ישראלי לשיר באנגלית. משם זה כבר תפס בצורה אחרת לגמרי, והשפיע גם על איך שרואים אותנו.
"אני לא יודע אם אני יכול לתת לך תשובה על איך כל אחד מחברי הלהקה מתחבר ליהדות שלו, זה משהו שכל אחד עושה בדרכו. בכנות, אני לא יודע על הרגליהם של האחרים וגם לא ממש נכנס לזה, את רוב הזמן שלנו ביחד אנחנו מבלים בחזרות ובהקלטות בלבד, והיהדות באה לידי ביטוי מוזיקלית ותרבותית בתוך האולפן ועל הבמה. אבל אי אפשר כמובן להתעלם מזה ששילוב החזנות נבע מהשורשים היהודיים והזיקה לתרבות היהודית שהייתה הקרקע שעליה הם צמחו".
טקסטים כמו "דרור יקרא" פונים לקהל יהודי באופן ספציפי או לכולם?
"כבר מההתחלה הלהקה פנתה אל העולם הרחב ולא רק אל הקהל היהודי, כך שלא נראה לי שיש התייחסות או התכווננות ספציפית בעניין הזה של הטקסטים ועד כמה הם יתאימו לקהל כזה או אחר. אנחנו מביאים את מה שיש לנו להגיד והקהל לסוגיו – יהודים ולא יהודים – מקבל או לא מקבל. הלהקה מופיעה מול קהל טורקי בטורקיה, איטלקי באיטליה וספרדי בספרד. אבל כמובן שיש לנו קהל יהודי במדינות שונות בעולם שקונה אלבומים ובא להופעות ומרגיש חיבור מיוחד למוזיקה ולהשפעות התרבותיות. תראה, הטקסטים של ההרכב גם אז וגם היום הם ברובם באנגלית. באלבום הראשון יש אחד בלדינו, בהונגרית, בעברית וכולי".
יש שלבים שבהם הזיהוי האוטומטי היהודי הוא גם קצת מעמסה?
"אני יכול להעיד שבכל העולם הלהקה מתקבלת בחיבוק גדול מאוד. היהדות אף פעם לא הייתה מגבלה ולא היו שום בעיות עם הנושא הזה. הנושא היהודי הוא שורשי ותרבותי, ללהקה אין אג'נדה פוליטית כזו או אחרת שהיא מייצגת והקהל מבין את זה.
"כמו הרבה אמנים אנחנו פשוט מגיעים לאולפן או לבמה לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו והכי אוהבים, וזה לנגן את המוזיקה לקהל ולתת את כל מה שיש לנו להציע. בנוסף, בתוך הסצנה הזאת של המוזיקה אפשר למצוא שיש הרבה דמיון בין מוזיקת כליזמר למוזיקה צוענית, ספרדית ובלקנית. בהרבה מקומות בעולם יש המון פתיחות למוזיקה ואנחנו לא ממש נשמעים זר לאוזניים מערביות, במיוחד אם כמונו אתה מוסיף לזה את האלמנט האלקטרוני־עדכני.
יש הרבה דמיון בין מוזיקת כליזמר למוזיקה צוענית, ספרדית ובלקנית. בהרבה מקומות בעולם יש המון פתיחות למוזיקה ואנחנו לא ממש נשמעים זר לאוזניים מערביות, במיוחד אם כמונו אתה מוסיף לזה את האלמנט האלקטרוני–עדכני"
"אנחנו מופיעים בפסטיבלים שונים בכל רחבי העולם, לפעמים גם בפסטיבלים יהודיים. הקהל מקבל את הלהקה באהבה גדולה בין אם הוא יהודי או לא. זה כיף גדול להופיע מול קהל, במיוחד מול כזה שמכיר ואוהב את המוזיקה שלך. הסגולה של המוזיקה היא שלמרות שמקורותיה יהודיים, היא פורצת גבולות של דת ולאום, יוצרת חיבור בין הבמה לקהל, וכך מגשרת בין תרבויות שונות. זה נשמע קלישאה אבל אתה רואה את זה כל פעם מחדש כשאנחנו מנגנים".
עד לא מזמן היית הישראלי היחיד בלהקה, בוער בך לפעמים לזרוק פנימה אל המדורה שלכם גם עניינים פנים־ישראליים? זה מעניין אותם בכלל?
"'אוי ואבוי' היא לגמרי להקה א־פוליטית. לא נראה לי שהם מודעים לרוב הנושאים שדנים בהם בתוך החברה הישראלית והם לא ממש קוראים עיתונים ישראליים. זה הרכב בריטי לחלוטין. עושה רושם שבדיוק כמו הלהקה, גם הקהל הוא א־פוליטי ומקבל את המוזיקה נטו ללא אג'נדות. ברדיו פה משמיעים מוזיקה מכל רחבי תבל. אם יש שיר מדהים של זמר פקיסטני אני לא אהסס להוסיף את זה לפלייליסט שלי רק בגלל שהזמר נולד במדינה מסוימת. המוזיקה היא מדיום פותח לבבות שמצליח לגרום לי חיבור מעבר למילים. אני יכול לאהוב שיר אפילו אם אני לא מבין את המילים שלו.
"במקרה האישי שלי יכולת לראות את השם שלי על עצומה נגד גירוש פליטים אבל אני לא מייצג את הדעה של הלהקה ואין לי גם כוונה להכניס אותם לזה. צריך לזכור שהלהקה היא בריטית".
לונדון מחכה לו
הדיסוננס המובנה בין שני העולמות – הבריטי מול הישראלי – הוא כאמור מרכיב שאי אפשר להתעלם ממנו אצל קופ, במיוחד כשמביטים ממעוף הציפור על המקום שלו בתוך הפאזל הלונדוני הזה של "אוי ואבוי".
בשבוע הקרוב ינחת ההרכב בישראל בפעם החמישית מאז הקמתו להופעה אחת ביום רביעי, 4 ביולי באמפי פארק ראשון־לציון. זהו חלק מסיבוב הופעות שמלווה את הוצאת הסינגל הראשון Vanished World מתוך האלבום החדש שלהם, שנמצא בשלבי הכנה סופיים.
"העבודה על האלבום הזה נמשכה כשלוש שנים והיא הייתה מפרכת במיוחד", מגלה קופ. "עברו שש שנים מאז האלבום הקודם והפעם החלטנו לא להתפשר על שום פרט בתהליך. חלק מהשירים באו בקלות וחלק עברו אינספור עיבודים וגלגולים עד שסיימנו. חלקם הוקלטו מאפס שלוש פעמים, ולפעמים הגרסה הסופית היא עריכה בין כמה גרסאות. טכנולוגיות ההקלטה פתחו בפנינו אינסוף אפשרויות, חלקן נותנות דרור לדמיון אך לפעמים מקשות על לקיחת החלטות. החוכמה היא לדעת לא ללכת לאיבוד. אני מרגיש שהאלבום הזה הוא אולי האלבום הכי טוב שהלהקה עשתה עד היום, הוא מגוון, מלא חן, בשל ובוגר".
קופ עצמו הוא איש מאוד נחמד אך – כיאה למתופף – קשה להגדיר אותו כדברן גדול. אבל על נושא אחד הוא מדבר בשמחה גדולה: ההתאהבות שלו בלונדון והמעבר אליה. הסיפור שלו מזכיר לא מעט סיפורים דומים של אנשים שהעיר הזו השקיטה להם את הנפש כמו שרק כדור הרגעה משובח במיוחד יכול לעשות.
"ללונדון הגעתי לביקור של שבוע ב־2001 עם חבר אחד, אביתר בנאי", הוא נזכר, "הגעתי אז כטכנאי סאונד בפסטיבל מלטדאון (פסטיבל מוזיקה גדול בלונדון שמאגד אמנים מז'אנרים שונים, י"ה). בשבוע הזה נחשפתי לכל כך הרבה תרבות ברמה כל כך גבוהה, שמיד היה לי ברור שאין מקום יותר מתאים וחם תרבותית בשבילי, ואני חייב לעבור לעיר הזאת.
"חודשיים אחרי הפסטיבל נפרדתי מכל החברים והמשפחה, ארזתי מזוודה וטסתי. לונדון היא עיר ענקית ועמוסת מוזיקאים עד אין סוף, קשה אפילו לתאר את זה במילים. מצד שני צריך לזכור שלהגיע להכרה פה זה מסובך הרבה יותר מלהגיע להכרה כלשהי בארץ, ועל אף פנטזיות שהיו לי, לצערי המלכה לא חיכתה לי בשדה עם שטיח אדום. אבל עבדתי קשה ומאז שהגעתי פתחתי אולפן משלי שבו אני מפיק, מקליט ועושה מיקסים מוזיקליים לאנשים מכל העולם.
לצערי המלכה לא חיכתה לי בשדה עם שטיח אדום. אבל עבדתי קשה ומאז שהגעתי ללונדון פתחתי אולפן משלי שבו אני מפיק, מקליט ועושה מיקסים מוזיקליים לאנשים מכל העולם"
"אני רק יכול להודות על התקופה שאני חי בה שהביאה איתה את האינטרנט, ובזכות זה העולם נהיה קטן והאפשרויות אינסופיות בתחום שאני מתעסק בו. בשנים האחרונות עשיתי אלבומים להרכבים וחברות תקליטים מבריטניה, ארצות־הברית, מקסיקו וגרמניה, אבל אני עדיין עובד עם אמנים ישראליים כמו שלומי שבן, שולי רנד ועם עוד לא מעט שמות ואני אוהב את זה".
אני מסכים להניח את הפוליטיקה בצד, אבל כן מתעקש לשאול אותך איפה יש לישראליות הזאת מקום בתוך ההרכב ואיפה מגיע הקונפליקט בין התרבויות.
"מעבר לזה שחיברתי בין הזמרת זוהרה ללהקה וככה גם הבאתי לי 'חיזוק', נראה לי שכישראלי אני מביא בעיקר טעם וגישה אחרים, לאו דווקא דברים שתמיד מתיישרים עם הטעם והחשיבה של האחרים בהרכב. הבדלי התרבות הם תהומיים כמעט בכל היבט, אפילו מרמת הטעם המוזיקלי, הדברים ששומעים בבית. אני מכיר המון דברים ישראליים כמובן, למרות שמאז שעברתי ללונדון קצת פחות. חלק מחברי הלהקה מכירים בטח את הקלאסיקות, אבל לא הייתי בונה עליהם לכתוב מאמר אודות המוזיקה הישראלית.
"אבל זה לא רק עניין של טעם מוזיקלי, אלא בא לידי ביטוי בדברים הרבה יותר בסיסיים. כמו מה אומרים ואיך מתקשרים באולפן כשמקליטים וכשעושים חזרות ועובדים על חומרים חדשים. לקח לי כישראלי שנים להפנים שכדי לקדם רעיון מסוים, צריך לאו דווקא לומר אותו פשוטו כמשמעו. תוסיף לזה שבאופן כללי להיות בלהקה עם עוד שבעה אנשים זה דבר לא פשוט מלכתחילה. אתה יודע, אומרים 'שני יהודים, ארבע דעות'. אנחנו שמונה, תעשה חשבון".
