כידוע, הדבר החשוב ביותר בנדל"ן הוא מיקום, מיקום, מיקום. ואין מיקום אטרקטיבי יותר מאשר בצנטרום של הפיילה – להלן, שדרות רוטשילד בתל־אביב. לאורך השנים נפתחו ונסגרו בשדרה כמה בתי אוכל כשרים וכיום אין ספק שההיצע לוקה בחסר. כלומר יש פה ושם איזו סנדוויצ'יה, מזללת מזון מהיר או מסעדת פועלים אבל מקום נורמלי ועם אוכל נורמלי היה קשה למצוא. ובכן, לא עוד. ברוטשילד 11 נפתח לאחרונה מחדש בר־מסעדה, והפעם ככשר. בניגוד לברים שמציעים אוכל קטן ליד הדרינק, או למסעדות שמתיימרות לקרוא לעצמן בר בשל תפריט קוקטיילים זעיר, פה אכן מדובר בסינרגיה מושלמת שכוללת אווירה וקצב של בר ומצד שני תפריט שף מורחב. המקום עצמו אומנם נפתח מחדש לאחר כמה חודשי סגירה והחלפת בעלים, אבל העיצוב לא מאוד עדכני ומסתמך כנראה ברובו על העסק הקודם שפעל כאן.
פתחנו בשקדי עגל. מנה צבעונית שצולחתה היטב עם תחתית עגולה של קרם שום ומעליה רוטב טריאקי ושקדי עגל צרובים לצד פרוסות גזרים צבעוניים ושעועית ירוקה. לא מעטים נרתעים מחלק זה, אך אנו סבורים כי מדובר במעדן, ולא פחות מכך – דרך מצוינת לעמוד על טיב הבשר במקום. השקדים היו עסיסיים, מוצקים וצרובים כראוי אך למרבה האכזבה מלוחים מדי. המשכנו לגרבלקס מצוין: הסלמון הכבוש היה רך אך לא מסמורטט ובניגוד לקודמו, היייתה בו מליחות עדינה שכל כך מאפיינת את שיטת הכבישה הנורדית. הוא לווה ברבעי סלק, בצל סגול, עלי אורגנו טרי ובלסמי.
או אז התפנינו אל המשקאות. קפטן ג'ק עבורי שהיה מתקתק וכיפי. שילוב של רום, ויסקי, אפרסק וקינמון שגם הוגש באופן מרשים עם מקל קינמון חרוך שהגיע אל שולחננו כשהוא עדיין בוער בקצה, מה שהעניק לכל הסיפור ניחוח קינמוני משכר, ולצידו גם פלח תפוז מיובש. האלפא הלך על "כוכב הצפון", משקה ג'ינג'ר וערק תוסס, שהיה חזק מאוד גם מבחינת האלכוהול וגם מהבחינה האניסית, כך שהוא מיועד לחובבי הז'אנר בלבד.
המשכנו לעיקריות. צלעות הכבש היו שמנוניות כדבעי. לי היה קשה לצלוח את כמויות השומן אבל שותפי הקרניבור התענג. האנטרקוט היה אף הוא נתח מוצלח. בשרני ועסיסי, כשכל ביס נטף עוד ועוד מיצים – בכלל, ניכר שהשף ברק אלמיש הוא בוגר "הדסון". הצלעות הגיעו מלוות בירקות מוקפצים שהיו נטולי מעוף – בצל סגול, קישואים וגזרים וגם סירת תפוחי אדמה. אני חושבת שהמנה הזו מייצגת היטב את המנות כאן: הכוכב הראשי, נתח הבשר, משובח ומטופל היטב אך שאר ההפקה (התוספות) לא מתרוממת. חבל, כי עם עוד טיפה תשומת לב אפשר היה להביא את המנות למקום יותר מעודן ואיכותי.
הקינוחים גם סבלו מבינוניות – פס סניקרס של שכבות קרמל, אגוז ומוס שוקולד, טארט לימון חמצמץ (מדי) עם דיסקית פריכה, קרם לימוני וגרידת ליים. לא שהם היו רעים או לא אכילים אבל נותרו באזור הפרווה, תרתי משמע.
אז נכון שמיהרנו להגיע לפה כי התרגשנו מהבשורה, ונכון שאולי עדיף לתת למקום שנמצא בתחילת דרכו הזדמנות קצת להשתפשף, ונכון שדתיים כנראה יגיעו לכאן כי הבר נחמד ואיזה כיף שאפשר להרגיש את העיר ולאכול כמו שצריך. אבל מקום בלב תל־אביב צריך להתאמץ יותר אם הוא רוצה לפנות גם אל קהל שאינו שבוי. מה שבטוח, נשוב לבדוק.
