"העובדה שבשנים האחרונות נושא הלהט"ב כל כך מדובר גורמת להרבה בני נוער לבלבול"

השעה כבר מאוחרת, אני קורא לילדים לבוא אל השולחן לארוחת הערב, אבל בן התשע מבושש להגיע. הוא נמצא לבסוף כשהוא שוכב על הספה, רגליו מתנופפות באוויר, שקוע בקריאה של סדרת שאלות ותשובות על אמונה ואבולוציה. אני לוקח ממנו את הספר בעדינות, וקורא בו מעט בעצמי בזמן שהחביתות מתחילות להתקרר. רעיונות עמוקים, רציניים, עם ציטוטים של הרב קוק ורס"ג – איך הם מצליחים לרתק ילד בן תשע? בלילה אני נכנס לומר לילה טוב למתבגרת, ורואה ליד המיטה שלה את הכרך השני של "היי הרב". אתה מכיר את הרב יוני לביא, היא אומרת, נכון? אז אולי תשאל אותו מתי הוא כבר מוציא את הכרך השלישי?

לסדרת ספרי "היי הרב" שכבשה את רשימת רבי־המכר של רשת "דברי שיר" מצטרף עכשיו ספר חדש לבני הנעורים, "העתיד מתחיל עכשיו" בהוצאת "ידיעות ספרים". הוא בנוי מעשרה "שיעורים" קצרים לחיים, המלווים בהפעלות וקישורים לסרטונים, לצד איורים יפים ומתוחכמים של נדב נחמני. ורגע לפני שגם הספר הזה תופס את מקומו ברשימות רבי־המכר, אני מבקש להבין את סוד ההצלחה של הרב יוני לביא, לשאול אותו על האתגרים שהוא מזהה ולהבין קצת יותר לעומק את התשובות שהוא מציע.

"לאדם יש שני צרכים: להרגיש משמעותי, ולא להיות לבד. הרשתות קולעות לשני הצרכים הללו, כאשר בכל לייק שעושים לי אני מקבל גם תחושה של משמעות, כי עשיתי משהו שהשפיע והעניק השראה, וגם תחושה שאני לא לבד"

אבל קודם שנדבר על הספרים החדשים אנחנו הולכים קצת אחורה בזמן, אל תחילת שנות האלפיים. אני אז נער בן 14־15, האינטרנט ההמוני עדיין בחיתוליו, ומפה לאוזן מתחילה להתפשט השמועה על "חברים מקשיבים", אתר שאפשר לשלוח אליו שאלות בכל נושא ולקבל תשובה בהירה מאחד המשיבים. "מעריב לנוער שלום", אבל לדתיים. לא היה לנו מושג שמאחורי הפרויקט המרשים עומד בחור שאינו מבוגר מאיתנו בהרבה.

"את 'חברים מקשיבים' הקמנו, חבורה של בחורים בישיבת מרכז הרב, כשהייתי בתחילת שיעור ד'". הוא נזכר. "עוד הייתי בחור די צעיר בעצמי, אבל דווקא משום כך הרגשתי את הצורך להביא את אור התורה אל בני הנוער, לתת להם כתובת אנונימית שאפשר לפנות אליה בשאלות ובהתייעצויות. אולי זה היה מתוך סוג של חסך מסוים, כי כשאני הייתי בן 16 לא הייתה לי כתובת כזו. זכרתי איך אני עצמי הייתי מבולבל ומלא שאלות ולבטים, וניסיתי לחפש תשובות בכל מקום. קראתי המון אנציקלופדיות, היו לי המון תחומי עניין ותחביבים, אבל כשלמדתי בישיבה לצעירים, ובהמשך בישיבת מרכז הרב, התאהבתי בתורה. בעיקר תורת הרב קוק עם האור והאופטימיות שלה שבתה את ליבי, והרגשתי שאני חייב להעביר אותה הלאה, לנערים כמוני". להעביר דברים הלאה זה סוג של מוטו שחוזר אצל הרב יוני לאורך הריאיון כולו.

"נכון כשעוברים בבידוק בנתב"ג איש הביטחון שואל אותך אם מישהו נתן לך משהו להעביר? מבחינתי זו שאלה מכוננת שמובילה אותי לאורך כל החיים. בכל אחת מההרצאות שלי, בכל אחד מהמפגשים עם נערים ומבוגרים, אני שואל את עצמי אם יש כאן משהו שאני יכול ללמוד ולהעביר הלאה. אפשר למצוא דברים כאלו בהמון מקומות: עברתי מסלול לרבנות עיר, תואר שני באקדמיה, והרבה מאוד קורסים מקצועיים של ייעוץ זוגי, קואוצ'ינג וגישור; ומכל מקום אני מנסה לחלץ רעיונות ותובנות ולהעביר אותם לציבור".

והציבור, מה הוא רוצה? אילו שאלות מטרידות את הילדים שלנו?

"בוא נחזור 22 שנים אחורה, לערב הראשון של 'חברים מקשיבים'. הישיבה הסכימה להקצות לנו חדר מיוחד עם מכשיר טלפון. פרסמנו את המספר שלו בכל מקום, הושבנו ליד השפופרת את אחד האברכים והתאספנו סביבו נרגשים, מריצים בראש את כל התרחישים: מה נגיד אם יבקשו להוכיח שיש תורה מן השמיים? מה נענה לשאלה איפה היה א־לוהים בשואה? אנחנו עומדים שם שעה, ושעתיים, ושלוש – ואף אחד לא מתקשר. ואז מצלצל הטלפון. כולנו נדרכים. מחכים לשמוע איזה אתגר תיאולוגי יתייצב לפתחנו. ואז אנחנו שומעים מן הצד השני של הקו: שלום, אני בן 15 והכנסתי את החברה שלי להיריון. והאברך שמחזיק את השפופרת קורא, המום: 'מה עשית?!' עד היום אנחנו לא יודעים אם זה היה מקרה אמיתי או סתם מישהו שהחליט להסתלבט עלינו. אבל הסיפור הזה לימד אותי שיותר משאנשים מוטרדים משאלות פילוסופיות, הם מוטרדים משאלות של החיים. גם כשזה מתחפש לפעמים לשאלות תיאולוגיות. כשנער או נערה שואלים אותי למה יש רע בעולם, מה שהם באמת מתכוונים לשאול זה 'למה לי רע?'. שעות על שעות השקעתי בלימוד ענייני דת ומדע, ביקורת המקרא, תורה ואבולוציה, אבל מתברר שהשאלות הללו לא מעניינות כמעט אף אחד. לעומת זאת יש המון קשיים ושאלות סביב המפגש של התורה עם החיים האישיים שלנו".

אחד המפגשים הללו, בין התורה לחיים, שיצא לך לכתוב עליו וגם לספוג מעט ביקורת, הוא עם קהילת הלהט"ב. אתה מזהה שינוי ביחס שלהם לנושא הזה לאורך השנים?

"בני הנוער נמצאים בשלב בחיים שבו הם בונים ומעצבים את האישיות והזהות – לא רק את הפוליטית והדתית אלא גם את הזהות המינית. העובדה שבשנים האחרונות נושא הלהט"ב כל כך מדובר, גורמת להרבה בני נוער לבלבול. כי גם מי שבנטייתם הם סטרייטים לגמרי, פתאום מתחילות לעלות אצלם שאלות: אם למשל אני בן, ויש לי חברים שאני אוהב אותם, אולי זה אומר שיש לי נטייה חד־מינית? מה גם שלא מדובר במשהו בינארי, אלא ברצף מסוים, ולכן קל להתבלבל ולשייך את עצמי למקום שהוא לא באמת מי שאני. לכן למרות הצדדים החיוביים שיש בחשיפה של הנושא, ובכך שאנשים לא צריכים לחנוק את התחושות שלהם, זה יוצר גם הרבה בלבול ובלגן. בפרט אצל חבר'ה דתיים שנוצרים אצלם המון מתח וחששות".

"יותר משאנשים מוטרדים משאלות פילוסופיות, הם מוטרדים משאלות של החיים. גם כשזה מתחפש לפעמים לשאלות תיאולוגיות. כשנער או נערה שואלים אותי למה יש רע בעולם, מה שהם באמת מתכוונים לשאול זה: 'למה לי רע'"

המסרים שלך הם מסרים תורניים ברורים ובהירים. אני יכול לראות איך הם עוברים היטב בסביבה של ישיבת מרכז הרב לפני עשרים שנה. אבל האם הנוער שלנו נמצא במקום הזה? המסרים הללו עדיין מדברים אליו?

"גיל הנעורים הוא גיל מרתק, שבו אתה מעצב את הזהות ומגלה דברים חדשים על עצמך ועל העולם, אבל הוא גם גיל מורכב מאוד, בפרט כשאתה נער דתי־לאומי. כי אתה חי בין שני עולמות שיש ביניהם קונפליקט תמידי. למשל בנושא המיניות, מצד אחד בישיבה או באולפנה אומרים לך שמיניות זה דבר נפלא, אבל רק אחרי החתונה. ומצד שני אתה חשוף לעולם של סרטים וסדרות שאומר שאהבה פיזית צריכה להתממש כאן ועכשיו ובלי גבולות. כתבתי פעם מאמר בשם 'מלחמת עשר השנים', על הפער של עשר שנים בין ההתפתחות הגופנית והמינית לזמן שבו אפשר לממש אותה לפי ההלכה. וזו דוגמה למציאות שבה החשיפה של הנוער שלנו למדיה מאתגרת מאוד את היכולת לשמוע את המסר של התורה וליישם אותו.

"מצד שני, אני מלא אמונה בנשמות של הדור הזה, בכוחות שאיתם הם מסוגלים להתמודד ולעשות דברים מדהימים. אספר לך סיפור אחד מהשכונה שלנו: בי"ז בתמוז האחרון הבן שלי בכיתה ח' עזב את הבית בבוקר, השאיר את הטלפון ואמר שהוא חוזר בלילה. בערב הוא חזר באורות, והתברר שהרב חנן שוקרון הרים פרויקט שבו למדו לאורך כל היום מסכת שלמה בגמרא מתחילה ועד סוף. מדובר בחבר'ה רגילים לגמרי, שקשה להם לקום בבוקר וקשה להם להתנתק מהמסכים, אבל פתאום ביום אחד של צום נפקחו להם העיניים לראות מה הם מסוגלים לעשות. דברים טובים מידבקים, ובתשעה באב המיזם כבר התפשט בכל הארץ.

"לכן אני מלא באמונה בנוער שלנו. זה גם מה שהוביל אותי לכתיבה של הספר האחרון. אם הייתי יכול לחזור בזמן, זה הספר שהייתי נותן לעצמי בגיל ההוא. כדי לעשות סדר במחשבות המבלבלות. להאמין שאפשר להיות אדם גדול. לחיות חיים גדולים ואיכותיים מבחינה זוגית, משפחתית, רוחנית".

***

דיברנו על בני הנוער ועל היכולת שלהם לצמוח ולגדול. אבל מתעוררת בי מחשבה מה קורה כשהם אכן גדלים? מה קורה איתנו, המבוגרים? "כולם מכירים את הסמל של בני עקיבא, עם המילים תורה ועבודה. בשנים האחרונות אני חושש שאצל אנשים רבים הסיסמה הזו מתארת סדר כרונולוגי. חייהם של הרבה אנשים מתחילים משלב ה'תורה', שבו הולכים אחרי תיכון למדרשה, לישיבה או למכינה. ואז אחרי צבא עוברים לשלב ה'עבודה', והצמיחה הרוחנית והאישיותית נקטעת. היא לא נעלמת, אבל היא כבר לא בתנועה. וזה פספוס ענק. בפרט שכוח המשיכה בעולם הזה מושך כלפי מטה. וזה לא שאין לאנשים שאיפות ואמביציות. אבל הן מנוקזות לתחום של הקריירה או לתחום הפיננסי, ולא לליבה של החיים, לזוגיות ולאישיות ולעבודת ה'.

 

"אצל הרבה אנשים מבוגרים אני מרגיש שחיקה ועייפות. רבים מהם התייאשו. הם לא קיבלו את המזון הרוחני שמפרנס אותם, והרימו ידיים. אבל אני מאמין בכוח של התורה להרים אותנו גבוה יותר. אחד הנזקים הגדולים של הקמפיין הציבורי נגד 'הדתה' הוא שהוא מייצר קונוטציה שלילית כאילו דת היא מחלה. אבל אני מאמין בכנות שהתורה היא הפתרון להרבה חוליים של התרבות האנושית. ואני כל הזמן מנסה לעורר אנשים אחרים, וגם את עצמי, לשאול כל הזמן במה אני מתפתח מבחינה רוחנית. אני בן 43, ובכל שנה מחפש לעצמי שיעורים חדשים וספרים חדשים ואנשים חדשים ללמוד איתם. אני משתדל לחיות תמיד עם הרעב לגדול".

מה מונע מאיתנו לגדול? יש משהו באקלים התרבותי שלנו שמדכא את הצמיחה של האישיות?

"קודם כול אנחנו צריכים להפנים שקרתה פה מהפכה. ההמצאה של האינטרנט, הטלפונים והרשתות היא לא עוד משהו שהצטרף לחיינו, אלא עידן חדש בהיסטוריה האנושית. הרב קוק אמר כבר לפני מאה שנה שהעולם צועד על שתי רגליים – הרצון והיכולת; וקורה לפעמים שהרגל שהולכת קדימה היא זו של היכולת, המדע והטכנולוגיה, ואילו הרגל של ה'רצון', של המודעות והמוסריות, משתרכת מאחור. בפער הזה, בין הרצון ליכולת, קורות כל התקלות. והפער במקרה שלנו גדול מאוד.

"זה נכון בפרט במדינת ישראל, שבה הנוער הוא במקום הראשון בעולם בשעות גלישה. זה לא רק זמן שחולף, אלא סדרה של השלכות רוחניות וחינוכיות. האינטרנט מפתח פאסיביות, נותן משקל גדול לנראות על פני תוכן פנימי. צפיתי לא מזמן בריאיון עם אחת הזמרות המפורסמות ביותר בישראל, ושאלו אותה מה הספר האחרון שקראת. היא ענתה: 'קראתי רק ספר אחד, וזה היה כשהייתי ילדה'. מדובר באישה שיש לה מיליון ורבע עוקבים באינסטגרם, רבבות ילדות שמעריצות אותה, אבל היא כלי חלול לגמרי".

אז איך מתמודדים?

"אני שמח שאתה שואל 'איך מתמודדים' ולא 'מה הפתרון'. כי כשאנשים שואלים אותי מה הפתרון, אני עונה שפתרונות יש רק באלגברה. לאתגרי האינטרנט אין פתרון, אבל אפשר להתמודד איתם. בשנים האחרונות הקדשתי לזה המון אנרגיה. העברתי כ־800 הרצאות על הנושא הספציפי הזה. הגישה הנכונה בעיניי היא לא ליצור אלטרנטיבה שהיא אותו דבר עם כיפה, אלא להראות איך התורה מעניקה מענה לצרכים העמוקים של האדם בדרכים אחרות לגמרי. הרי מה הסוד של הרשתות החברתיות? למה הן כל כך מצליחות? הן בנויות על כך שלאדם יש שני צרכים: להרגיש משמעותי, ולא להיות לבד. הרשתות קולעות לשני הצרכים הללו, כאשר בכל לייק שעושים לי אני מקבל גם תחושה של משמעות, כי עשיתי משהו שהשפיע והעניק השראה, וגם תחושה שאני לא לבד. אלא שזו אשליה כמובן, כי לא בהכרח יצרתי משהו בעל ערך אמיתי, והקשר שנוצר הוא לא בהכרח חברות אמת.

"מול זה צריך להציב את האלטרנטיבה שנותנת לנו התורה: יש לאדם ערך עצום כי יש לו נשמה אלוקית, כוחות, כישרונות, ומשימת החיים שלו היא להאיר את העולם. לאנשים יש איזו תחושה פנימית שאומרת להם עם יד על הלב היכן יש נקודת אמת, ומה עשוי מפלסטיק. המשימה היא רק לחשוף אותם אל המקומות הללו שיש בהם משמעות אמיתית, והם יוכלו לזהות אותה".

לאחרונה כתבת פוסט שחולל סערה־זוטא סביב הקליפ האחרון של חנן בן־ארי, כשביקרת את הופעתן של נשים רוקדות. לדעתך יוצרים דתיים אמורים להיות כפופים לצנזורה רבנית?

"רב הוא לא 'פקח צניעות' של אף אחד, אבל מחובתו להשמיע את קול התורה בכל הסוגיות שעל הפרק. התורה שאני גדלתי עליה לא עוסקת רק בפרשת השבוע ובכפית בשרית בקפה חלבי. יש לה מה לומר גם על התרבות שאנחנו צורכים ועל חיי הפנאי שלנו. דווקא מכיוון שאני כל כך אוהב ומעריך את חנן בן־ארי, שאני מוצא בו שילוב מדהים של זמר ענק שמחובר חזק למקורות ולאלוקים, היה חשוב לי להצביע על מקום שבו נשמע לי שהוא 'מזייף' באמירה שלו".

***

הכותרת של סדרת הספרים של לביא עונה אולי לשאלה מי לדעתו אמורים לתווך את הערכים הללו: "היי הרב". יש משהו במילים הללו, שמאוד הפעיל אותי. אני לא זוכר שבנעוריי פניתי לרבנים במילה "היי". אבל מבחינתו הצירוף הזה בא לבטא משהו. "האמת היא שאני באופן אישי לא סובל את המילה 'היי'. אני תומך 'שלום'. אבל המילה הזו היא ביטוי לנגישות של הרב, שבאה לידי ביטוי לא רק בצורת הפנייה, אלא גם בהודעות שאני מקבל מצעירים בשלוש לפנות בוקר. ואני מאוד שמח בהן, גם אם הן פותחות במילים "היי הרב". ככלל, בעידן שלנו רבנים סופגים הרבה אש. התקשורת אוהבת להיכנס בהם ולהשחיר אותם. יש גם כמה רבנים שסרחו, וזה בהחלט מסייע לעניין. מה גם שה'רבנים' המוכרים בציבור הם פעמים רבות פוליטיקאים שלא בהכרח מוסיפים כבוד למקצוע. יחד עם זאת, אצל הישראלי הממוצע יש מקום של כבוד ושל חיבה לתואר רב. כמות עצומה של אנשים מכל המגזרים רואה ברב כתובת. הם מזהים בו משהו נקי, נטול אינטרסים, שרוצה באמת את טובתם, שמחובר למורשת, שמדבר מתוך מקום עילאי יותר. ואני שמח לראות שעם הזמן יש יותר ויותר רבנים שנענים לצורך, והופכים להיות נגישים, זמינים ומאירי פנים. זכיתי לערוך כמה מאות חופות, במסגרת ארגון רבני צהר, וזה רגע יוצר דופן לעמוד מול 600 אנשים נטולי כיפה שעומדים בטקס דתי ולראות איך הם חווים משהו משמעותי, מרומם וקדוש. איך כיף להם להיות שם. מבחינתי זה שווה את הכול".

אני מסיים את השיחה עם הרב יוני, ומיד לאחר מכן אנחנו פותחים את הספרים ומתחילים את החברותא השבועית שלנו בכתבי ר' צדוק. כשאנחנו סוגרים אותם, רגע לפני שאני מתנתק מהזום, אני רואה אותו מתחיל חברותא נוספת. כי גם מבוגרים, ואפילו רבנים, צריכים כל הזמן לנסות להתקדם.