"מה אתן עושות פה?" שאלו אותנו הגברים ההמומים כשנכנסו בשערי אולם האירועים בקיסריה. לרגע הרגשנו כמו צלם בהיכל, כאילו הפרנו את שלוותם וחדרנו לאינטימיות שלהם. ולא מדובר בהנחה משוללת יסוד – זה בדיוק מה שעשינו.
"כשנשים מופיעות בסביבה, גברים מתחילים להתנהג אחרת", אמר לי אחד מהם ולגם מבקבוק הבירה שלו. כך, פחות או יותר, נראה מפגש פתיחת השנה האזרחית של "שומרי האש" – מיזם שמפגיש גברים בכל הארץ בפורמט של "מעגלי גברים". התופעה הולכת וצוברת פופולריות בשנים האחרונות, ונחשבת למעין גרסה גברית לאירועי העצמה נשית.
"הרעיון הגיע מקבוצת פייסבוק שאשתי מנהלת, 'משחקות באש'", מספר אלון גרזון־רז מפרדס־חנה, מייסד המיזם. "לקבוצת המנהלים שם קראו 'שומרי האש', ומאוד התחברתי לביטוי הזה, כי לשמור אש זה בעצם לשמור על מין גחלת כזו אצלי. כשהלהבה גדולה אני אבא עצבני, וכשהלהבה נמוכה אני אבא מנותק. זה מגיע גם מהעולמות של השמאניזם שפגשתי. המשמעות של עבודה עם אש, איך אני שומר על הלהבה הזאת, איך אני הופך להיות בן אדם מאוזן".
במרכז הרחבה העמידו המארגנים מנדלה ענקית עם נרות דולקים ובתוכה צורות גיאומטריות שעשויות מקטניות. זה נועד בעיקר בשביל ההרגשה הטקסית, הוסבר לי, וכדי להוסיף יראת כבוד למעמד. כשהמפגשים לא מתקיימים באולם, לרוב הם מתקיים סביב מדורה. "יש משהו באש שפותח אנשים", מסביר גרזון־רז. "היא משרה אווירה מרגיעה שמתאימה להתכנסות".
אלון גרזון־רז: "רק כשהתחלתי לדבר על מה שקורה לי בחיים התחלתי להבין איפה אני נמצא מול התמונה שאני מדמיין לעצמי, ואילו חיים אני רוצה באמת"
הוא בן 40, במקור מהמועצה האזורית משגב בצפון, נשוי לערבה ואב לשני ילדים. לדבריו, חוויית ההתבגרות שלו לא הייתה קלה. "לרגל ברית המילה שלי, סבא שלי קנה לי כפפות אִגרוף. הן היו תלויות על החלון בבית הוריי במשך שנים, מעין הצהרה על איזה גבר אני אמור לגדול להיות. הייתה הרבה ציפייה ממני להיות גבר־גבר, לא לבכות, ואני חושב שזה משהו שהרבה גברים פוגשים בהתבגרות שלהם". בפועל, גרזון־רז מעיד שהיה ילד רגיש, רחוק מהאבטיפוס שניסו להדביק לו. "אהבתי לשחק ולהופיע ולהתחפש. השיא היה בהצגת סוף שנה בכיתה ב', כשבחרנו להעלות את שלגיה ושבעת הגמדים ואני בחרתי להיות שלגיה. שם בעצם התחילו השאלות, בעיקר מצד הסביבה הקרובה, לגבי איזה גבר אני אגדל להיות. שם גם התחילה איזו תנועה של התרחקות מעצמי ורצון להוכיח את הגבריות שלי. רציתי לרקוד בפסטיבל המחולות בכרמיאל, אבל בחרתי ללכת לחוג כדורסל".
הכמיהה להוכיח את עצמו המשיכה במהלך חייו כשבחר להתגייס לחיל השריון, שם שירת במשך עשר שנים, כולל זימון לקצונה וקורס מ"פים, תפקיד שהסתיים בטרם זמנו. "אני תמיד אומר שהמתנה הכי גדולה שקיבלתי מהצבא היא הטיפול הפסיכולוגי שמפקדים לוחמים זכאים לו בחינם. התחלתי מעיבוד החוויות הצבאיות שעברתי, ולאט־לאט גלשתי לעבר שלי, לכפפות האגרוף ולכל חוויית עיצוב האישיות. היה לי סבא סובייטי קשוח, והציפיות ממני היו מאוד ברורות".
השינוי התחיל לפני שמונה שנים, כאשר הוזמן על ידי חבר לאירוע "שיווה" בחסות עמותת "דרך הגבר" שמתקיים פעמיים בשנה. "יש שם כל מיני סדנאות של התפתחות אישית, וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לגברים שמדברים רגשות, בוכים מול כולם ומדברים על החיים שלהם באמת. בהוויה הצבאית שלי הייתי רגיל לשיחות אקטואליה ועבודה, כמעט שלא היה לי עם מי לדבר על מה שקורה לי בחיים ועל מה שעובר עליי. פתאום פגשתי אנשים שמדברים בעיקר על זה, ושם שמעתי בפעם הראשונה על המושג 'מעגל גברים'".
בעקבות החוויה, החליט גרזון־רז לייסד מעגל משל עצמו ונעזר בטובי המומחים לנושא ברחבי הארץ. "יצרנו לעצמנו פורמט שעובד ממש טוב מבחינת התדירות. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים, ובהשאלה מעולם הטלוויזיה אנחנו מקיימים את המפגשים במתכונת של עונות. כל עונה כוללת כשמונה מפגשים ומי שבוחר להיכנס אליה מתחייב להגיע". התנועה הלכה והתפתחה, והיום הוא מלווה מעגלי גברים במקומות שונים בארץ.
למה גברים ירצו להגיע למעגל כזה?
"כשגברים מתעניינים במיזם אני אומר להם שיש שלוש סיבות לבוא. קודם כול זה כדי להכיר חברים חדשים, בעיקר למי שמחפש חברות אחרת מהחברויות שיש לו מהילדות. כשאני בא למפגש אני יודע שאני יכול למשל לספר על ריב שהיה לי עם אשתי רגע לפני שיצאתי מהבית. עצם האפשרויות שיש לי להנכיח את זה משחררת אותי ליהנות אחר כך במהלך הערב. אצל נשים זה קורה כבר הרבה שנים ובאופן טבעי, אבל אנחנו גדלים בתוך חברה שמגיל אפס אומרת לך 'אל תתבכיין על החיים'. אתה גדל לתוך זה שאתה צריך לבלוע את הצפרדע כשקורה לך משהו רע. המטרה של מעגל גברים היא לפתוח את הערוץ הזה, ולהוציא אותנו מהמחשבה שאנחנו צריכים כל הזמן לעבור דברים עם עצמנו.
"הסיבה השנייה היא לעצור את המרוץ. אנחנו נמצאים בקצב חיים מאוד גבוה, כל הזמן במצב אדרנליני. פעם בשבועיים החיים נעצרים ולא עושים כלום. יושבים סביב מדורה, שותים בירה ונהנים מהשקט.
"הסיבה השלישית היא המקום של ההתפתחות האישית. רק כשהתחלתי לדבר על מה שקורה לי בחיים התחלתי להבין איפה אני נמצא מול התמונה שאני מדמיין לעצמי, ואילו חיים אני רוצה באמת. ברגע שמדברים את זה מקבלים גם פידבק מהקבוצה, זווית נוספת שהיא לא ביקורתית או שיפוטית, אלא פשוט שיקוף".
הוא מספר שהנושאים הרגישים ביותר הם מיניות וכסף. "בתור נער לא דיברתי עם אף אחד על מיניות, לא עם ההורים ולא עם החברים. גם הכסף הוא תחום שיש בו המון משקעים ואמונות טפלות. המסר שמשדרים הוא שגבר חייב להיות מצליחן ולהרוויח הרבה, והמקום ההישגי הזה מכניס המון לחץ לחיים של הגבר".
אילו גברים פגשנו בקיסריה? רחוק מאוד ממה שאפשר לדמיין. היו שם היפסטרים לצד כמה שנראו כאילו עכשיו חזרו ממגרש כדורגל. הייטקיסטים ומנכ"לים, בעלי זקנים ולבושי חליפות. "אנשים מדמיינים שלמעגלים האלה מגיעים אנשים היפים, והתפקיד שלנו הוא גם לטפל במיתוסים האלה. זו לא חבורה של בכיינים עם שרוואלים וראסטות, זה מקום שמתאים לכולם, לא משנה אם אתה מנהל, עובד ייצור או מובטל, גיי או סטרייט, רווק או איש משפחה. בסוף מעסיקים אותנו אותם נושאים, ומה שמאחד את כולנו זו תחושת הבדידות. כשאין לך עם מי לשתף ואתה לבד עם הסיפורים והכאבים שלך".
איך גורמים לאנשים להיפתח ולדבר?
"אצלי במעגלים אין פסיכודרמה או דברים כאלה. מקסימום משחקים שנועדו לשבור את הקרח. הגורם המשמעותי לכך שחצי שעה אחרי שהכרנו במעגל הראשון אנשים כבר משתפים מכל הלב הוא שאנחנו מניחים כמה כללים ברורים מאוד. הציניות היא השחקן הראשון שיוצא החוצה: אנחנו מבהירים כבר בהתחלה שאין מקום לזה. הכלל השני הוא שמה שקורה במעגל נשאר במעגל, ויש חובת דיסקרטיות. הדברים שקורים שם לא עוברים אפילו לאשתי".
אוהד עופר, בן 44 ממושב היוגב, גנן ומורה ליוגה, שמע על המיזם הזה דווקא מאישה. "היא אמרה לי שאני חייב ללכת לזה, וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים ומוזרים ומפחידים ופותחים שחוויתי. כגברים אנחנו רגילים להיפגש בדרך כלל או כדי לירות באויב, או כדי לעשות עבודה משותפת, או כדי לבנות משהו, אבל להיפגש במעגל כדי לדבר רגשות, זה מוזר, וזה הכלי הכי מדהים שפגשתי".
על מה אתם מדברים שם בעצם?
"על הכול. זה יכול להיות על כלכלה, על איך זה להיות אבא, על כמה זה קשה לפעמים, על כמה קשה להיות בן להורים מתבגרים, כל מיני דברים. כדי לשבור את הקרח לפעמים יעשו משחקי פתיחה כאלה, נניח שכל אחד יודה על משהו טוב שקרה לו היום, כמו שלפעמים משחקים עם ילדים בארוחת הערב. יש כאלה שמשתמשים ב'מקל דיבור', שרק מי שמקבל אותו זכאי לזכות הדיבור".
ליאון רוזנברג, אושיית טלוויזיה ומנחה מעגלי גברים: "בכל מפגש קורה הדבר הזה, שמישהו מספר משהו מהלב שהוא לא סיפר לאף אחד, ושמונים אחוז מהחבר'ה שיושבים באולם יודעים בדיוק על מה הוא מדבר"
אתם נתקלים בסטיגמות?
"רוב החברים דווקא מאוד מסתקרנים. מה שאני מתמודד איתו במעגלי גברים אלו הרבה עניינים של אגו – להגיד שהיה לי מחזור עסקאות מעולה השנה או לא. להודות שאני אפס בכלכלה או לא. להגיד שאני אבא לא נוכח או לא. אלה מקומות מאוד עמוקים וישירים. היום זה כלי אקוטי בהתנהלות של גברים. בגלל הבחירות שלהם ואיך שהחברה קבעה אותן, הרבה גברים מסורסים בקטע הזה של לבוא ולהתחבר לפנימיות שלהם. יש דברים שאני לא יכול לעשות מול האישה שלי. אני לא יכול להגיד לה עד הסוף שאני חלש ומפחד ושאני לא יודע, כי היא נלחצת מזה. האישה הרבה פעמים תופסת את הגבר בתור ניאנדרטל כזה שמגרד בבית השחי והולך להביא כסף הביתה, ורק רוצה שיגישו לו אוכל. אבל וואלה, יש עוד דברים. יש ממד רגשי שלם שלפעמים אתה לא מצליח להגיע עד סופו. ואתה צריך מעגל כזה, שייתן לך אפשרות רגע לרדת מהעץ וגם יחזיק איתך את זה".
גם ישובב קלינשפיז, רווק בן 35, עובד סוציאלי שעובד היום כטבח, חבר במעגל התל־אביבי של שומרי האש. "כשאתה גדל בחברה הדתית יש איזשהו מערך של תפקידים ואיכויות שדרכם אתה נמדד, וכשאתה יוצא מזה בעצם נוצר פתח לבחון את הכול מחדש. לפעמים אתה מוצא את עצמך נבוך, כי אתה לא יודע איך לבנות תשתית אחרת.
"גדלתי לא רק במקום דתי, אלא גם במושב, וזה שילוב שנמצאות בו גם הגדרות הגבריות של מושבניקים. משהו מאוד מחוספס, והרבה תשומת לב לכוח הפיזי. בתור ילד אני הייתי די חלש ותמיד היה לי איזשהו דיאלוג עם זה, בניסיון למצוא את המקומות שבהם אני יכול להראות את הגבריות שלי. לפני כמה חודשים הצטרפתי למעגל גברים והשלב הראשון היה מוזר מאוד בשבילי, מביך מאוד. לא ידעתי עד כמה אפשר להיחשף ואם זה יהיה שיפוטי".
כאמור, תופעת מעגלי הגברים הולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות, מעין תגובה מאוחרת לכל מעגלי הנשים ותנועות ההעצמה הנשית. מי שמזוהה מאוד עם התנועה הזו הוא מגיש הטלוויזיה ליאון רוזנברג, שמנחה בעצמו מעגל בהוד־השרון. "מגיעים לשם אנשים עם מבחר מקצועות, ואף אחד שם הוא לא רוחני", מדגיש רוזנברג. "זה מקום שבו הם יכולים לדבר על מה שהם עוברים בחיים לטוב ולרע. הרבה מהנושאים קשורים לזוגיות ומשותפים לכולם. היה לנו מישהו בן 70 שהוא כבר בפרק ב', בחור בן 32 נשוי טרי וגרושים. אצל כולם הדילמות מאוד משותפות.
"גברים לא לומדים לדבר רגשות לאורך החיים שלהם", טוען רוזנברג. "להפך, מעודדים אותם לא לדבר. מעודדים אותם להדחיק. אבל בשלב מסוים בחיים אני חושב שכמעט כל גבר מגיע למצב שהוא מרגיש כבר חנוק, כי אי אפשר להדחיק יותר את הרגשות. זוגיות היא לא מקום של תוצאות והורות היא לא מקום של תוצאות, אלו מקומות של יחסים. יש הרבה גברים שרוצים לשפר את היחסים שלהם עם העולם, והדרך לשם עוברת בלמצוא קבוצה של גברים שיתמכו אחד בשני".
אצל הנשים זה היה קיים כבר מזמן.
"נכון. נשים גידלו יחד את הילדים, ובעידן שלפני הפמיניזם, בחברות השבטיות, היו להן הרבה הזדמנויות לשבת ולדבר. במאה השנים האחרונות גברים לא נמצאים בבית, אבל בעשרים השנה האחרונות גברים מנסים לחזור הביתה ונוצר פה דור חדש. בעקבות המהפכה הפמיניסטית נשים מממשות את עצמן מחוץ לבית ואז גברים חייבים להשתתף במה שקורה בתוך הבית, וכל התא המונוגמי הזה הוא כבר מזמן לא רק 'גבר אומר מה יקרה והאישה מבצעת', זה כבר לא אבא שהולך לעבוד וכולם רועדים כשהוא חוזר הביתה. אני לא רוצה שירעדו מפניי. אני רוצה מערכת יחסים טובה עם הילדות שלי. אני רוצה להיות במערכת יחסים טובה עם אשתי, שיש בה שיחה ויש בה כיף, ואני רוצה להיות ביחסים טובים עם עצמי ולא להרגיש גבר שהמשימה שלו היא רק לפרנס ולשמור".
הבעיה מתחילה בכך שגברים לא כל כך יודעים להיות בקשר אחד עם השני. לרוב אנחנו מרוכזים במשהו אחר כשאנחנו מדברים – או שאנחנו מול המסך רואים כדורגל, או שאנחנו במשחק פוקר, או שכולנו רוכבים על אופניים או רצים ביחד או מטיילים ביחד בג'יפ. גברים לא יודעים פשוט לשבת ולהגיד 'אני צריך שיקשיבו לי', וזה דבר שהוא מאוד אלמנטרי אצל נשים. כשאישה רבה עם בעלה היא מתקשרת לחברה הכי טובה שלה ומספרת לה לפרטי פרטים מה קרה, והחברה לא עוצרת ואומרת לה 'למה לא אמרת לו ככה', היא מקשיבה לה, ואז אומרת 'שיואו, איך אני מבינה אותך'. גברים לא יודעים לעשות את זה. הם ישר ייעצו או יסתלבטו.
רוזנברג מנחה מעגלי גברים כבר למעלה משלוש שנים. "התחלתי עם זה כי שמתי לב שמשהו בזוגיות הטלוויזיונית שלי ושל פאולה נראה לאנשים חריג. העובדה שיש אישה מאוד דעתנית וחזקה לצד גבר לא הסתדרה להם. בדרך כלל אנשים רגילים לראות גבר כוחני וחזק לצד אישה שתוקה. אני חושב שיש אולי שני זוגות טלוויזיוניים שאצלם זה לא ככה, וזה אופירה וברקוביץ' ואנחנו. אבל עדיין, הגבר שם הוא גבר מאוד גברי, ואצלנו אני נותן לה מקום. לא מפני שאני חלש, אלא פשוט כי אני חושב שהיא מאוד חכמה ויש לה הרבה מאוד מה להגיד. הבנתי שאני חריג והבנתי שאני רוצה לבדוק את זה. יש לי חבר טוב שישבתי איתו הרבה פעמים ביחד, אבל רק כשהוא החליט להתגרש הוא התחיל לספר לי על מה שקורה איתו, וזה נורא מוזר. גברים לא מדברים על זה. הם יכולים לשבת ערב שלם ולא לדבר על מה שמציק להם באמת".
מה בעצם קורה במפגשים האלה?
"בכל מפגש קורה הדבר הזה, שמישהו מספר משהו מהלב שהוא לא סיפר לאף אחד, ושמונים אחוז מהחבר'ה שיושבים באולם יודעים בדיוק על מה הוא מדבר. אני זוכר שמישהו אמר 'אני מרגיש שאני מפריע. אני מגיע מהעבודה ואני מרגיש שאני מפריע לאשתי ולילדים. כי אני מגיע, ואין לי סבלנות אם אחד הילדים בוכה, ואז אני תופס את עצמי אחר כך ושואל איזה מין אבא אני, איזה מין איש משפחה אני'. אם נסתכל רגע על מה שקורה במופעי סטנד־אפ, האישה הרבה פעמים מוצגת שם כחופרת, כמי שרוצה שהגבר יחזור מוקדם, והגבר רק רוצה לשחק בפלייסטיישן, לראות כדורגל ולהישאר בעבודה. אבל זה לא באמת ככה. הרבה פעמים גברים אומרים שזו קונספירציה של נשים שמנסות לסרס אותנו, לא, אל תטעו – הגברים רוצים קשר עם הילדים שלהם. הם רוצים לפתח עם הבנים שלהם את הקשר שלא היה להם עם אבא שלהם. הם רוצים להיות בקשר עם הבנות שלהם, הם רוצים להיות חלק מהמשפחה, ולא רק על ידי עשיית כלים או הורדת הזבל. גברים רוצים להיות שם אבל הם לא כל כך יודעים איך".
באמצע השיחה בינינו רוזנברג עוצר לרגע ושקט נשמע על הקו. לאחר דקה ארוכה הוא חוזר אליי ומסביר, "אני באמצע נסיעה, יש פה נהג רכב ואופנוען שמתווכחים על הכביש וחוסמים את התנועה. ההוא צועק עליו וההוא דוחף לו ידיים. זה כמעט אירוני, שאני מדבר איתך על גבריות וזה מה שקורה עכשיו בחוץ. במקום להגיד 'וואו, נורא נבהלתי. פחדתי שאתה הולך להיכנס בי', ואז השני יענה 'וואו, סליחה אחי, לא ראיתי אותך'. זה השיח שצריך להיות, זה הדיבור שיירפא את העולם. אבל לא. ישר גולשים ל'יא זבל יא אפס תראה איך אתה נוסע'. הרגע זה קרה לי מול העיניים.
"אנחנו חייבים להתפתח רגשית", מסכם רוזנברג. "אי אפשר להגיד 'זה מה יש'. אי אפשר לחיות ככה. הרבה גברים מאבדים את מערכות היחסים שלהם, מאבדים את הילדים שלהם, חווים חוויות מאוד קשות של דיכאון והימנעות מהעולם. אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שיוצא מהמעגלים האלה זו החברה. נוצרת לך איזו מין חברות אמת עם אנשים שהולכים איתך דרך. שכשאתה מספר להם משהו הם לא יגידו לך 'מה אתה מתבכיין?', אלא 'וואו, איזה קשה', וזה כל מה שאנשים צריכים. ברגע שהם מגלים שהם צריכים את זה, הם גם לומדים לתת את זה לאחרים – לחברים שלהם, לילדים שלהם, לנשים שלהם. זה משליך על כל מערכות היחסים שלהם, וזה התיקון האמיתי".
