נורית זרחי, בת 76, גרושה, אם לשתיים וסבתא לשישה נכדים, מתגוררת בגבעתיים. עוסקת בכתיבה.
זיכרון ילדות תרבותי. שושנה דמארי שרה "לילה לילה" באמפיתיאטרון בעין־חרוד. הגענו לשם, קבוצה של ילדים, ולא היו לנו כרטיסים. מישהו מהגדולים לקח פלאייר, ופתח את הגדר. שם שמעתי את השיר שזעזע אותי. בעיקר הבית על האיש שלא זכר לאן לשוב.
ספר שקראת פעמיים. את מרבית הספרים של ילדותי קראתי פעמיים. ספר שמאוד אהבתי נקרא "האי הירוק" של קארין מיכאליס שתורגם מדנית. הנערים גיבורי הספר חשבו שכל העולם טבע, חוץ מהאי שלהם. ערכו הצבעה דמוקרטית ונער אחד זכה בניהול האי. בסופו של דבר התברר שהעולם חוזר והכול בסדר. הספר כתוב ביושר, עם חוש אחריות לגבי החברה האנושית ועם רעננות שנובעת מהטיפוסים השונים של האי ומההרגשה שיש בילדים את הכוח לראות נכוחה. בילדותי מיטב הסופרים תרגמו ספרות ילדים לועזית וכך זה באמת נראה.
דמות שמעניקה לך השראה. נשים – סופרות, אמניות – שמצליחות, לצד חיי המשפחה, לפרוח וליצור. נשים ישראליות כמו רות צרפתי ז"ל, לאה ניקל ז"ל, מיכל נאמן תבדל"א, מיכל בן־נפתלי ועוד.
יוצר שאהוב עלייך במיוחד. זה משתנה אצלי כל הזמן. פעם אהבתי מאוד את הנרי מילר, בעיקר את הספרים הדוקומנטריים שלו, אהבתי את איזק דינסן, אהבתי אינספור. הספר שאני מתעתדת לקרוא הוא "רקוויאם לציפר" והספר על גרשון שלום, וספר על בודהיזם שיפתח אלוני המליץ לי עליו.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? מאדאם בלווצקי, שאמרו עליה שאם היא רוצה ענבים היא יכולה לעשות סנוקרת באוויר ומופיעים ענבים. אני רוצה לראות את זה.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? אני מפחדת להתחלף, מספיקות לי הצרות שלי.
מה מצחיק אותך? תינוקות. אני אוהבת לשמוע את השפה שלהם, שנולדת מחדש כל פעם. אני אוהבת לראות את המבט הלא מלומד, הלא מורגל על העולם. ואני אוהבת לראות מה הם חושבים, לעקוב אחרי המחשבות שלהם.
הנוף האהוב עלייך. הנוף האהוב עליי הוא נוף שאני מאוד אמביוולנטית כלפיו, זהו נוף ילדותי בעמק יזרעאל. אני אוהבת מאוד גם את הנוף של מדבר יהודה שמחבר אותי ישר לנביאים, שחיפשו מלון אורחים. ואני אוהבת את הגליל כי אני מדמיינת את דמויות המורדים, הולכות מוקפות פרחי בר. וכמובן את צפת בגלל ההרים – שאני עדיין מתכוונת, יום אחד כשאהיה צעירה, להגיע ללמוד בה.
בילוי משותף עם המשפחה. לראות אותם בכל דרך. מסעדות, בתי קפה, גנים ציבוריים. כל מפגש הוא בילוי.
