אחרי שזכתה באירוח טורניר גביע העולם בכדורגל, במהלך שעד היום נחשד כמפוקפק, הגעתי בשבוע שעבר למוסקבה יחד עם מאות אלפים מרחבי העולם, כדי לחגוג חודש של כדורגל מעולם אחר – משחקי המונדיאל 2018.
עם הנחיתה בשדה התעופה במוסקבה נתקלתי במאות אוהדים, שחלקם כבר לבשו את מדי הנבחרת שלהם, כמה מהם חבשו סומבררו אופנתי. לפני שנכנסתי רשמית למדינה, התוודעתי לקיומם של דוכנים שמנפיקים "דרכוני אוהד". מדובר בשיטה חדשה של משטר פוטין, שמחייב כל אוהד שנכנס למשחק לשאת תעודה מזהה שאותה מקבלים אחרי שמוסרים לגוף המארגן את פרטי הזיהוי האישיים, מספר הכרטיס או ההזמנה למשחק. השיטה הזאת יצרה עבור המארגנים מאגר מידע אדיר, שוודאי הוצלב במאגרים נוספים כדי לנסות לאתר גורמים בעייתיים.
שמחתי לגלות שגם בשדה קיים דוכן שיאפשר לי לקצר תהליכים ולא לבזבז זמן מיותר בהנפקת "דרכון אוהד" בתוך העיר. נעמדתי בקצה התור הקצר, מאחורי אב ובנו הישראלים. כמו רבים שפגשתי בהמשך מרחבי העולם, השניים הגיעו יחד לצפות בכדורגל איכותי – ועל הדרך לחזק את הקשר ביניהם.
התור זז באיטיות מרגיזה, ובשלב מסוים ניגש אלינו אחד הצעירים שעבד בדוכן וניסה לשכנע אותנו שאנחנו לא במקום הנכון, ושעדיף שנאסוף את התעודה בסמוך לאצטדיון בעיר. "הוא כנראה לא מבין עם מי יש לו עסק פה", אמרתי בצחוק לחבריי הישראלים, כשבזווית העין ראיתי את מי שעומד בראש התור עונד על צווארו בשמחה דרכון אוהד שקיבל, כאילו הרגע זכה במדליית זהב אולימפית. "אנחנו נישאר פה, יש לנו סבלנות, זה בסדר", אמרתי לבחור המתוסכל, שחזר לעמדה שלו וכעבור חמש דקות הכין לי במו ידיו את התעודה שלי.
משם ועד ליציאה מהשדה, הופתעתי לגלות עד כמה נמל התעופה ישן, איטי ומסורבל. ביקרתי פעמים רבות בפולין בשנים האחרונות, והגעתי גם לביקור בקובה, אבל האיטיות שבה עבדו הרוסים גרמה לי להביט רגע בטלפון, להיות בטוח שלא קפצתי בזמן לימי בריה"מ האפרוריים. מעולם לא נתקלתי ביציאה כל כך מסורבלת מהמסלול הירוק בשדה תעופה. מסביבי נדחקו עשרות אסייתיים. שניים מהם נאלצו להיפרד מכמה קילוגרמים של ליצ'י שניסו להכניס למדינה.
רכבת של טעויות
מחוץ לשדה התעופה גיליתי שלמרות שמיליון תיירים צפויים להגיע לרוסיה במהלך השבועות הקרובים, מלבד אבטחה כבדה, על סף ההיסטרית, הוועדה המארגנת לא השתדלה במיוחד להקל על הבאים עם שלטים באנגלית או ספרדית. שלטים כאלה קריטיים במדינה שרבים ממנה פשוט לא יודעים אף שפה פרט לרוסית. מההכנה המוקדמת שעשיתי ידעתי שיש רכבת משדה התעופה לעיר, והתחלתי במסע חיפושים אחריה. חזרתי לטרמינל מכניסה אחרת וניגשתי למרכז מידע. הבחור שישב שם היה חביב מאוד, אבל הוא היה רחוק ממני ובלי שום מיקרופון שיגביר אותו, ולמרות שחזר פעמיים על התשובה שלו בצורה מפורטת, לא הבנתי אף מילה. בעזרת כמה אנשים טובים הבנתי לאיזו קומה עליי לעלות, והתחלתי במסע ראשון, אחד מני רבים שמצפים לי.
אחרי שהוא הסתיים, ואפילו הצלחתי לרכוש כרטיס ולהבין באיזה תור לעמוד (שוב, אף שלט באנגלית לא סייע לי, תודה לאל שציור של רכבת זה משהו גלובלי), הגעתי לרכבת המיוחלת, שזזה ממקומה בזמן, והחלה רשמית את ההרפתקה שלי. בדרך למוסקבה, הקרין מסך הטלוויזיה מולי סרטונים שונים. באחד מהם, מצויר, נראה ברנש מפוקפק, מניח באיטיות ובאופן שלומיאלי במיוחד, מטען חבלה באופן גלוי ביותר בתוך פח זבל. אזרח מודאג, שראה אותו (איך אפשר שלא) פנה מיד לשוטר שעמד בצד, ובמקום לעשות את עבודתו, דיבר עם נערה מקומית. ברגע שקיבל את המידע על המטען המסוכן, התעשת, נכנס מיד לפעולה ושלח את כלבו הנאמן לפתור את הבעיה. גם זו, מתברר, דרך שבה מתמודדים ברוסיה עם אימת הטרור.
אחרי שהגעתי למוסקבה, המשכתי מיד לרכבת התחתית. מדובר במערכת מפותחת ויעילה במיוחד, עם תחנות במעמקי האדמה, שחלקן נראות כמו מוזיאון לכל דבר. תדירות הרכבת מדהימה, ואם פספסת אחת, תוך שתי דקות כבר תהיה באחרת. הבעיה, שוב, במחסור שילוט באנגלית. הרוסים הוסיפו למערכת הכריזה ברכבות עצמן גם קריינית שאומרת את שמות התחנות באנגלית, לצד שלט שמעניק מידע דומה. אבל כדי להבין לאיזה צד של הרכבת צריך לעלות, צריך היה לפתח חוש שישי, להיעזר באנשים מקומיים שהתגלו כחביבים במיוחד, ולפעמים פשוט להמר. אחרי יום וחצי לערך כבר השתלטתי על העניין וגם גיליתי שבכמה תחנות ישנן הוראות הכוונה על רצפת התחנה.
אחרי שהתמקמתי במלון יצאתי לטיול בעיר והופתעתי לגלות שבכל הרחובות שהלכתי בהם, באזור מרכזי למדי במוסקבה, לא היה זכר לטורניר הכדורגל הגדול בעולם שצפוי היה להיפתח יום לאחר מכן. מדי פעם ראיתי ברחוב כמה אוהדים שהגיעו לעיר, ועל כמה מהאוטובוסים החולפים הודפס לוגו הטורניר, אבל לא הייתה שום אווירת חג באוויר.
רק יום לאחר מכן, כשהלכתי לאזור הכיכר האדומה, הייתה תחושה של פסטיבל. רחובות שלמים כוסו בקישוטים ואוהדים רבים מדרום אמריקה, בעיקר פרואנים וארגנטינאים, ששטפו את העיר שרו, רקדו והיו אטרקציה לכלי התקשורת ולעוברים ושבים, שלא הפסיקו לתקתק עם המצלמות. אחד החוגגים, מערב הסעודית, משך הרבה תשומת לב בשל לבושו המיוחד, הצטלם בשמחה עם כל מי שביקש, ולא נראה מוטרד כלל כשסיפרתי לו שאני מישראל.
כמה ימים לאחר מכן, כשהטורניר כבר החל, מילאו תיירים את בתי הקפה, המסעדות והברים, ונתנו אווירה אמיתית של קרנבל כדורגל. ועדיין, כמה שעות לפני משחק הפתיחה, לא נראה ולו אוהד רוסי אחד ברחובות. "זה לא נכון שאין התלהבות ברוסיה מהמונדיאל, אנשים כאן גאים מאוד בזה שאנחנו מארחים טורניר בסדר גודל כזה ומתרגשים מכך", אמר לי פיטר, טכנאי שידור בערוץ 1 הרוסי, אותו פגשתי באזור הכיכר האדומה. בכלל, מרבית הרוסים שאיתם דיברתי, התגלו כפטריוטים. "אתה שוכח שהיום זה יום עבודה ברוסיה, ובניגוד לתיירים, שהגיעו לכאן לבלות ולהכיר, אף מקומי לא יגיע לאזורים האלה עכשיו. אתמול בערב היו פה חגיגות גדולות של קהל רוסי, וכך יהיה גם במשחק".
ובאמת, כמה שעות לאחר מכן, כשנסעתי לאצטדיון לוז'ינקי, שם נערך טקס הפתיחה והמשחק הראשון בין רוסיה לערב הסעודית, כבר ראיתי הרבה קהל רוסי, לבוש במדי הנבחרת ועטוף בדגלי המדינה. משחק הפתיחה הגריל להם מפגש פיקנטי מול ערב הסעודית, ולצד האוהדים הרוסים התמלאו הרכבות בלא מעט עטויי גלביות וכאפיות, שהתרגשו מאוד מהמעמד. האוהדים הרוסים סייעו לכולנו למצוא את הדרך לאצטדיון, האווירה הייתה ידידותית מאוד, ושני המחנות הרבו להצטלם יחד. כשהגעתי, יותר משעתיים לפני פתיחת המשחק, כבר היו אלפי אנשים באזור המגרש, יחד עם יחידות צבא שלמות שקיבלו תדרוך, ומתנדבים שסייעו לעוברים ולשבים.
אחרי שסיימתי את ענייניי ליד האצטדיון, החלטתי ללכת לאזור אוהדים מיוחד שנפתח סמוך לאוניברסיטת מוסקבה, במטרה לצפות עם אלפי אוהדים במשחק הפתיחה על גבי מסך ענק. גם כאן היה מדובר בהליכה בלתי נגמרת, בהעברת נתונים סותרים מצד המתנדבים בצידי הדרכים, ובתחושה כללית של בלבול ארגוני.
תחנת הרכבת התחתית הסמוכה לאצטדיון נחסמה משום מה, ויחד עם מאות אנשים, עשיתי עיקוף כדי להגיע לכניסה אחרת, מרוחקת יותר. כשהגעתי לתחנה, שקרובה לאזור האוהדים, השלטים הטעו אותי ואחרים והגענו לכניסה, שממנה נשלחנו מיד לכניסה אחרת. כשהגענו אליה, מתנדב צעיר הודיע במגפון, שאזור האוהדים נסגר, מאחר ש־25 אלף אוהדים כבר נמצאים שם. איש מהאוהדים לא באמת התייחס אליו והמשיך ללכת, אז החלטתי להמשיך גם.
מכאן החלה הליכה של חמישה קילומטרים לפחות. משחק הפתיחה כבר יצא לדרך ואחד הצועדים, שצפה בו בטלפון החכם שלו, צרח לפתע בקולי קולות. הסתבר שהרוסים כבשו שער יתרון בדקה ה־12. כולם נעצרו, וכל מי שהיה מסביבו, כולל שני חיילים, נצמדו למכשיר הטלפון החכם, וראו את השער בשידור חוזר. המשכנו ללכת, כשלצידנו ניצבים שוטרים, בכמויות אדירות.
בשלב מסוים, בירכה אותנו אחת המתנדבות במגפון לרגל הגעתנו, וכבר חשבתי לעצמי שטוב עשיתי ששוב לא הקשבתי לבחור שטען שהכניסה סגורה. כעבור חמש דקות גיליתי שדווקא הבחורה בלבלה את המוח, ושהכניסה לאזור האוהדים אכן סגורה ומסוגרת. הייתי כבר מותש מההליכה הבלתי נגמרת, וכשגילו לי שגם תחנת המטרו הסמוכה נחסמה, הבנתי שמשחק כנראה כבר לא אראה היום. אבל, כידוע, הכי חשוך לפני עלות השחר, ופתאום, משום מקום, גיליתי בצד הדרך מלון ענק ומוזר, עם לוק חיצוני של מעצב חסר טעם משנות ה־80'. כעבור חמש דקות, אחרי בדיקה ביטחונית קצרה, כבר מצאתי את עצמי נמרח על פוף אדום לבן מול מסך גדול עם בירה ביד, צופה במחצית השנייה של המשחק, עם חבורה של רוסים, שיצאה מגדרה להביע רגש, אחרי שהנבחרת שלהם דרסה ללא רחמים את הסעודים האומללים, עם חמישייה ללא מענה.
היה מצחיק לראות על המסך את פוטין נבוך, ספק מתנצל בפני השליט הסעודי, בכל פעם שרוסיה כבשה שער. האיש שחייו הם סרט בלתי נגמר של ג'יימס בונד, עם מרגלים, הרעלת בוגדים ואנשים שפתאום נעלמים או מעופפים מחלונות, נראה פתאום ביישן מתמיד.
בסיום המשחק יצאתי לעוד צעידה בלתי נגמרת עם אוהדים רוסים שמחים, בדרך לתחנת רכבת מרוחקת. נראה היה שהאנשים סביבי פשוט מקבלים את המציאות כמות שהיא. הרי הייתה לנו תחנת מטרו מטר מהמלון, אבל מישהו החליט לסגור אותה ושאנחנו נלך קילומטרים, ואיש לא פצה פיו ואמר מילה. אצלנו אני מניח, זה לא היה עובר כל כך בשקט. את הערב סיימתי עם כמה מאכלים גיאורגיים מסורתיים וצפייה באינטרנט במחצית השנייה, של משחק האליפות של מכבי תל־אביב מול חולון.
פריחת הספסרים
המשחק הראשון שהלכתי אליו בטורניר, שהיה גם הראשון אי פעם עבורי בגביע העולם, היה בין ארגנטינה לאיסלנד. המשחק הפותח של האלביסלסטה במונדיאל, שבוע אחרי שאכזבו אלפים בישראל והבריזו ברגע האחרון, נחשב כבר חודשים רבים למבוקש ביותר בשלב המוקדם, כזה שמחירי הכרטיסים אליו האמירו לסכומים גבוהים יותר, אפילו מכרטיס סטנדרטי למשחקי חצי הגמר. הסיבות לכך קשורות לעובדה שהמשחק שובץ באצטדיון ספרטק, שמכיל "רק" 43 אלף מקומות, בעוד שני מחנות האוהדים, הגיעו עם כמויות אדירות של אוהדים לרוסיה.
בנוסף, שיטת מכירת הכרטיסים של פיפ"א, לא היטיבה עם האוהד הפשוט. על פניו, השיטה אמורה להיות הוגנת – כל אוהד יכול להיכנס להגרלה בשבעה משחקים בטורניר. אם הוא זוכה במשחק מסוים הוא יכול לקנות ארבעה כרטיסים בכל פעם. בפועל, אנשים רבים מנצלים את השיטה הזו, נכנסים תחת שמות משתמש רבים, זוכים בכרטיסים ומוכרים אותם הלאה בסכומים מופקעים. הבחור הישראלי שמכר לי את הכרטיסים וישב לידי במשחקים גילה לי שבדרך הזו הוא הרוויח סכום עתק של 68 אלף שקלים. ככה זה, שכרטיס ב־700 שקלים נמכר ב־3,000, וכרטיס לגמר ב־2,500 שקלים, נמכר ברשת בעשרת אלפים.
למשחק המדובר הגיעו לא פחות משלושת־אלפים ישראלים, מתוך עשרת אלפים שצפויים להגיע לרוסיה בתקופת הטורניר. רובם של האוהדים היו לבושים בחולצות ארגנטינה ומסי, וחלקם אף צבעו את פניהם בדגל האומה הארגנטינית. צריך כנראה לעשות מחקר מה גרם לתושבי ישראל לאמץ ככה שחקן ונבחרת, שנהדרים ומצליחים ככל שיהיו, אין להם שום קשר אלינו. עבורי זה היה מביך למדי לראות חבורת ישראלים, צועדת לעבר המשחק ושואגת "מסי, מסי".
ההגעה לאצטדיון הייתה קלילה למדי, וככל שהתקרבתי, הצטרפו יותר אוהדים לרכבת התחתית. מחוץ לאצטדיון חיכתה לנו חגיגה גדולה – אוהדי ארגנטינה רקדו ושרו, נערות הציעו לצייר את דגלי המדינות בצבעי מים על פני האוהדים, ומגוון של להקות הנעימו את זמנם של הבאים. בכניסה שוב נכנס לפעולה מערך האבטחה האימתני, אבל הכול עבר בצורה חלקה למדי. בתוך האצטדיון שוב בלט עקב האכילס של מארגני הטורניר – חוסר תשומת לב לפרטים קטנים אך קריטיים, כמו מספר תאי שירותים ראוי ודוכני שתייה מעטים, שהצריכו המתנה ארוכה בתור, בחום כבד שנפל לפתע על מוסקבה.
אבל בתוך האצטדיון עצמו הכול נשכח במהרה ואוהדי ארגנטינה, בשירה אדירה, נתנו את האות לפתיחת החגיגה. בסופו של דבר, ההר הוליד עכבר, ארגנטינה שוב לא תפקדה, מסי היה צל של עצמו והחטיא פנדל, וברגעים רבים המשחק היה רדום ומשעמם, מה שגרם אפילו לקהל להתייאש מרגע לרגע. אחרי שריקת הסיום שהשאירה את ארגנטינה רק עם נקודה במשחק הפתיחה, נראו אלפי אוהדיה שפופים למדי.
"אני מאוכזב מאוד מהקבוצה. ההגנה הייתה רעה וכל הקבוצה שיחקה לא טוב", אומר לי אחד מהם, בשם דייגו, "קשה להבין למה מסי נראה ככה בנבחרת ארגנטינה, אני חושב שהוא סובל אצלנו מחוסר מזל. כשאתה רואה אותו משחק בברצלונה, הוא תמיד כובש מבעיטות חופשיות ובפנדלים, ואצלנו אף פעם לא, וזו תופעה שקשה להבין. יכול להיות שהקבוצה שמסביבו בברצלונה מוציאה ממנו דברים טובים יותר. אף אחד כבר לא יודע מה יקרה איתנו בטורניר הזה".
מי שנתן הסבר מעמיק יותר לאיכות הירודה שמציגה חבורה מאוד מוכשרת של שחקנים, הוא גונזאלו בונדאו, פרשן הספורט הבכיר בארגנטינה, שהסכים לומר לי כמה מילים, במהלך הפוגה קלה, מהשידור החי שהעביר לארגנטינה. "אחת הבעיות העיקריות של הנבחרת שלנו קשורה להתאחדות המקומית, שמאז סיום המונדיאל הקודם בברזיל, מינתה ארבעה מאמנים שונים לנבחרת. בצורה כזו קשה מאוד לפתח רעיון, אופי ושיטת משחק ורואים שלא הצלחנו להפוך לקבוצת כדורגל, בניגוד לנבחרות של גרמניה ספרד, ברזיל וצרפת, שכן הצליחו. זה מאוד קשה גם ככה לעבוד עם שחקנים, שנמצאים בקבוצות בליגות בכל רחבי העולם, והדברים כאן נעשו לא נכון".
איך תסביר שכוכב גדול כמו מסי, נראה הרבה פחות טוב בנבחרת?
"מסי נראה ככה בגלל שהקבוצה נראית לא טוב. העובדה שהוא החטיא פנדל קריטי על הבמה הזאת, במשחק הראשון בטורניר, הוא בשורה רעה מאוד עבור הנבחרת. הוא נכשל ועכשיו נראה אם הוא יצליח להרים את עצמו מחדש, זה לא פשוט".
מה דעתך על ביטול משחק הידידות בין ארגנטינה לישראל ברגע האחרון?
"נראה שמה שהיה כאן בעיקר הוא תקשורת רעה בין הצדדים. אם מבחינת ההתאחדות הארגנטינאית הייתה בעיה לשחק בירושלים, מישהו היה צריך להבין את זה הרבה קודם, לא יומיים לפני המשחק. זו לא אשמת האוהדים וזה לא הוגן כלפיהם. אני מניח שאם המשחק היה עובר לתל־אביב או לחיפה, הוא היה מתקיים בלי שום בעיה. אני יודע שהשחקנים והצוות בנבחרת הושפעו מההפגנות שנערכו, ומחולצות מגואלות בדם שהציגו בפניהם, אבל עדיין, האחריות כולה היא של ההתאחדות הארגנטינאית והדרך שבה היא פעלה".
מה הסיכוי שתחזרו עם גביע הביתה?
"אחרי שלא ניצחנו במשחק שאמור היה להיות הכי קל עבורנו בבית המוקדם, באמת קשה לדעת לאן הנבחרת הולכת עכשיו. הכול פתוח, וישנה גם אפשרות שנודח הרבה יותר מהר משחשבנו. אני עדיין מקווה, כמובן, שהדברים יסתדרו ונחזור הביתה עם הגביע".
שעה קלה אחרי סיום המשחק, הטלפון שלי התחיל לצפצף בלי הפסקה. מתברר שאירוע דריסה עם שמונה נפגעים התרחש במוסקבה. השלטונות מתעקשים מאז שזו הייתה תאונה, למרות שיש צילומים שמוכיחים אחרת.
בין ישן לחדש
המשחק השני שהלכתי אליו, בין גרמניה למקסיקו, הפך לחוויה עוצמתית הרבה יותר החל מהשנייה הראשונה. ראשית, אצטדיון לוז'ניקי, שאירח אותו, מכיל 78 אלף מקומות ושנית – בכל מקום שבו פגשתי מקסיקנים רמת הדציבלים והשמחה, עלו מיד בכמה מדרגות, ובמשחק הזה הם היו הרוב ונתנו לנבחרת שלהם אווירה ביתית מושלמת.
גם הגרמנים אלופי העולם, שנהנים מפריבילגיה נדירה לאהוד נבחרת שברוב המקרים מגיעה לשלבים המכריעים, נראו שמחים וטובי לבב והחלו מיד לשתות בירה בכמויות. לא נראה שהעובדה שבמונדיאל 2018 מוכרים במגרשים משקה בטעם בירה, ללא אלכוהול, הפריעה למישהו.
המשחק עצמו החל בבליץ מקסיקני מרשים, וכולם ציפו שגרמניה תיכנס מהר לעניינים, אבל זה לא קרה. בדקה ה־34 פרץ הירבינג לוסאנו את השער הגרמני, כבש שער לזכות מקסיקו וגרם לרעד באצטדיון כולו. מטח הבירות שנחת עליי מלמעלה השאיר אותי בידיים דביקות עד לסיום המשחק, אבל לא פגע לרגע בשמחה.
במחצית, חאמד שישב לידי והגיע באותו הבוקר מדובאי, שאל אם ארצה שיביא לי משהו לשתות מהמזנון, וכעבור עשר דקות הביא לי בקבוק וסירב לקחת כסף. חלק מרכזי בקסם של המונדיאל הוא נקודת המפגש בין אנשים ותרבויות מכל העולם, כולל בין כאלה שפשוט לא יכולים להיפגש בנסיבות אחרות.
במחצית השנייה הצליחו המקסיקנים לעמוד בלחץ הגדול, לעשות סנסציה ולנצח. היציאה של עשרות אלפי האנשים מהאצטדיון לוותה בחגיגות מקסיקניות בכמה מוקדים, בלהקת בנות רוסיות שרקדו ותופפו, והתנהלה בשקט וסדר מופתי. זחלתי לאיטי יחד עם האנשים לרכבת התחתית, ועוד אירוע נגמר והפך מיד לזיכרון מתוק.
הזמן שלי במוסקבה עמד להסתיים ובכל יום שהייתי בה היא התגלתה לפניי יותר ונראתה יותר מזמינה וידידותית. מדובר בעיר יפה, מעניינת וזולה למדי שמשלבת בתוכה חדש וישן, בתים עתיקים ומגדלי ענק, אזורים מפוארים ושכונות דלות. נראה שהמודרניזציה, שנכנסה לשם בשנים האחרונות, משנה את חוקי המשחק, ומתקיים תהליך איטי של הבנת המציאות החדשה. נראה שהאנשים הרבים שיסתובבו ברוסיה בשבועות הקרובים יופתעו לגלות ארץ מיוחדת במינה, ישתתפו בקרנבל כדורגל אמיתי וגם יתרמו במשהו לתהליך המרתק הזה.
