"אנשים סובלים ואין יודע למה", כך אומר בשלב מתקדם בספר אלכס, אחת הדמויות ב"אחות לפליאדות", הרומן של אורית אילן שזכה כעת בפרס ספיר לספרות. אלכס מגדיר בכך את האג'נדה המכוננת, סמויה ולעיתים בלתי סמויה, של סך כל הדמויות. גורלן נקשר זו בזו בעקבות קרבה גיאוגרפית, שכנות בעל כורחן, תאונת דרכים ולא מעט צירופי מקרים, אולי אפילו מעט יותר מדי. יתרה מכך, הסבל הוא לא נגזרת של סיבה ותוצאה. הוא יכול לבוא בגלל דעיכה מתמשכת שאין לה מכונן מובהק, הוא יכול לבוא באמצעות אסון, ו הוא יכול פשוט לנבוע מעצם החיים עצמם.
הפליאדות הם צביר כוכבים ידוע, המכונה גם שבע אחיות ומוזכר עוד באיליאדה. ההסבר לשם הספר מצוי בעמוד 305. אלכס, שהפנה עורף לאשתו אבל לא לבתו, מאתר את הפליאדות וחושב על האחות השביעית, הרחוקה, שקשה להבחין בה, זאת שאורה התעמעם. הוא חש התפעמות אילמת, גם נוכח העובדה שבשונה מקבוצות כוכבים אחרות, כוכבי צביר זה אחוזים אחד בשני "כמו בני משפחה", כפי שהוא צריך לאחוז בבתו, כפי שהוא לא מסוגל לאחוז באשתו. עוד קודם לכן הוא רואה במיקה כוכב רחוק, אחות לפליאדות, ואולי רוצה שגם היא תאחז ביד אחיותיה. אולי דימה לראות בה הבהוב, אבל אורה אילם ועמום, רחוק מדי עבורו.
"אף פעם אינך מוכנה לאסון המתקרב אלייך… לפעמים, במיוחד בתקופה שלנו… אנו טועים לחשוב שזה אפשרי, שלפחות לחלק מהאסונות אפשר להתכונן מראש… האסון המתקרב אלייך – נע בעולם משלו, נושא את הקשרו שלו, מקביל ונבדל מעולמך כמו הייתם שני לוחות טקטוניים; נע, ומתברר שלעברך, כשהוא משיק לעולמך ופוגע".
מדובר בתמה לא חדשנית כמובן, אבל האופן שבו היא באה לידי ביטוי בספר הוא מרתק ובעיקר ייחודי. קל לטעות ולראות בו משהו שטוח ופלקטי, אבל עוצמת הרומן היא אקספוננציאלית. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים שהחוויה הרגשית שהוא מעניק היא מורכבת, לא שגרתית, ומספקת לא מעט רגעים מפלחים של כנות ואינטימיות.
אידאות חלולות ובנליות
הסיפור, שמובא באופן פוליפוני – כלומר כמה דמויות מובילות אותו – מתרחש בתל־אביב של שנות התשעים, אולי בסופן, כאשר ישויות כמו חנויות דיסקים היו עדיין בנמצא. ישנה מיקה, שהייתה עדה לאותה תאונת דרכים ומאז הסבל מושל בחייה. הטראומה שעברה לא עובדה, לא טופלה, ולכן עוצמת הכאב התפזרה בתוך המערכת הנפשית והגופנית שלה ועברה התמרה לצורה של דיכאון. בבניין שבו היא גרה מתגורר זוג מעט מבוגר, שילדיהם כבר גדלו ועזבו, אלכס ולילי. גם לילי עברה התמרה לצורה קצת פחות חדה של דיכאון. חייה מדשדשים שנים ארוכות, היא אבודה, תלושה וחושבת ברצינות שאולי מישהו הטיל עליה כישוף. אצלה, בניגוד למיקה, אין אירוע מכונן דרמטי שהוביל לכך, אבל בהחלט אפשר לראות בנתק המתמשך מבתה נאוה את אחד הגורמים, כפי שאפשר באותה מידה לראות בו אחד מסממני מצבה.
כשלילי יושבת על כיסא הנהגת, כלומר מובילה את הרומן, הכתיבה הופכת פחות מדויקת, יותר אסוציאטיבית, המשפטים מתארכים וסוגריים ממשיים ובלתי ממשיים נפתחים ולא נסגרים במחי. כמו אצל מיקה גם אצלה, החלק החלש הוא "הקלפים" – מקטעי טקסט. אצל מיקה הן גילויי דעת של כת קטנה שאליה היא נקלעת, פעם מרצונה ופעם נוכח משימה שהיא לוקחת על עצמה. אותם קלפים, ובכלל אותה כת, הם החלק הפחות חזק בספר. לא ברור אם הכוונה מלכתחילה הייתה ליצור פרודיה על כתות (במקרה כזה אפשר היה להקצין ולהפוך אותם אף ליותר מגוחכים), או באמת להגיד דרכה משהו עמוק. כך או כך, כל ההגות של הכת (ועימה ההתנהגות האגרסיבית והבלתי נסבלת של אנשיה) היא שמיכת טלאים קצרה של אידיאות חלולות ובנליות, שבסופו של דבר רק יוצרות עודף סימבולי. עם זאת, הדבר אינו תופס נפח משמעותי.
כשלילי מובילה את הסיפור, לא מדובר בהגיגי הכת, אלא בעיקר בפיסות מהמחקר האנתרופולוגי שלה על כישוף. גם כאן לא ברור אם הייתה מטרה רצינית מאחורי הבחירה הצורנית, או שמא מדובר בפרודיה (דוגמה אחת היא הכותרת "נמנעותו של הבלתי נמנע"). על כל פנים, כמו מיקה גם לילי משוטטת חסרת חיוניות בעולם, מוקפת אנשים קטנוניים ונטולי מהות, ואחד הדברים היפים הוא האופן השונה שבו היא מעבירה חוויה של דיכאון. אצלה הוא פחות מאז'ורי ומובחן, ויש לה טרמינולוגיה משל עצמה. לדידה לא מדובר בדיכאון אלא במשהו שעצם שִׁיוּמוֹ הוא תהליכי. לדבריה, "היא לא מספיק אמיתית בעולם". היא לא מתה, אבל גם לא ממש חיה.
הזוגיות של השניים, לילי ואלכס, המתקרבים לגיל הזהב המזויף, התאיינה עם הזמן. יתרה מכך, גם אלכס חווה התמרה משלו, המקבלת ביטוי פיזי מוחשי. הוא מאמין שלקה בפטרייה המשבשת את מערכת גופו, אף שכל הבדיקות העלו שהדיאגנוזה שלו מוטעית. כך או כך, במפתיע הוא מגלה פתאום שיש לו גוף. "גופו היה הדבר המייסר והמיוסר שהוא ניסה להיטיב אתו ולגאול אותו. ואז פקעה מעטפת הייסורים ומשהו נחשף – הגלקסיה הזו, ריבוא הדברים הקרוי גוף… משהו רץ במסלולים המרובדים של השומן, השרירים, העצמות, המיית הדם".
הגוף גם עומד במרכז ההגות הפרודית של אותה כת פתח־תקוואית, שאליה מגיעה מיקה בייאושה. עמליה, אישה גסת רוח, בהמית ואלימה, שהועלתה לדרגת גורו על ידי מספר חברים חד־ספרתי, אומרת באחת הסצנות ברצינות תהומית, כי "חישול הגוף באמצעות כאב, זה מה שאנחנו עושים. כי רק הגוף באמת מתחנך כשיש מגבלה. רק הגוף לומד, וכשהוא יתחנך גם הנפש תתחנך". כאן סתמיות ההגות שולית. מדובר בסצנה חזקה, מטלטלת ובעיקר מפתיעה. והיא לא היחידה.
חומריו האפלים
יש לרומן הזה קסם ייחודי, מתעתע. תחילה יש תחושה מעט מדשדשת, בנלית. דמויות שמסוגלות לשחרר מפיהן משפטים שחוקים כמו "מה יש? מגיע לנו", או "זה יעשה לך טוב". ואף שבהתחלה העלילה לא קצבית, ולעיתים יש תחושה כי בעצם שום דבר משמעותי לא קורה, משהו בכתיבה מאוד מדויק, מהוקצע, נכתב ביד מיומנת. הדבר גם ניכר באופן הקולע שבו מסתיימים לא מעט פרקים, אופן היוצר מתח בריא ומאיין כל אפשרות של שעמום.
אבל קודם כול על ידי הדמויות עצמן, שברגע שהן יוצאות מהשגרתי ומהבנלי אל המרחב החברתי, מתרחשות אינטראקציות לא צפויות. המניעים שלהן די ברורים על פי רוב, אך אין קורלציה מינימלית בין המניעים והרצונות שלהן ובין ההתנהגות שלהן. בנוסף, לרוב אין גם קורלציה בין המניעים שלהן ובין הצרכים האמיתיים שלהן. כל זה מייצר, מלבד התנהגות לא צפויה, התרחשויות דרמטיות מיוחדות.
מיקה הדיכאונית, למשל, שתחילה נדמית כמישהי מינורית, כמעט חסרת חוט שדרה, מרחפת בעולם ללא שיווי משקל, נעשית פתאום תוקפנית. תחילה נראה שהיא מחפשת רק אופציה של עדינות, של אינטימיות, של חיבה, אבל מהר מאוד מבינים כי אין עבורה אפילו קצה קצהּ של גאולה או התרה. יתרה מכך, כמו סביבתה האנושית היא הופכת ליותר חצופה וגסת רוח, מה שמעלה את השאלה האם זו הדרך להרגיש מעט חיות, להרגיש יותר "אמיתית".
אנדרו סולומון, בספרו "דמון של צהריים", כותב שדיכאון הוא הפגם באהבה. כדי להיות יצורים אוהבים עלינו להיות מסוגלים להתייאש בשל מה שאנו מאבדים, והדיכאון הוא המנגנון של הייאוש הזה. כשהוא בא הוא משפיל את עצמיותו של האדם, וסופו שהוא משתק את יכולתו לקבל ולהעניק חיבה. "ולא את קשרינו עם הזולת בלבד הוא הורס, אלא אף את יכולתנו לשהות במחיצת עצמנו מתוך שלווה. האהבה, אף על פי שאין בה כדי למנוע את הדיכאון, היא המרפדת את הנפש ומגוננת עליה מפני עצמה".
אבל "האשם" לא בהכרח טמון במיקה. לעיתים דומה כי היא מבינה מה הוביל אותה למצבה הנוכחי – הסביבה האנושית. אם לרגע נדמה שהסביבה מושיטה לעברה יד, מהר מאוד הדבר הופך לסטירה, גם מעשית. הסצנה שבה עמליה מכה אותה נוחתת גם על הקורא כמעין סטירה. אבל לפעמים הדיכאון אינו קשור במשהו תהליכי, התנהגותי, אלא הוא כמו כוח טבע. "בלילה ירד גשם. שמעתי אותו מבעד לחלונות הפתוחים ולפנות בוקר התעוררתי רועדת מקור ומדוכאת. קשה לתאר כמה מדוכאת את יכולה להיות ברגע שאת מתעוררת. נדמה שאין לכך שום קשר למּודעּות, לקיום אנושי".
בסופו של דבר, לסבל אין מרפא חד־משמעי. אי אפשר – כך לפחות לפי אופן התפתחות העלילה והדמויות – פשוט להעלים אותו. לכאורה הוא מוזן על ידי הפיזי, הממשי, הנסיבות, אבל בפועל משהו אחר מזין אותו, כמו חוקי היקום. ישנו הממשי, הנראה לעין, החומר, המוצק והחלל, וישנו החומר האפל. 85 אחוזים מסך היקום (לפחות לפי הספירות האחרונות) והוא בלתי ניתן לצפייה ישירה, הוא לא מקיים אינטראקציות אלקטרומגנטיות, הוא לא פולט ולא בולע קרינה הניתנת לצפייה. אבל לאף מדען אין ספק שהוא קיים וכנראה משמעותי יותר מכל החומר הבלתי אפל. גם נפשות ספרותיות ייחודיות ועמוקות, כמו ב"אחות לפליאדות", הן חומר אפל, והיקום שלהן, כמו היקום עצמו, הוא מסתורי, מרתק, אכזרי ומופלא.
אחות לפליאדות
אורית אילן
ידיעות ספרים, 2022, 352 עמ'
