לא לעיתים קרובות נופל לידיו של אדם חיבור נדיר ובעל איכות פיזית והיסטורית, שעצם החזקתו מעוררת בו התפעלות עזה. זה קורה, למשל, כאשר פותחים כתב יד עתיק, כמו זה של הרמב"ם הנמצא בספרייה הלאומית שלנו, או כתב ידו של רבי חיים ויטאל, הנמצא בספרייה הלאומית הבריטית. גם לספרו הגנוז של קרל גוסטב יונג, שנכתב רק לפני כמאה שנה, ישנה איכות שכזו, כפי שחוויתי בעצמי. זהו ספר אלבומי מרשים בגודלו, עם כריכה אדומה בוהקת, ובפנים כתב גותי עתיק ועשרות רבות של ציורים, שגם אם אינך מבין מה הם אומרים, הם משדרים אניגמטיות ותחושת הוד קדומים.
יונג הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות המערבית במאה השנים האחרונות. את רשמי הגותו ניתן למצוא בעולם הטיפול, כולל הטיפול באומנות שהוא אחד ממייסדיו, בחקר תרבויות עתיקות וארכאיות, חקר הספרות בכלל ואף חקר הקבלה, וכן בעולם העידן החדש על אגפיו השונים. תלמידיו השונים, שאחד הבולטים שבהם הוא אריך נוימן שפעל בתל־אביב, פרוסים בכל רחבי העולם, ואין כמעט מקום ללא סניף כזה או אחר המלמד את הגותו (בישראל פועלים שני מכוני יונג).
טעות נפוצה לראות את יונג כמי שהיה תלמידו של פרויד אך חלק עליו בכמה דברים. למעשה הזרם היונגיאני הוא דיסציפלינה בפני עצמה, עם הנחות יסוד אחרות לחלוטין וממילא דרכי פעולה שונות. דיסציפלינה זו, הקרובה ברוחה אל הדת ואל המיסטיקה (בניגוד מוחלט לגישתו המדיקלית־דרוויניסטית של פרויד) קסמה לרבים וטובים אשר ביקשו כלים טיפוליים שאינם רואים באמונה בא־לוהים נוירוזה או משאלה אינפנטילית, אך גם למי שביקשו למזג בין קבלה ופסיכולוגיה; למעשה תורת הקבלה גם השפיעה על יונג, ובאחד מחלומותיו הוא ראה עצמו כרבי שמעון בר יוחאי, שחיבור הזוהר יוחס לו.
הספר האדום של יונג הוא רפלקסיה מדוקדקת שערך יונג להזיותיו היזומות (ניתן לקרוא לכך דמיון מודרך, אך לא במובן המקובל), שבהן ביקש לצלול אל תוככי הלא־מודע שלו, ומשם אל מה שראה כ"לא מודע הקולקטיבי", עולמם של הארכיטיפים המשותפים לכלל האנושות, זו שהייתה וזו שתהיה; זהו עולם ללא מקום וזמן, ועל כן יש בכוחו גם לנבא עתידות, אם רק יודעים לפענח נכונה את סמליו.
ויכוח ברכבת עם פרויד
נקדים סיפור קצר כדי להסביר את ההבדל העמוק בין פרויד, שהיה כאמור מורו בתחילת דרכו, ובין יונג. היה זה כאשר שניהם שהו בארה"ב, במסע להצגת הפסיכואנליזה, ומטבע הדברים בילו שעות רבות ברכבות. בזמן זה, סיפרו וניתחו זה לזה את חלומותיהם. יונג סיפר לפרויד שראה בחלומו בית מרשים מתקופת הרנסנס. כשירד במדרגות הגיע למרתף שנראה מן התקופה הרומית, ואחר כך ירד עוד למה שנראה מגורי־מערה, ושם מצא שני שלדים. לדברי יונג, פרויד לא הניח לו בחקירותיו אחר זיהויים המדייק של שני השלדים, עד שחייב אותו "להודות" שהיו אלה אשתו וחמותו (של יונג). יונג מצידו טען שלא היה לו דבר נגד שתי הנשים הללו בחייו, אך היה חייב לומר זאת כיוון שהדבר תאם את התיאוריה של מורו, שלפיה חלומות מעין אלה אמורים לבטא משאלות מוות. הוא עצמו סבר שהחלום אינו משאלה מודחקת אלא להפך, מעין מדריך פנימי הקורא לו לשוב לאהבתו הישנה, הארכיאולוגיה, ולמצוא בה את דרכו להתפתחות פנימית.
הבדל זה בגישה לחלום – האם הוא בא לכסות או להורות, האם הוא מופנה אל העבר או אל העתיד, האם הוא רק תסביך או שמא דווקא מורה דרך – מבטא הבדל יסודי בין שתי הגישות. יונג טען שלפענח חלום מעין זה רק על בסיס הלא־מודע האישי (הקונפליקט עם החמות), זו החמצה גדולה של הפוטנציאל הגלום בו: הכניסה אל הלא־מודע הקולקטיבי.
כדי לפתח את התיאוריה שלו, פיתח כאמור יונג שיטה של חלימה־בזמן־ערות. במהלכה הוא צלל אל מה שראה כ"לא מודע הקולקטיבי", בעזרת תרגילי דמיון שפיתח וכמובן מעקב אחר חלומותיו. צלילה זו הייתה כרוכה בכמעט־ויתור על השפיות, וכניסה למצב הקרוב מאוד לפסיכוזה. אך יונג היה נחוש וראה בכך את שליחותו לכלל האנושות – להביא בשורה ותובנות, מעין דת חדשה או רוחניות חדשה, לבני העולם החדש שאיבדו את אלוהיהם ואת הקשר החי אל הלא מודע הקולקטיבי, שהוא מעיין החיים האמיתי של האנושות.
התוצאה של מסע ארוך זה, שנמשך כארבע שנים, הוא "הספר האדום", שהוא שילוב של כתיבה פואטית וציורים מרהיבים של ההזיות שבהן חזה. קריאה בו נותנת תחושה של כניסה ממשית אל חלום עז־מבע של מישהו אחר. יונג חשש מאוד מפרסום הספר. הוא סבר שהפסיכיאטריה בת זמנו תסמן אותו כ"משוגע" ותתעלם מן הפסיכולוגיה שיצר. משעשע וגם עצוב לחשוב שהפסיכיאטריה לא השתנתה הרבה במאה השנים האחרונות, וצרות אופקיה עדיין לא מאפשרת להבחין בין קדושה לשיגעון; סביר להניח שגם כיום פסיכיאטרים היו גוזרים על יחזקאל הנביא אשפוז בכפייה. רק בראשית שנות האלפיים – מחשש לפרסום הספר בידי אנשים שהיה להם עותקים שלו – נאותה משפחתו של יונג נאותה לפרסם אותו.
"הים כולו הפך לדם"
הספר שלפנינו, "הספר האדום של יונג" מאת רות נצר, הוא מבט רב־ממדים על ספרו הנזכר של יונג, שעתיד בעצמו לראות אור בהוצאת אידרא בקרוב. ספרה של נצר מרהיב ביופיו כמו ספרו של יונג, ומכיל צילומים צבעוניים רבים מן הספר האדום ויצירות אומנותיות אחרות. נצר, פסיכולוגית יונגיאנית בעצמה, אוצרת בחובה כמות מסחררת של ידע בספרות, אומנות, פסיכולוגיה, יהדות וקולנוע, אך משתמשת בו באלגנטיות. התוצאה היא ספר מאלף שנותן לנו אחיזה בספר האדום של יונג, אך יותר מזה – משמש מבוא עמוק וחשוב לכל צורת החשיבה היונגיאנית. לאחר קריאתו, "פסיכולוגיית המעמקים", כפי שכינה יונג את שיטתו, מקבלת אור וצבע חדש לגמרי.
בדברים הבאים אגע בכמה נקודות מתוך ספרה של נצר, ואשאיר לקורא את השאר. נפתח בשמו של הספר. אסוציאציה ראשונית לצבע האדום היא דם. אכן, המסע של יונג החל בחיזיון חזק שהיה לו בסתיו 1913. "כשטיילתי לבדי אחז בי לפתע חיזיון רב עוצמה, ראיתי זרם מים אדיר שוטף את הצפון… הבנתי ששואה מאיימת קרבה ובאה… חורבן התרבויות ואת גופותיהם של אלפים נסחפים במים. ואז הים הפך כולו לדם" (מספרו של יונג "מחשבות זכרונות חלומות", מובא בספרה של נצר בעמ' 23). החיזיון הזה הפך למציאות במלחמת העולם הראשונה, ומכך הסיק יונג שהלא־מודע הקולקטיבי שלנו מנביע בתוכנו דימויים שעלינו להבין ולפרש, ושבכוחם אף לנבא עתידות. הוא אף הבין שהדם הזה הוא דם הלידה שלו עצמו, בבחינת בדמייך חיי, ואומר: "החיזיון של השיטפון אחז בי. הרגשתי את רוח המעמקים. לא הבנתי אותו. אך רוח המעמקים כפה עליי געגועים פנימיים בלתי נסבלים" (שם, 24).
שיטתו של יונג מכונה עד היום "פסיכולוגיית המעמקים". כשמבינים את מקורו החווייתי של המונח, בזכות יומנו ועוד יותר בזכות הספר האדום, היא מקבל מובן חדש לגמרי. אלו לא רק תהומות הנפש האינדיווידואלית, אלא מעמקי סודה של ההוויה, שפעמים רבות הם אפלים ואלימים עד מאוד. הכותבת עצמה הושפעה מאוד מן האדום הזה, ומספרת: "כשהתחלתי לעסוק בנושאיו של הספר האדום, התעוררתי לילה אחד בתובנה מבהילה, שלפיה נהרות הדם מזכירים את מכת הדם… הרי זו המחשבה כיצד הכוח הארכיטיפי הנורא והאיום של נהרות הדם ממשיך להכות בעוצמה, בנפש ובמציאות, מאה שנה מאז החיזיון של יונג ואלפי שנה מאז המכות של פרעה. בשני המקרים היה במכת הדם מסר של אזהרה לאנושות, ושניהם אירוע ראשוני כמו חלום ראשוני, שיש בו דיאגנוזה ופרוגנוזה כאחד, שנועד להעביר מסר משמעותי" (עמ' 25). כאן אנו פוגשים במובן נוסף של המעמקים, המשותפים לכל אדם באשר הוא קשוב לחלומותיו וללא־מודע הקולקטיבי המפעפע בו. הכתיבה של נצר על ספרו האדום של יונג היא השתתפות בחגיגה ארכיטיפית, המעוררת שדים מרבצם וניצוצות כבויים מתרדמתם.
היקסמות מסוכנת
עם זאת, ואף שהכותבת מקבלת את הנחות היסוד של השיטה היונגיאנית, הכוללת גם אמון בקריאה בקלפים ובכף יד, שדים, רוחות ועוד – היא אינה בשום פנים חסידה־שוטה של יונג והיא גם מבקרת אותו, בעיקר בנקודת היסוד של השיטה: ההתעלמות מן הלא־מודע האישי. כאמור, יונג, אולי כחלק מרצונו להתרחק מפרויד ואולי מסיבות אחרות, התייחס לחלומותיו והזיותיו כדימויים וסמלים ארכיטיפליים, הנובעים מן הלא־מודע הקולקטיבי. כך למשל, אם הוא ראה בכמה מחזיונותיו את זיגפריד, גיבור המיתןלוגיה הטבטונית, נהרג בקרב, הוא לא יפרש זאת על רקע מותו של אביו (למשל!) אלא כקריאה של "רוח המעמקים" אליו שיהרוג את אליליו וימשיך להתפתח הלאה. "היה עליי לרצוח את האל, האלים רוצים שיגברו עליהם כדי להתחדש… כי האל מזדקן ומתיישן ואז האמת הגדולה נעשית שקר".
תובנה ניטשאינית כזו נשללת על ידי נצר. להבנתה, זיגפריד מסמל דווקא את הכוחות הרציונליים והשפויים של גרמניה, הנהרג על ידי הכוחות הציליים, הלא רציונליים. החיזיון, אליבא דנצר, בא לאותת ליונג ודרכו לכל דוברי הגרמנית בדבר הסכנה מפני ההיקסמות מחזיונות השווא שהציפו את גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. אלא שיונג היה עיוור לאזהרות אלו, וכאן אנו מגיעים לנקודה כואבת אחרת – היקסמותו נוכח עליית הנאצים. הוא ראה בתנועה זו התעוררות אותנטית של כוחות ארכיטיפיים־קמאיים שיביאו להתחדשותה של הנפש הגרמנית. נצר מצביעה על הכשל המונח בלב השיטה היונגיאנית, המתעלמת מן הלא־מודע האישי ועל כן פספסה את ההיבט האינפינטילי שבשאיפות הנאציות, והלכה קסם אחריהן.
וכאן יש להצביע על נקודה מעניינת: אכן, בשיטתו של יונג קשה למצוא מקום של כבוד להיבט האלטרואיסטי־מוסרי בהתנהגותו של האדם. היה זה תלמידו היהודי אריך נוימן, שהכניס לשיטה גם היבט מוסרי וראה אותו כשיאו של תהליך האינדיבידואציה, דרך ה"עצמי", הגרעין העמוק של הנפש. כאשר אדם חי את הזרימה הזו, הוא חש גם צורך אינטואיטיבי לתקן עולם ולהעמיד תלמידים. מסתבר שהשיטה חיכתה לחכמה היהודית כדי להשלים אותה. נוימן השלים גם היבטים נוספים שיונג הצביע עליהם, כגון מרכזיות היסוד הנשי בנפש והמחירים הכבדים שאנו עשויים לשלם על התעלמות מהם (כתבים חדשים של נוימן בעניין זה יראו אף הם אור בקרוב בהוצאת אידרא).
יונג עצמו ראה בנפשו את ה"אנימה" שלו ושוחח איתה. הוא חזר ושאל אותה מדוע אבדה לו וסיפר לה כמה הוא מתגעגע אליה. ר' נחמן מברסלב לא היה יכול לבטא זאת טוב יותר. וכאן הנקודה היהודית צצה שוב: על פי חוקרי יונג, סבינה שפירליין, נערה יהודייה, שהייתה מטופלת־מאהבת־קולגה של יונג (באותם ימים לא היו קווי הפרדה ברורים בין התחומים כמו היום), "הייתה האנימה של יונג, היא [הייתה] מורת הדרך שלו" (עמ' 349). דהיינו, הקשר העמוק עם סבינה הוא שהצית בדמיונו של יונג את הארכיטיפ הנשי, ומשם הבין עד כמה התרבות האירופית התעלמה מיסוד קריטי זה. לימים, נוימן יסביר כך את התופעה הנאצית.
נצר מקדישה דיון מאלף לשאלה האם מדובר כאן בדת חדשה, ובאיזה מובן ספרו של יונג והתורה היונגיאנית בכלל הן בגדר בשורה דתית. היא קובעת ש"דרכו של יונג היא דרך חדשה של רוחניות, והיא נבדלת מן הדתות המסורתיות כיוון שזו רליגיוזיות ללא ממסד דתי". היעדרו של ממסד, לדעתי, אינו מבחין את דרכו מן הדתות המסורתיות, כיוון שזרמים רבים בתוך הדתות מרדו בממסד ופיתחו דתות אינדיווידואליות. במובנים רבים נראה לי שהעולה מן הספר האדום הוא התמקמות דמותו של יונג על ציר המיסטיקנים האינדיוידואליסטים הגדולים, החל ברבי אברהם אבולעפיה, עבור ביוחנן ד'ה־ל'קרוז וחברתו תרזה הקדושה, ועד ר' נחמן מברסלב.
נסיים בפסקה אניגמטית במיוחד ורבת השראה מן הספר האדום:
הרם את ידיך אל החשכה שמעליך, התפלל, בייאוש, כרע והצמד את מצחך לעפר, אבל אל תקרא לו [לא־לוהים] אל תביט בו, השאר אותו ללא שם וללא צורה… מתנת החושך מלאת חידות. הדרך פתוחה למי שיכול להמשיך למרות החידות. היכנע לחידות ולבלתי ניתן להבנה… אנו מתקרבים אל הכוחות הבלתי אנושיים המצפים שעסוקים ביצירת מה שעתיד להתהוות. שמור את החידות, שמור אותן בליבך, חמם אותן, היה בהיריון מהן, כך אתה נושא את העתיד" (מובא בספרה של נצר, עמ' 302).
