כשהשיחה מתארכת והגשם מכה נמרצות על תקרת בית הקפה "הצבי" בפרדס־חנה, קורין קיציס – יוצרת דוקו ובעלת ההסכת "פותחות הכול" – עוצרת לרגע את הריאיון. ההתראות בנייד מסיחות את דעתה. "עכשיו זה רגע של אמהות מול עבודה", היא מסבירה. "הבן שלי בן 14 בגשם – גיל הגיוני לצעוד בו הביתה – כותב לי שאין לו איך להגיע הביתה, וגם אמא שלי כותבת לי תוך כדי. אני רוצה להיות כולי בריאיון ויחד עם זה יש בי צד של אשמה שאמא שלי והילד שלי כועסים עליי. אבל אני הולכת להציב גבול. את רוצה לראות את זה?". היא מקליטה הודעה, אני שומעת רק את סופה, "ונח יצטרך להסתדר בכוחות עצמו. מקסימום הוא יירטב", היא אומרת בדרמטיות.
"את חושבת שהגזמתי?" היא מרימה את העיניים שלה מהנייד.
"שלא תטעי – אני קצת דוסית באמונה שלי שהורות היא הדבר הגדול ביותר שאני יכולה לעשות פה". לא רק האמירה הזו מניחה את קיציס בקבוצת הסיכון שאני מכנה "דוסיות חמודות" – שכן היא התחתנה בגיל 19, "רציתי ילדים כבר מגיל 16. אמא שלי אמרה לי תחכי, תחכי, ולמזלי חיכיתי עד שפגשתי את דורון". היא ילדה את בכורהּ בגיל 21. "היינו יותר כמו חיות, אמא וגורים". למדה הוראה בסמינר הקיבוצים ואף חינכה לזמן קצר כיתות א' וב', ובכל שנות גידול הילדים האינטנסיביות – לא עבדה. "עד גיל 32 הייתי בבית, ויחד עם זה כל הזמן ניקרה בי השאלה: 'מה עם המימוש שלך?'". לפני שלושה חודשים היא ובן זוגה דורון המבורגר – בן לאחת המשפחות העשירות בארץ המחזיקה ב"ביטוח הראל" – החליטו להיפרד אחרי זוגיות ארוכה מאוד. נראה שדווקא בתקופה האחרונה, בתוך הכאוס של ההתחלה החדשה והמציאות הכלכלית החדשה שאליה נזרקה, קיציס חווה פריחה ושגשוג, ומצליחה לפרוע את החוב האישי לעצמה ולתחושת המימוש העצמי שלה.
ההסכת שלה "פותחות הכול" – שבעונה הראשונה הגישה לצד היוצרת והשחקנית נעמי לבוב ("בלאדי מורי", "יונה"), ובעונה השנייה שלו היא מארחת בכל פרק דמות אחרת – צבר עשרות אלפי האזנות וממוצב בפסגת 20 ההסכתים הנשמעים בישראל. בעקבותיו היא יוצאת בימים אלו בסדרת הרצאות חדשה שנקראת "חדר הכושר של הלב". צד נוסף של האישיות שלה – כן וחשוף מאוד – מוצג לראווה בעמוד האינסטגרם שלה, שאליו היא מעלה סרטונים בתדירות די גבוהה, וגולת הכותרת של הפעילות במדיה זו היא סדרת סרטוני "אנבוקסינג של הלב".
"אנחנו מגיעים לעידן שנשים מראות שהן יכולות להיות עצמאיות כלכלית ולעבוד כמו גברים וגם ללדת ילדים והן פשוט יכולות לעשות הכול. הדבר הזה מעלה שאלה כלפי מוסד הנישואין – הוא לא סתם קורס"
הכול התחיל כשקיציס התבדחה על תופעת הרשת המוזרה למדי, סרטוני "אנבוקסינג", שבהם מתועדים אנשים פותחים אריזה כלשהי. "אנשים אשכרה צופים באנשים שפותחים חבילות!". משם התגלגל הרעיון לעשות את אותו הדבר, רק ללב. כל פעם לקלף עטיפה או שכבה אחרת. "עשיתי מין פרמוט לרעיון הזה והתחלתי לשתף תובנות, מחשבות ותהיות. 'איך אני יודעת שאני לא מוותרת לעצמי?' 'איך אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון?' ו'האם אני במקום שבו אני צריכה להיות?'" – אלו דוגמאות לנושאים שאיתם מתמודדת קיציס בשתיים־שלוש דקות, וכל זה בזמן שהיא נוהגת.
זה, לצד סדרת הרשת "הטיול היומי" שיצרה בימי הקורונה היו פריצת הדרך שלה בחזרה ליצירה ולעולם האמנות. "פתאום הבנתי את הכוח של הרשת. עד אז חלמתי על מוזיאונים וסינמטקים ופתאום ראיתי את הכוח של היצירה, הבנתי שאני רוצה לפגוש קהל ולא להיות במוזיאון. ראיתי שכשאני מפרסמת בשיטתיות זה פוגש קהל ושאנשים מחכים לפרק הבא".
לפני כחודש וחצי העלתה קיציס לעמוד האינסטגרם שלה סרטון שבו היא גועה בבכי. לא בכי חמוד כזה, בכי־בכי שלא נעים לשמוע. "אני רואה כמה אמפתיה ואהבה מתעוררות כשאנחנו שמים את הכאב שלנו בחוץ. כמה לא רואים אנשים בוכים וכמה כאב הוא רגש מוחרם".
ראיתי שהיה דיון אם הבכי הזה אותנטי או שואו.
"יכול להיות שזה שואו. פעם הייתי עסוקה בכמה אני אותנטית וכמה אני באמת אני ומהי אמת והיום אני מייחסת לזה פחות חשיבות. אני פשוט עושה 'שלח' על מלא דברים, חלק מזה כהשלמה עצמית. לפעמים אני אותנטית יותר לפעמים פחות".
השאלה כמה להיחשף לא מטרידה אותה. "הרבה מדברים על החשיפה. אבל אצלי זאת לא החלטה. זו ברירת מחדל. אין לי דרך אחרת. בבצלאל אהבו לשאול אם זה נרקיסיזם, אני פתרתי את הסוגיה הזו בעזרת חברה גאונה שאמרה לי – 'את לא עושה יצירה בשביל עצמך, את צינור. את מספרת סיפור אישי שלך אבל מזמינה אנשים לספר את הסיפור הכי אישי שלהם, וככל שאת ברמת חשיפה גבוהה ומעיזה להגיד דברים שאף אחד לא מעז להגיד, אז את מביאה לאנשים הקלה'. ויש אישור לזה מהמציאות בשטח, אנשים רוצים להקשיב לפודקאסט ולבוא להרצאות".
אם יש מוטיב חוזר בחייה של קיציס הוא העובדה שהיא עושה הכול מוקדם. היא גדלה בתל־אביב, למדה בתיכון עירוני א' ועשתה שירות לאומי במקום צבא. "הייתי מין הבטחה בתיכון", מעידה קיציס. "הלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב אבל נאבדתי שם. לא הבנתי למה צריך לדבר כל כך הרבה על קולנוע.
"ואז הכרתי את דורון. כשפגשתי אותו אמרתי 'הוא הולך להיות אבא של הילדים שלי'. הוא אבא מדהים והיה לנו חיבור מאוד חזק ויפה. היינו קצת כמו שני ילדים אבודים – אני ואתה נגד העולם ננצח ביחד. הייתה לנו אהבה סופר חזקה ומתוקה, שעם השנים עברה דברים. באותה תקופה החלטתי שאני רוצה ללמוד הוראה ולעבוד עם ילדים. שנה וחצי אחרי שהכרנו, נולד לנו הילד הראשון".
אחרי שנולד הילד השני, החליטו בני הזוג לעבור לברלין. "אני בכלל הייתי עם דיכאון אחרי לידה", היא מציינת כמעט באגביות. "רצינו לגלות מי אנחנו ביחס לחברה ולא ביחס למשפחה שלנו. לצאת למין טיול אחרי צבא כמשפחה. להתרחק רגע מישראל".
לאה, בתה השלישית, נולדה בברלין. "רק אחרי שהיא נולדה הצלחתי להיות האמא שחלמתי להיות", היא אומרת. "איתה הגשמתי את חלום האמהות. לפניה אני זוכרת שהייתי אמא אחרת והרגשתי אשמה ולא טובה. הייתי נורא צעירה. נראיתי כמו נערה עם תינוקות ולא הייתי האמא הרכה והמזינה".
לארץ הם חזרו כשהתחילו להרגיש שהילדים שלהם הופכים לגרמנים. "קלטנו שיאיא (בנה השני, ב"ק) משנה זהות. הוא היה חושב בגרמנית. כשאני הסתכלתי עליו ראיתי רק את הילד שלי. לא ראיתי אם הוא ילד 'יהודי' או לא, ובכל זאת כשהוא נהיה ילד 'גרמני' זה חרה לי".
בואי נדבר על הפרידה.
"היה בי משהו שהבשיל להבין שאין טעם להילחם בזה. אני יכולה להילחם במציאות, להיכנס למקום של הילדה הדחויה שבי ולשקוע בחלום שהתפרק – ובאמת חלום התפרק ואיבר נתלש לי מהגוף – אבל ההסתכלות על דבר רק כטוב או רע זו לא הסתכלות נכונה. אני לא יכולה לשפוט את זה. אין לי את הכלים. זו גישה רדיקלית אבל היא גאולתית במובן שהחיים קורים. אבל צריך לסמוך על זה שהפרידה היא חלק מהדרך שלי ואין מה לעשות. יש לי עדיין בחירה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה גם כשקורה משהו שאין לי שליטה עליו.
"בשנה האחרונה היינו בטיפול זוגי שהיה בשבילי ממש משנה חיים. בטיפול פגשתי בעצמי מקומות שאף פעם לא פגשתי, של ילדה שמרגישה כל הזמן שהיא אשמה ודחויה – וזה היה כואב. הטיפול הזה גרם לי לאהוב את עצמי ולקבל את החלקים שבי בלי לפחד מהם. כשנפרדנו כבר הייתי במקום שאני לא מרגישה אשמה ומרגישה שאני טובה, שאני באמת טובה גם אם לא תמיד מיטיבה וגם אם אני מתנהגת לפעמים לא לעניין וגם אם אני לפעמים בת זוג מעפנה ואמא עצבנית ומזניחה קצת – אני עדיין בסדר. לא ממקום לא צנוע".
אישה טובה דיה?
"הרבה יותר מזה. אישה זה גם תפקיד. פשוט נשמה טובה. 'מי אני?' זה חד־משמעית משהו שכל הזמן הטריד אותי", אומרת לי קיציס. "נוצר קרע בין הילדה שהתחתנה, שחיפשה אהבה, בית, שותף־נפש, לבין מי שאני היום. מי אני היום? אני לא אותה אחת. אני בכלל אישה! פתאום להכיר בזה שאני אישה. והאישה שרצתה את הדברים אז זו לא אותה אישה של היום, והחוזה שעליו היא חתמה עם החיים אז, כבר לא כל כך רלוונטי".
כחלק ממסע לגילוי העצמי החדש שלה – נרשמה קיציס ללימודי תואר שני בבצלאל. "כל מה שקרה בשנים האחרונות הוא תולדה של הלימודים האלו", היא אומרת, "פרחתי בלימודים, החלטתי לחזור לעשות את האמנות שלי, ובעיקר נזכרתי שאני עוד דברים חוץ מאמא. נזכרתי שאני אני". היא יצרה את הסרט "אמא שלי ואני", שהיה עבורה משמעותי גם ביחס להיותה יוצרת, וגם ביחס ליחסים עם אמה. "היה בסרט ממד משמעותי של ריפוי, ממש פוטו־תרפיה".
"העניין של הפרנסה היה חסום לי, ידעתי שאני מוכשרת ושיש לי מה לתת – אבל הייתי חסומה עם הכסף. דיברתי על זה באחד מהפרקים וביקשתי מהמאזינים שיעזרו לי לחשוב איך אני מתפרנסת. קיבלתי מלא תגובות מאנשים שהודו לי שאני מעלה את הנושא"
אמה של קיציס חזרה בתשובה לפני כ־15 שנה. "זה היה די מפתיע אבל איכשהו קיבלנו את זה. גם לי וגם לאחותי (השפית דניאל קיציס, ב"ק) יש נקודה חזקה של אמונה מטבענו אז איכשהו החזרה בתשובה התקבלה די בפשטות. לפעמים זה מתנגש או מטרחן קצת אבל זה אף פעם לא היה עניין גדול".
וגם לבן שלך היה איזשהו עניין עם הדת. שמעתי באחד הפרקים שכששאלו אותך איך תגיבי לזה שהוא יחזור בתשובה אמרת שאת אפילו "מאחלת לו את זה".
"נכון, לקראת בר המצווה הוא שמר שבת, הקפיד על כשרות, עשה הבדלות. זה היה חלק מתהליך של חיפוש זהות. לגבי האמונה – אני לא יודעת אם בוחרים, אבל אמונה – א' זה בחינם, ב' היא נותנת תקווה. זה לא שאדם יכול לבחור אנליטית להאמין, אבל בלי להאמין שיש דבר גדול יותר ממני, שאני חייבת להיות בענווה לגביו ולגבי הדרך שבה החיים האלו מובילים אותי – החיים נהיים נורא מצוקתיים. אני מאוד אחראית לגורל שלי ולכל דבר שאעשה, ויש השלכות לכל המעשים שלי והכול נהיה טיפה כאילו יש לי שליטה. אשליית השליטה היא אחד הדברים שגורמים להרבה סבל. ברגע שאני מסכימה לסמוך על הדרך, אז גם כשקורה במציאות משהו שגורם לי למצוקה גדולה, מתלווה לכך האמונה שזה חלק מהדרך שלי, ושיש משהו גדול יותר שאני לא רואה – וזה מקל ונעים. אני לא יודעת אם לא־לוהים יש זקן או אם הוא יושב על ענן, אבל אני מאמינה שכולנו נולדים ברצון לטוב. זה עיקרון מאוד 'ימימאי' ששינה את חיי".
ההסכת נולד בעקבות "חיבור נורא חזק" עם נעמי לבוב. "הכרנו דרך האינסטגרם, נפגשנו והיינו מדברות מלא. היו שיחות כנות וטובות. הרגשנו שיש לנו מה לתת ואיכשהו עלה הרעיון לפודקאסט. הקלטנו עצמאית כמה פרקים, ניסינו למכור את זה לכמה מקומות, ואיך שעלינו לשידור ב'פודיום' התגובות היו חזקות. לא ציפינו לזה, לא לכמות ולא לבאז. היה בזה משהו מאוד נעים. כל הזמן היו סימני דרך קטנים בשבילי שאני עושה משהו נכון. בשלב מסוים הפודקאסט נהיה מורכב ביני לבין נעמי. יש לה קריירה מפוארת והיא הרגישה מאוד חשופה. הבנתי אותה אבל באותו זמן לא יכולתי להיות קשובה אליה באמת כי בשבילי הפודקאסט היה נורא משמעותי, הוא התחיל לפתוח לי את הקריירה, ולא הצלחתי להקשיב לצורך שלה, כי זה כאילו בא על חשבוני. היו חתחתים וריבים וחלקם מוקלטים וחלקם לא. היא נכנסה להיריון ויצאה לחופשת לידה ושחררה לי את הפודקאסט בנדיבות יפה ומרגשת. בהתחלה הייתי חסרת ביטחון אבל אז ראיתי שאני יכולה לעשות את זה. התגובות המשיכו, המספרים לא ירדו, נבנה לי ביטחון בתוכן שאני מייצרת".
בחלק הראשון של כל פרק שואלת קיציס את כל אחת מהאורחות שלה 'מי את היום?'. "אנחנו נאחזים בתפיסה של אני שגורמת לנו כל כך הרבה סבל. מי אמר שהיום ומחר אנחנו אותו בן אדם? אפילו התאים שלנו אחרים. יש לנו תקיעויות על אופי. אנחנו אומרים 'זה האופי שלי', אבל אנחנו משתנים".
"אין ידע", מבהירה קיציס את הרציונל של השיחות שהיא מקיימת. "כל אורחת שבאה אני דבר ראשון אומרת לה 'את לא פה על כובע'. הן מעניינות אותי ולא המקצוע שלהן. השיחה היא בסוף שיחת לב אל לב. אני משוחחת עם אנשים ובעיקר נשים שמוכנות לחשוף את המבוכות שלהן ואיפה הן נכשלות. הפריזמה היא הכי אישית. ההרצאה החדשה היא המשך של הפודקאסט אבל הרבה יותר ממוקדת. היא מדברת על הקשר עם עצמי ככלי לחיים מיטיבים. אני מסבירה למה קשר עם עצמנו, חמלה כלפי עצמנו, לשון נקייה כלפי עצמנו והתבוננות ברגשות שלנו – זו הדרך הכי טובה להעביר את החיים. בשיחה שלי יש הרבה סיפורים אישיים והרבה על הילדה הפנימית אל מול הבוגרת. הרבה ימימה. התחלתי ללמוד בערך לפני 12 שנה, אני אומנם לא לומדת ברצף אבל היא ממש שינתה לי את החיים".
למה את מצחקקת?
"זה מעלה לי שיפוט עצמי. אמרתי משהו וישר הסתייגתי. במהות אני ממש היפית אבל במציאות אני לא. יש בי עדיין מקום נבוך מלשווק את עצמי או להגיד שאני מעבירה הרצאה והיא טובה. יש מקום שנבוך לדבר בהחלטיות על העשייה שלי כאילו יש לי ערך. אני צריכה להתמודד עם זה".
אז אפשר להגיד לך ברוכה הבאה לעולם?
"יש משהו בעצמאות שהוא חי בטירוף ומסעיר, אבל הקטע הכלכלי מלחיץ. אני לא יודעת מה זה כסף וכמה מרוויחים. אני מתחילה לשאול אנשים, שמתי לב שהרבה נשים מתביישות לדבר על כסף גם אם הן מרוויחות מעט וגם אם הרבה. אני ממש לומדת מבראשית מה זה פנסיה, מה זה מע"מ, מה זה רואה חשבון – דברים שמעולם לא הייתי צריכה להתמודד איתם – וזה מרגש. כרגע אני נמצאת במקום שאני מתרגשת להרוויח כסף. על כל חשבונית שאני מוציאה – יש לי הכרת הטוב. פתאום הערך שלי הוא לא רק באמנות ויצירה – הוא גם מתורגם לכסף. העניין של הפרנסה היה חסום לי, ידעתי שאני מוכשרת, אבל הייתי חסומה עם הכסף. דיברתי על זה באחד מהפרקים וביקשתי מהמאזינים שיעזרו לי לחשוב איך אני מתפרנסת. קיבלתי מלא תגובות מאנשים שהודו לי שאני מעלה את הנושא. ואישה אחת מדהימה פשוט הציעה ללוות אותי עסקית חינם מתוך אחוות נשים ונדיבות אמיתית, וזה מרגש אותי ברמות. נשים יכולות להביא טייק חדש לעולם, וזה בא לידי ביטוי בצורה שבה אנחנו עוזרות אחת לשנייה. די עם המיתוסים של קרב חתולות".
ידעת שאת כזו – המילה שאסור לומר את שמה – פמיניסטית?
"החלום שלי היה להביא ילדים ולהיות אישה טובה ואיכשהו נהייתי שופר של תכנים פמיניסטיים, שעוסקים במהות הנשית – ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת. לא חשבתי שזו אג'נדה שלי, הייתי ילדה שנשיות נתפסה בעינייה כחולשה, ומשהו בי היום ממש רוצה להילחם בפטריארכיה. באמת יש בי צד שמאמין שלהיות אישה של בית זה שליחות של חיים. זו הייתה המהות שלי ואני מאושרת מזה, ועדיין כשאני מסתכלת על מבנה של בית אני רואה את זה שהוא נשען על כך שיש צד אחד שהוא בחופש שלו וצד אחד שלא – וצריך להכיר בזה. אנחנו מגיעים לעידן שנשים יכולות להיות עצמאיות כלכלית ולעבוד וגם ללדת ילדים – הן פשוט יכולות לעשות הכול. הדבר הזה מעלה שאלה כלפי מוסד הנישואין – הוא לא סתם קורס. מצד שני אני גם מוצאת את עצמי שואלת לפעמים – איך נהיית כזאת לוחמנית", היא אומרת ומתקנת את עצמה, "לוחמנית זו לא המילה המדויקת, אבל שזו האג'נדה שחשובה לי בחיים. זה הגיע מעצמו וזה מפתיע אותי מאוד".
שהתגלגלת לשם?
"שאני נלחמת שהקול שלי יישמע בדרך שהיא שלי. זה לא יהיה בכנסת ולא בשדולות נשים. להשתתף במאבק לנרמל שיח ולדבר על רגשות – זה לא פחות חשוב מלדבר על פוליטיקה. זה חייב לקרות כדי שנצליח לחמול אחד על השני. זה חייב להיכנס לעוד מקומות. אני מייחלת שנחיה בחברה שבה אנשים יגידו מה הם מרגישים ושנפסיק עם החזות הזו שצריכה 'להחזיק'. 'אוי! בני גנץ הולך לפסיכולוג! אוי ויי יש לנו מנהיג חלש!'".
"אני מתעסקת באמהות, עבודות הבית ביומיום נמצאות באמנות שלי, זה השדה שלי, ופתאום קלטתי שכל הנשים יכולות להחזיק במשרת ניהול בהייטק אבל בסוף היום הן מטגנות שניצלים, והן רוצות לדבר על זה. אני גאה בקול שאני מביאה ועדיין, להגיד 'אני פמיניסטית' מאוד מביך אותי".
למה?
"יש בי עדיין צד שרוצה להיות קטנה, לא רוצה לעשות בלגן, להיות ילדה טובה, וזה מביך אותה שיחשבו שהיא לוחמנית או חזקה".
